שיכול להתפלל בכל לשון שירצה 

1. יכול להתפלל בכל לשון שירצה, ודווקא בציבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש. ואף שיכול להתפלל בציבור בכל לשון, מ"מ מצוה מן המובחר להתפלל בלשון הקודש דווקא. במסכת סוטה (לב.) תנן "ואלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר, וקריאת שמע ותפילה". וכתב הרי"ף (ברכות ז.) שמה שהתירו להתפלל בכל לשון היינו דווקא בציבור, אבל ביחיד לא, והוכיח כן מהגמ' (שבת יב:) "דאמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית". ורבינו יונה (שם ד"ה גמ') הקשה דכיון דאסיקנא דתפילה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקודש, תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות, שכיון שחייבות בתפילה לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקודש? ותירץ בשם רבני צרפת דמיירי באופן שמתפלל בציבור, וכל הציבור מתפלל בלשון הקודש, ולכן אם רוצה יכול לאמרה בלשון אחרת, מפני שהציבור אינם צריכים מליץ לפני הקדוש ברוך הוא, ומה שאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, זהו כששואל צרכיו, כגון שמתפלל על החולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה, משום שהיחיד צריך מלאכים מליצים בעבור תפילתו, משום שנאמר (איוב לג כג) אם יש מלאך מליץ וכו', ומלאכי השרת אינן נזקקין אלא ללשון הקודש. ומ"מ כתב שתפילה שהיא ידועה לציבור, אפילו כשמתפלל אותה בביתו, כמתפלל בציבור דמי ויכול להתפלל בכל לשון. וכמו כן אם אינו יודע לשון הקודש, יכול לצאת בכל לשון. והרא"ש (ברכות פ"ב סי' ב) תירץ דהא דאמר רב יהודה שאין להתפלל בלשון ארמית, היינו דווקא ארמית ממש, משום שלשון זה מגונה בעיניהם להזקק לו, וכ"כ התוספות (שבת שם ד"ה שאין). ולשיטתם דווקא לשון ארמית אין להתפלל, משום שמגונה בעיני המלאכים, אבל שאר לשונות אינן מגונים בעיניהם ונזקקין להם, ולכן יכול להתפלל בכל לשון. ולהלכה מרן השו"ע (סי' קא סעי' ד') פסק כדעת הרי"ף שבציבור יכול להתפלל בכל לשון, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש. והמג"א (סק"ה) כתב בשם ספר חסידים (סי' תקפח וסי' תשפה) שמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין בלשון הקודש, אמנם כל זה דווקא באדם ירא שמים שרוצה להתפלל בכוונה, אבל אם הוא לא בר הכי לכוין יתפלל בלשון הקודש, והטעם כי לשון הקודש יש לו סגולות רבות מכל לשונות והוא הלשון שהקדוש ברוך הוא מדבר בו עם נביאיו, כמו שכתב הרמב"ן בפרשת כי תישא (ל' י"ג), וכן אמרו חז"ל שבלשון הקודש נברא העולם, כדכתיב 'לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת', וגם כשתיקנו כנסת הגדולה את נוסח התפילה היו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים, והמה נמנו על כל ברכה בתיבותיה ובצירופי אותיותיה בכמה סודות נעלמות ונשגבות, וכשאנו אומרים דברים אלו כלשונם של אנשי כנסת הגדולה, אף שאין אנו יודעים לכוין, מ"מ עלתה לנו תפילתנו כהוגן, כי התיבות בעצמן פועלים קדושתם למעלה, מה שאין כן כשמתפללין בלע"ז. והביאו הבאה"ל (ד"ה יכול). ובמשנ"ב (סקי"ג) בשם תשובת חת"ס (או"ח סי' פ"ד ופ"ו) דמה שהתירו להתפלל בכל לשון, היינו דווקא באקראי, אבל לקבוע בקביעה תמידית ולהעמיד שליח ציבור ולהשכיח לשון הקודש לגמרי, זה אי אפשר בכל אופן, ושכן כתב בספר דברי הברית שאיסור גמור לעשות כן.
2. אינו יוצא בתפילה בכל לשון, רק אם מבין את אותו הלשון על בוריו, אבל אם אינו מבין הלשון, לא יצא ידי חובה, מה שאין כן בלשון הקודש, שאפי' אם אינו מבין את הלשון, יצא ידי חובתו. כ"כ הפמ"ג (א"א סק"ה) ומשנ"ב (סקי"ד) וביאור הלכה (סי' סב ד"ה יכול). ועי' בספר השל"ה (דף רמט ע"ב) שלא ישנה אפי' נקודה אחת כי שינוי אפי' נקודה אחת יכול להחריב העולם וכו', עכ"ל. וכ"כ החסד לאלפים (אות ה') ועי' בשער  הכוונות בדרושי התפילה שכמה סודות עמוקים ורזין עילאין יש בנוסח התפילה, ולכן מי שיודע להתפלל בלשון הקודש לא יתפלל כי אם בלשון הקודש.
3. כאשר מתפלל ביחיד על חולה וכדו', אם החולה אינו נמצא לפניו יש להקפיד להתפלל לכתחילה דווקא בלשון הקודש, אבל אם החולה נמצא לפניו, יכול להתפלל בכל לשון, משום שהקב"ה נמצא שם. כן פסק המשנ"ב ושכן מבואר בגמ' שבת (יב:).
4. תפילה שתוקנה בציבור בלשון ארמית מותר לאומרה לכתחילה, משום שאינם צריכים מליצי יושר, ולכן נוהגים לומר בריך שמיה ושאר תחינות שבסליחות בלשון ארמי. כ"כ הפמ"ג (מש"ז סק"ה) ומשנ"ב (סקי"ט) ואו"ז הגדול (הלכות שבת סי' נ'). וכתב רבינו חיים פלאג'י בספר רוח חיים (אות ג') דכיוון שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמית משום שמגונה בעיניהם, לכן נוהגים לומר הקדיש בלשון ארמי וכן נוהגים לומר "כל חמירא" בלשון ארמי, משום שעל הכל יש מקטרגים למעלה,  וכדי שלא יהיו מקטרגים על תפילות אלו תיקנום בלשון ארמי. ולכן כאשר מתפלל יחיד אינו אומר תפילות אלו.