דיני תפילת הדרך חלק ג

1. אומר תפילת הדרך אחר שהחזיק בדרך, כלומר שלא יאמרנה קודם שיצא מן העיר, ועיבורה של עיר דהיינו שבעים אמה ושיריים סמוך לעיר הוי כעיר, דהיינו כשלושים וחמש מטר. הט"ז (סק,,ז) כתב דאף בתוך העיר כאשר מכין עצמו ליציאה יכול לברך, דאפי' כשהוא עדיין בביתו יכול לומר תפילת הדרך קודם שיצא לדרך, והחזיק בדרך היינו שיהיה מוחזק בודאי לילך, והא"ר ופמ"ג חולקים עליו ומסקנתם דלכתחילה אין לסמוך עליו, ובטעם הדבר מדוע אין לומר תפילת הדרך אלא כשהחזיק בדרך, כתב בשו,,ת באר שבע (סי' מה) שכשהוא עדיין בתוך העיר יש לחוש שמא לא יצא לדרך ותהיה ברכתו לבטלה, ועוד שצריך שתהיה הברכה עובר לעשייתן, וכתב המשנ,,ב (סקכ,,ט) שבדיעבד יש לסמוך על דבריו, וכל זה דווקא בתחילת יציאתו מן העיר, אבל אם הולך בדרך כמה ימים, לאחר שיצא מן העיר ולן ביישובים בדרך, יכול לאומרה בבוקר כשמכין עצמו לצאת אפי' כשהוא עדיין בעיר, מכיון שכבר החזיק בדרך. וכ,,פ בכה,,ח (סקמ,,ט) והלכה ברורה (אות יד). ואין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות משיעור פרסה לא יברך (שו"ע שם סעי' ז'), והטעם דפחות מפרסה בקרוב לעיר אינו מקום סכנה מן הסתם, אלא אם כן ידוע אותו המקום כמקום סכנה אז יש לברך בכל מקרה. (משנ"ב סק"ל), והנוסע במכונית וכדו' השיעור נמדד לפי אורך הנסיעה שאם יש יותר משבעים ושתים דקות בנסיעה יברך ואם לאו לא יברך, אלא אם עובר במקום סכנה שאז מברך אפי' בפחות משיעור זה. [שיעור פרסה הוא לפי הגר"ח נאה כ- 3.840 ק"מ. ולפי החזו"א כ- 4.608 ק"מ. ויש למדוד שיעור זה לפי הגר"ח נאה כ- 33.6 מטר מהבית האחרון של העיר ולפי החזו"א לאחר 40.32 מטר מהבית האחרון של העיר]. ובחזו"ע (עמ' שסד) כתב דהאידנא החיוב נקבע לפי אורך זמן הנסיעה, ואם נסע כשיעור 72 דקות שזה שיעור מהלך פרסה (ואף שכתב כן לעניין ברכת הגומל, מ"מ ה"ה לענייננו) וכ"פ באורל"צ (ח"ב פי"ד המ"ב בהערות), ואע"פ שבשדי חמד (אסיפת דינים מערכת ברכות סי' ב' אות טו) הביא בשם פתח הדביר (ח"ג דף שי"ג ע"ב) שבכל אופן אזלינן בתר שיעור מהלך פרסה, אפי' אם נוסע במסילת הברזל, וכן הביא בכה"ח (סי' רי"ט אות מא) ולמדו כן מהגמ' פסחים (צ"ד עמ' א'), שאם היה יכול לבוא בסוסים ופרדים ג"כ לא חשיב קרוב לעניין קרבן פסח, וכ"כ המשנ"ב (סי' ק"י סק"ל), שאני התם שלא חייבוהו לבא בסוסים ובפרדים, אבל כאן זיל בתר טעמא שהוא משום חשש סכנה, וסכנה תלויה גם במרחק הנסיעה וגם בזמן הנסיעה, שאף באותו מרחק נסיעה, אם נוסע יותר לאט סכנתו מרובה יותר, לכן בעינן שיסע בפועל שעה וחומש, וכן הביא חילוק זה בשו"ת רב פעלים (ח"ב חיו"ד סי' מ') בשם הגאון חכמת שלמה על עניין אחר. לכן אין לברך אלא אם נוסע בפועל 72 דקות. אמנם אם נוסע בדרך מסוכנת מברך אף בפחות מפרסה, כמ,,ש הט,,ז (סק,,ו) לדייק מדברי תלמידי רבינו יונה (ברכות כ:) וכיוצא בזה מבואר בסי' ריט (סעי' ז') לעניין ברכת הגומל, שאם המקום מוחזק כמקום סכנה מברך ברכת הגומל אפי' בפחות מפרסה, וכתב הט,,ז (שם סק,,ד) דמכל שכן שיש לברך תפילת הדרך, דבתפילת הדרך צריך רחמים טפי מהגומל, וכ,,פ העולת תמיד (סקי,,ד) וא,,ר (סקט,,ו) והגר,,ז (סעי' ח') ומשנ,,ב (סק,,ל).
