האם תפילה בהרהור הלב מועילה ושצריך להשמיע את תפילתו לאוזניו 

1. צריך להתפלל ולחתך המילים בשפתיו, ואין להתפלל בהרהור הלב, ומ"מ אם הוא חולה ואינו יכול להוציא בשפתיו, יתפלל בהרהור הלב, ומי שהתפלל בהרהור הלב, בין אם היה הדבר מחמת אונס כגון שהוא חולה, ובין אם לא היה הדבר מחמת אונס, חייב לחזור ולהתפלל, וקודם שיחזור ויתפלל יעשה תנאי של נדבה. וכמו כן אם התפלל בהרהור הלב, ועבר זמן אותה התפילה, יתפלל תפילת תשלומין, ויאמר קודם תפילת התשלומין שמתפלל בתנאי של נדבה. הנה דעת רוב הראשונים ומרן השו"ע דהרהור לאו כדיבור דמי. ובמג"א (סי' קא סק"ב) כתב להסתפק לעניין מי שהתפלל בהרהור הלב (שלא במקום אונס) האם יצא ידי חובה, דאע"ג דקיי"ל דהרהור לאו כדיבור דמי, מ"מ אפשר דתפילה שאני דכתיב ולעובדו בכל לבבכם, ואיזוהי עבודה שבלב, הוי אומר זו תפילה, וכתב להוכיח מהגמ' (ברכות כא.) שלא יצא, ומה שכתב הרמ"א בסי' צד (סעי' ו') שחולה יכול להרהר בליבו, יש לומר שלעניין חולה שאינו יכול להתפלל, לרווחא דמילתא יתפלל בהרהור, אבל אינו יוצא בזה, ולהלכה מסיים המג"א דצ"ע. אמנם בירושלמי (ברכות פ"ד ה"א) איתא דאין מועיל תפילה בהרהור הלב, שהביאו על מה שאמרו ולעובדו בכל לבבכם זו תפילה, "יכול יהא מהרהר בליבו, תלמוד לומר רק שפתיה נעות". וכן איתא בזוה"ק (האזינו רצד ע"ב) "דאי לא אפיק לון בשפוותיה לאו צלותיה צלותא, ולא בעותיה בעותא". ולעניין הלכה עי' משנ"ב (סקכ"א) שכתב דאם אירע כה"ג אפשר שיוצא ידי חובת התפילה בדיעבד, ואין צריך לחזור ולהתפלל אפי' אם הבריא בזמן התפילה, מאחר שכעת אנוס הוא. אמנם כתב לעיין בסי' סב סעי' ד' במשנ"ב וביאור הלכה, ושם במשנ"ב (סק"ז) הכריע לעניין קריאת שמע שחייב לחזור ולקרותה, ובביאור הלכה (שם ד"ה יצא) סיים שלגבי ברכת המזון בודאי חייב לחזור, ולעניין שאר ברכות הסומך על הראשונים שצריך לחזור, בודאי לא הפסיד. ובכה"ח (סקכ"ח) כתב בשם הפמ"ג (סי' סב מש"ז סק"א וסי' צד סוף הסימן) שאינו חוזר להתפלל, וכ"כ בקשר גודל (סי' יב אות לב) וסידור בית עובד (דיני תפילת שמו"ע אות טז) וכתב הכה"ח "וכן כתבנו אנן לעיל סי' סב אות ח' לגבי קריאת שמע בשם כמה פוסקים" משמע שס"ל דאינו חוזר להתפלל. ומ"מ מרן הגרע"י ביבי"א (ח"ג חאו"ח סוף סי' ג') פוסק שיחזור ויתפלל ויעשה תנאי דנדבה מחמת הספק דשמא יצא ידי חובה, וכ"פ בהלכה ברורה (סי' קא סעי' ז').