2. וההליכה והחזרה מצטרפים לעניין זה, שאם יש בשניהם יחד שיעור של 72 דקות מברך, כיון שעכ"פ היה בדרך שיעור פרסה. (חזו"ע ואורל"צ שם).
3. נחלקו הפוסקים כאשר יש יישובים בצד הדרכים האם יברך בשם ומלכות או לא, ודעת מרן הגרע"י לברך משום שכל הדרכים בחזקת סכנה, ויש חולקים. נחלקו הגרע"י והגרב"ץ האם מברך על כל דרך, או רק בדרך שוממת או בלילה כשאין רכבים, דהגרע"י (עמ' שס"ד) נקט שכל הדרכים בחזקת סכנה ויש לברך, והגרב"ץ (פ"ז הכ"ז, ופי"ד המ"ב) נקט דאין לברך אלא כאשר נוסע בכביש שומם או בלילה כשאין מכוניות. ועי' בשבט הלוי (ח"י סי' כא) שכתב דאף על פי שבזמנינו מצויים ישובים בצדדי הדרכים, מכל מקום חייב בתפלת הדרך [ועי' בתשובות והנהגות (ח"א סי' קצט)]. אולם יש חולקים וסוברים שבאופן כזה אין לברך תפלת הדרך בשם ומלכות או יכלול אותה בברכת שמע קולנו בתפלת שמונה עשרה לפני הנסיעה [הגרשז"א זצ"ל (הליכ"ש פכ"א הגה ז). ועיי"ש שכתב שבנסיעה דרך יישובים בזמן שיש בהם חשש סכנה יש לברך, כמ"ש המשנ"ב שהבאנו לעיל].
4. הנוסע במטוס שיעור זמן של 72 דקות (חזו"ע עמ' שסז) מברך מיד כשהתרומם המטוס לגובה כזה שאם יפול סכנה היא, ולא גרע מהולכי מדברות. (הגרשז"א זצ"ל (הליכ"ש פכ"א אות ד).
5. כל האומר מזמור למנצח בנגינות מזמור שיר בצורת המנורה ז' פעמים כשיוצא לדרך ויכוין בו, ילך לשלום ולהצלחה, וטוב שכל אדם יסתכל בו קודם צאתו לדרך ובדרך יתפלל אותו. כן איתא בכה,,ח (סקל,,ו) בשם שבט מוסר פל,,א.
6. בראותך אויבך אמור אוריאל ז' פעמים בנשימה אחת או נוריאל, בבואך לדין זכור אוריאל ותצליח. (כה,,ח אות לז בשם שבילי אמונה נתיב ד').
7. הנכנס לבית המדרש יתפלל יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שלא אכשל בדבר הלכה וכו'. וביציאתו יאמר מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש. ויש שאינם רגילים לומר נוסח זה בכל יום, ולימדו עליהם זכות, שיש להם על מה לסמוך. ומכל מקום טוב ונכון להקפיד לומר תפלה זו בכל יום. ואין בתפלה זו נוסח חתימה. ויוכל לומר תפלה זו בין יושב בין עומד וכמו שיזדמן לו, ולא יחזיר פניו למזרח ולא למערב. על פי המבואר בגמרא ברכות (כח:), רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש תפלה קצרה. ובגמרא שם מבואר נוסח התפלה, כיעו"ש. וכן הוא בהרי"ף שם. וכן הוא ברמב"ם (בפרק י' מהלכות ברכות הלכה כג), ובהרא"ש (פ"ד דברכות סי' יב), ובטור ובשלחן ערוך (סימן קי סעיף ח'). וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה, ואלה שתי תפלות חובה לכל מי שיכנס בבית המדרש לקרות, שהרי אמרו בכניסתו מה היה אומר, כדי שיהיה ספור למה שהיה אומר ר' נחומיא בן הקנה, ואז יהיה רשות בידינו. אבל אמר בכניסתו מה הוא אומר ר"ל כשיכנס לביהמ"ד מה חייב לומר, ויש לו להתפלל אלה שתי התפלות יושב או עומד, או כמו שיזדמן לו, ולא יחזיר פניו למזרח, ולא יברך ולא יעשה השתחויה בהם, ולא נפילת אפים, וקרא שמה תפלה על מנהג הלשון שהוא מכנה כל בקשת תפלה. ע"ש.

ובפתיחה לבעל תוספות יום טוב על המשניות כתב, אמר יום טוב, ראה ראיתי שתי ראיות, אחת להגאון בעל הלכות גדולות שבתחלת הלכותיו התחיל וכתב ברכת התורה מלה במלה, ואין זה כי אם כלפי מה שאמרו חכמינו ז"ל בפרק ואלו נדרים (פא א) על מה אבדה הארץ וכו', שלא בירכו בתורה תחלה, על כן כמזהיר וכמזכיר כתבם בראש חיבורו, שכל הפותח לספרו יבין לאשורו, שיברך בתורה תחלה. [ועיין בצל"ח שם]. וראיה שניה הא דתנן (פ"ד דברכות) רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה וכו', ושם דקדקו הרמב"ם והר"ב זלה"ה שהן חובות על כל מי שנכנס לבית המדרש שיאמרם, ואחרי שנתחדשה ההלכה ושומה היתה זאת מאת רבינו הגדול להתאסף ולהתחבר חבורות חבורות ללמוד המשניות ורבים יכשלו כאלו התפלות כי אינם שגורות בפי כל, על כן אני מעתיקם כלשונם בספר הרי"ף וכו', בכניסתו מהו אומר יהי רצון וכו', ביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך וכו' ואני אבטח בך. ע"כ.

והנה מדברי הראשונים ומרן השלחן ערוך מבואר, דצריך לומר הנוסח הנז' בכל יום קודם הלימוד, ואחר הלימוד. וכן מבואר בלקט הקמח (סי' קי אות כא), דחובה לומר הנוסח הנ"ל. ומי שאינו לומד בעצמו אלא שומע מאחרים יאמר, שלא אכשל בשמיעת דבר הלכה וכו'. ע"ש. אלא שלא ראינו שהכל נוהגים כן, וכנראה סמכו על ב' טעמים:

א. שאין הכל היום עוסקים בלימוד הלכה למעשה, אלא בלימוד סוגיות. וכמו שכתב בערוך השלחן (סעיף טז), שבזמן הזה לא [הכל] נהגו לאומרה, לפי שהלומדים בבית המדרש ובבית הכנסת אינם מורים הוראות, ואילו המורים הוראות נמצאים בביתם. וכן הוא בספר שערי הלכה ומנהג (חב"ד, או"ח עמוד רה), דמה שלא נוהגין כן, וגם לא נדפס הנוסח בסידורים, אף שנמצא בסידור האר"י ז"ל, הוא משום שכיום הלומדים בבית המדרש אינם מורים הוראות. ע"כ.

ב. ועוד, שסמכו על אמירת אהבת עולם בשחרית, שהיא כעין תפלת של רבי נחוניא בן הקנה. וכמו שכתב בהגהות הר"מ הורוויץ בברכות יב. שאמירת אהבת עולם בשחרית, היא כעין תפלתו של רבי נחוניא בן הקנה בכניסתו, ואהבת עולם היא כעין הנוסח שהתפלל ביציאתו, ולכך יש שלא נהגו לאומרה.

ג. ועוד סמך למנהגינו כיום, על פי מה שכתב מרן החיד"א בפתח עינים שם, וז"ל: אמרו לו מה מקום וכו', ולכאורה למה התנא האריך, הוה ליה למימר בקצרה, רבי נחוניא היה מתפלל בכניסתו וביציאתו וכו', ואפשר שרצה לאשמועינן הענוה של רבי נחוניא, דאף שהוא דבר הגון לומר הכי, לא רצה לומר לחבריו אלא אם כן שאלוהו. אי נמי לאשמועינן דאסכימו על ידיה רבנן, שתקו יחדיו, ושתיקה זו הודאה היא. וזהו לדעת הרמב"ם בפירוש המשניות וסיעתו דחיובא היא. ולולי דמסתפינא הוה אמינא דלהכי אייתי מאי דאמרו ליה ומה שהשיבם, לאשמועינן דלאו חיובא הוא, דאילו הוה חיובא ר' נחוניא קדים ואמר להו. ע"כ.