2. יתפלל בלחש שלא ישמע חבירו את אשר מוציא בפיו, ומ"מ לכתחילה טוב להשמיע לאוזניו את תפילתו ובדיעבד אם התפלל באופן שלא השמיע לאוזניו, יצא ידי חובה. בגמ' ברכות (כד:) "המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, (ופירש"י שמראה כאילו אין הקב"ה שומע התפילה בלחש), המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר, (ופירש"י שמגביה קולו הרבה ועושה כמו שעשו נביאי הבעל כמ"ש מלכים א' יח כח "ויקראו בקול גדול")". ועוד איתא בגמ' שם (לא.) ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א' יג) "רק שפתיה נעות" מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, "וקולה לא ישמע" מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו. והנה אף שכתוב שאסור להשמיע קולו בתפילתו, מ"מ לא כתוב האם ישמיע לאוזניו או שלא ישמיע לאוזניו, וכתבו הרשב"א (ברכות לא.) והרשב"ץ והמאירי, שבירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) מבואר שצריך להשמיע לאוזניו, ומאידך בתוספתא (ברכות פ"ג ה"ט) שאומרת "יכול יהא משמיע לאוזניו" משמע שלא ישמיע לאוזניו כלל, אמנם במאירי כתב שלא גרסינן בתוספתא "לאוזניו" אלא רק "לא ישמיע" דהיינו לאחרים. ובטור הביא שיש אומרים שלא ישמיע אפי' לאוזניו, והביאו ראיה מהתוספתא הנ"ל, אמנם להלכה כתב הטור שבגמ' דידן לא מיעטו אלא השמעת קולו לאחרים, אבל לאוזניו יכול להשמיע, ושכן איתא בהדיא בירושלמי, והדעת נוטה שיותר טוב להשמיע לאוזניו, כי אז יוכל לכוין יותר, וכ"פ הרמב"ם (פ"ה מהלכות תפילה ה"ט) ורבינו יונה (בספר היראה) והגמ"י (פ"ה מהלכות תפילה אות נ') שצריך להשמיע לאוזניו. וכ"פ מרן השו"ע (סי' קא סעי' ב') שצריך להשמיע לאוזניו. אמנם בבדק הבית הביא הב"י לדברי הזוהר הקדוש (פרשת ויקהל דף רב.) וז"ל "האי צלותא סלקא וצייתין לה כל אינון דאקרון מארי דאודנין ואי ההוא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש לית מאן דציית לה לעילא ולא צייתין לה אחרנין בר מאן דשמע בקדמיתא בג"כ בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא, ותו דמלא דצלותא אתאחדא בעלמא עלאה לא אצטריך למשמע" עכ"ל. ומבואר שנוקט כהתוספתא שלא ישמיע לאוזניו בתפילת שמו"ע וסיים הבדק הבית דנכון לחוש לו, וצריך עיון מה דעת מרן בזה (ודבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים האם בדק הבית נכתב אחרי השו"ע ואז נאמר שמרן חזר בו ממ"ש בשו"ע, או שנכתב קודם השו"ע ואז נאמר שהעיקר כמו שפסק בשו"ע). ורבינו האריז"ל (בשער הכוונות דרוש א' דחזרת עמידה דל"ח ע"ב) נקט כדעת הזוהר וז"ל "הראשונה (תפילת הלחש) היתה בלחש, לפי שהיתה עדיין למטה במקום נה"י דז"א, אשר יש שם פחד ואחיזה לחיצונים והקלי', כמו שמצינו להרשב"י ע"ה בזוהר מגזם מאד בעניין המשמיע קולו בתפילתו שהקלי' אוחזות בתפילתו יען הוא במקום תחתון, אבל עתה (בחזרת הש"ץ) בעלותה אל חג"ת דז"א, אין שם