ואמנם האר"י ז"ל היה אומר תפלה זו בכל בוקר, ואחר כך היה אומר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. וכן הוא במגן אברהם (ס"ק טז). וכתב הט"ז (סק"ח), דהוא הדין במי שיושב ללמוד ביחידות, ובפרט אם הגיע להוראה צריך להתפלל שלא יטעה בלימוד ובהוראה, לומר על טמא טהור ועל אסור מותר. וטוב לומר נוסח אחד קצר כולל הרבה, וזהו: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתאיר עיני במאור תורתך, והצליני מכל מכשול וטעות, הן בדיני איסור והיתר, הן בדיני ממונות, הן בהוראה הן בלימוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ומה ששגיתי כבר העמידני על האמת, ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד, כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. וכשהוא לומד בחבורה צריך לבקש גם כן שלא ישמח בתקלתם, ולא ישמחו בתקלתו, וכדאיתא בגמרא. וכן העוסק בתורה ביחידות כל היום, צריך לומר בסוף היום אחר גמר לימודו, מודה אני לפניך וכו'. [משנ"ב].

והנה הנוסח בדברי הרמב"ם, הוא קצת שונה מהנוסח שבגמ' לפנינו, ושם כתב שיאמר, יה"ר מלפניך וכו' שלא אכשל בדבר הלכה, שלא אומר על טהור טמא וכו', ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי וכו'. וצ"ב למה כפל "ולא אכשל בדבר הלכה". ובהקדמה לספר אבי העזרי (נזיקין, מהדו"ק) כתב לבאר, על פי מה שמצינו בגמ' (ב"מ נט א) גבי תנור של עכנאי שנחלקו ר"א עם חכמים, שר"א מטהר וחכמים מטמאין, ויצאה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכל מקום. ועמד ר"י על רגליו ואמר לא בשמים היא, כבר כתבת בתורתך אחרי רבים להטות. וכן מצינו בב"מ (פו א) גבי ספק בהרת קדמה ספק שער לבן קדמו, שהקב"ה אמר טהור, ומתיבתא דרקיעא אמרי טמא.

ואמרו שרבה בר נחמני יכריע, ושדרו שליח אחריו וכו'. ומשמע שהדבר היה תלוי בהכרעתו של רבה בר נחמני. ואף שהקב"ה אמר כך, ואם היה מכריע ההיפך קודם דנח נפשיה, היתה הלכה כמותו, אפילו אם היה מכריע שטמא. ועיין בכסף משנה (פרק ב' מהלכות טומאת צרעת הלכה ט'). ומה נורא הדבר, שהכרעת ההלכה נמסרה ביד בני אדם, ודעתו היא דעת התורה. ומצינו שאמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים, ואף שאין הלכה כמותם, אבל דבריהם תורה היא גם כן, וזהו בכלל לא בשמים היא, וזהו גדלותו של האדם ומעלתו. וזה שהתפלל רבי נחוניא בן הקנה, יהי רצון מלפניך וכו', שלא אכשל בדבר הלכה, היינו לכוין ההלכה לאמתה כמו שניתנה מפי הגבורה, שלא אומר על טהור טמא וכו', ושוב אחר כך מתפלל שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, שגם החברים יסכימו אתי, ולא יהיו הרבים נגדי, ובלאו הכי אף שיכוין ההלכה כפי שניתנה מפי הגבורה, אבל לא בשמים היא ואחרי רבים להטות, ושוב יהיה מכשול בדבר הלכה, אם לא יפסוק כמו הרבים. אבל התנאי לכל זה הוא רק אחרי שיהיה עמל בתורה ככל הצורך עד כמה ששכלו יגיע בלי שום נגיעה ונטיה כל שהיא. ויהיה שכלו זך ונקי וטהור, וזהו שקראוהו התפשטות הגשמיות, ואז דעתו ושכלו היא דעת תורה ממש, וזהו מה שאמרו שלמה המלך ע"ה, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, שזהו השיעור של היגיעה והעמל בתורה בתמידות ובמרץ בלי שום הפסק, אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא.

ואין בתפלה זו נוסח חתימה. ויוכל לומר תפלה זו בין יושב בין עומד כמו שיזדמן לו, ולא יחזיר פניו למזרח ולא למערב, ולא יעשה השתחויה וכו'. וכמ"ש האליה רבה ושאר האחרונים.