פחד מן הקלי' ולכן אומרים אותה בקול רם". והביא לזוהר בתיקונים (תיקון יד) שכתב וז"ל "ובגין דא בעמדם ישראל בעמידה לאתערא לגבה ח"י ברכאן בחשאי לארקא לה ברכאן, אתמר בחיוון בעמדם תרפינה כנפיהם דלא צריך למשמע גדפייהו כגוונא דחנה דאתמר בה וקולה לא ישמע וכו' ואם הוא אשתמע קליה מיד לפתח חטאת רובץ, ולא עוד אלא דאיהו זעיר במהימנותא וכו'" עכ"ל. ומבואר שאין להשמיע קולו בתפילתו כלל. וכ"כ הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת משפטים אות א') דלא ישמיע לאוזנו כלל, וכ"פ כה"ח (סק"ח), והביא להמהרח"ו בעו"ת בעניין התפילה וז"ל "התפילה אינה נכנסת בשום רקיע כ"א אותה תפילה דלא אשתמעת לאודנין, ולכן בקריאת שמע תיקנו שישמיע לאזניו, אבל הכא, אם התפילה נשמעת לאוזניו, לא סלקא, כי אז שומעין לה החיצונים והם מתערבים בהדה, אבל כשהיא בלחש שאינה נשמעת לאוזניו אז היא רוחנית מגדר טבע רוח האדם שהיא פנימית ורוחנית יותר מאד מן הסט"א ואינם רואים אותה". ומרן הגרע"י בהליכות עולם (ח"א פרשת משפטים אות א') נוקט שצריך להשמיע לאוזניו, דהנה מרן הרב חיד"א במחזיק ברכה (סי' קמא סק"ב) כתב על מה שכתב רבינו האריז"ל שאין להשמיע לאוזניו "שאין זה אלא למישרים אורחותם כי שיח וכי שיג להם לכלכל דבריהם במשפט האורים על דרך הסוד, אבל לשאר המון העם די שלא ישמיעו קולם לאחרים, והנח להם לישראל העושים כדברי מרן השו"ע, כי לא נאמרו השיעורים הללו אלא למצניעיהם, ואת צנועים חכמה". וכן הרב בן איש חי עצמו בספר עוד יוסף חי (פרשת משפטים אות ג') הביא מחלוקת אחרונים בדעת רבינו האריז"ל בזה, וכתב שאם יודע בעצמו שיוכל לכוין היטב או שאינו חושש פן יבלע מאותיות התפילה, לא ישמיע לאוזניו, אבל אם לא יוכל לכוין היטב או שחושש פן יבלע מאותיות התפילה אם לא ישמיע לאוזניו, צריך להשמיע לאזניו, ושכן נהג מתחילה אביו זצ"ל, שבתחילה היה משמיע לאוזניו ושוב שינה מנהגו ולא היה משמיע לאזניו, והיה קשה עליו הדבר, עד שאמרו בחלום לאדם אחד ירא שמים שיאמר לו שיחזור למנהגו הראשון, וכן עשה וחזר למנהגו הראשון. ולכן נוקט מרן הגרע"י שישמיע לאוזניו ואם התפלל ולא השמיע לאוזניו יצא ידי חובה בדיעבד.
3. אף שלכתחילה יש להשמיע לאוזניו, מ"מ בודאי צריך להיזהר שלא ישמעו חבריו העומדים בסביבתו את התפילה, ולא התירו להתפלל בקול, אלא או חזרת הש"ץ או יחיד המעוניין לומר קדושה בתוך תפילתו, ואומר ג' ראשונות בקול ובתוכם הקדושה, ואחר כך ממשיך בשקט. עניין חזרת הש"ץ התבאר בדברי רבינו האריז"ל בהלכה הקודמת. ולעניין יחיד המעוניין לומר קדושה, כן כתב כה"ח (סק"ז) דמה שנוהגים שמי שלא השיג לענות קדושה עם הציבור שמגביה קולו בתפילתו ואומר ג' ראשונות בקול רם כדי שישמעו הציבור ויענו עמו קדושה ואח"כ מסיים התפילה בלחש, זה מותר, דכיון שהוא עושה כן כדי לזכות את עצמו ואת אחרים כדי שיענו עמו קדושה, מצוה זו תגן לבל יתאחזו בה החיצונים ומנהגם של ישראל תורה היא.