שצריך לכווין בכל הברכות ולכל הפחות בברכת אבות 

1. המתפלל צריך לכוין את ליבו בכל הברכות שמוציא מפיו, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לכל הפחות יכוין בברכת אבות. כן פסק השו"ע (סי' ק"א סעי' א') ויסוד הדין איתא בגמ' ברכות (לד:) "המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן, אם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת. אהייא? א"ר חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי: באבות". ובגמ' בברכות (ל:) איתא מימרא דר' אלעזר וזה לשונו "לעולם ימוד אדם עצמו, אם יכול לכוין את לבו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל". ושם לא מובא החילוק בין ברכת אבות לשאר ברכות כלל. אלא שהתוספות (ד"ה יכוין) והרא"ש (פ"ה סי' כד) כתבו דאף מה שמובא בדף ל' היינו בברכת אבות, וכן כתב סמ"ג (עשין יט קא:). והטעם שיש לכוין באבות יותר משאר הברכה כתב האבודרהם לפי שהיא חשובה יותר משאר ברכות, מפני שיש בה גדולת השם וזכות ראשונים וגאולת אחרונים, והכלבו כתב לפי שיש בה מ"ב תיבות כנגד שם של מ"ב, והביאם הא"ר (סק"א). ובכה"ח (סק"ב) כתב טעם נוסף לפי שרוב כוונת התפילה היא בברכת אבות כמ"ש בשער הכוונות. וכתב הטור בשם הר"ר אליעזר שירגיל אדם עצמו שיכוין לפחות בחתימה של כל ברכה שיש בהן מאה ושלש עשרה תיבות כמו שיש בתפילת חנה, ומאה ושלש עשרה פעמים לב בחומר, לומר שצריך בהן כוונת הלב. והטעם בזה כתב הב"ח מפני שחתימת הברכה הוא סיפור שבחיו יתברך, יותר ממה שיכוין בשאלתו. וכה"ח (סי' קא סק"א) כתב טעם נוסף שצריך לכוין יותר בחתימת כל ברכה, מפני שיש בה הזכרת השם, וכל מי שאינו מכוין בהזכרת השם הוא נענש (עי' בזה כה"ח סי' ה' סק"ה).
2. אם נזכר בסוף ברכת אבות שלא כיוון בברכה, ועוד לא חתם את הברכה, יחזור חזרה מ"אלוקי אברהם" ויחתום מגן אברהם, ואין בזה משום הפסק משום שחוזר על דבר המעכב את התפילה. כן פסק החיי אדם דכיון שמצד הדין צריך לחזור ולהתפלל על כל פנים אם נזכר קודם שאמר ברוך אתה ה' בסוף הברכה, יחזור לומר מאלוקי אברהם, והביאו המשנ"ב (סק"ד). ואם חתם ברוך אתה ה' מגן אברהם, נכון שיהרהר כל הברכה הראשונה בלבו בכוונה, מתחלתה ועד סופה, ואחר כך ימשיך אתה גבור וכו'. ואם לא נזכר אלא לאחר מכן, רשאי להמשיך בתפלתו. נתבאר לעיל סי' צ"ח.
3. אם לא כיון ליבו בברכת אבות, ישתדל לכוין בברכת מודים. כתב הב"י בשם סמ"ק (סי' יא ט.) שאם אינו יכול לכוין בכל ברכות י"ח, יכוין באבות ומודים, ואם אינו יכול לכוין בשניהם יכוין באבות. והקשה הב"י מנין להסמ"ק דעדיף מודים טפי משאר ברכות. והפרישה כתב ע"ז, דהיינו מסברא, שהרי לא תיקנו כריעה אלא באבות ובהודאה. וכ"כ המאמר מרדכי (שם סק"ב). ולכאורה כן משמע קצת ג"כ מברכות (כא:) אם יכול להתחיל ולסיים תפלתו עד שלא יגיע הש"צ למודים. וכן כתב בפרי חדש. וכ"מ באגודה (ס"פ אין עומדין) ובראבי"ה (סוף סימן צה) ובהגהות מיימוני (ריש פרק י' מהלכות תפלה) וברוקח (בראש הספר שורש זכירת ה'), ובספר חסידים (סימן קנח) וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סימן יב אות ג) ובילקוט יוסף ח"א (מהדורת תשנ"ה, עמוד קנז) ובספר מאור ישראל חלק א' (ברכות ל: עמוד מג). ע"ש. והרב אדמת יהודה כתב שהטעם שאמרו שצריך לכוין גם כן במודים הוא שעל ידי זה ניצול שלא יהיה שדרו נחש, ומודים גימטריא מאה, שמתקן הב' נוני"ן, והביאו בכה"ח (פלאג'י סי' טו אות טו"ב) וכה"ח (סופר סק"ג).
4. מי שהתפלל ולא כיון ליבו אפי' בברכת אבות, אף על פי שלדעת רבים מן הפוסקים וכן השלחן ערוך לא יצא ידי חובת תפילה, מ"מ פשט המנהג שאינו חוזר ומתפלל, כיון שיש לחוש שגם כשיחזור להתפלל בפעם השניה לא יכוין כראוי, אלא אם יודע בעצמו שתמיד מכוין לכל הפחות בברכת אבות ורק באותה הפעם לא כיון, יכול לחזור ולהתפלל, וראוי שיעשה קודם לכן תנאי של נדבה ויאמר: אם חייב אני לחזור ולהתפלל, שתהא תפילה זו תפילת חובה, ואם לאו, תהא תפילה זו תפילת נדבה. ויש תקנה נוספת שישמע חזרת הש"ץ מפי השליח ציבור, ויכוין לצאת ידי חובה, ויענה אמן אחר ברכותיו, וראוי שיאמר קודם לכן לש"ץ שיכוין להוציאו ידי חובה. בגמ' ברכות (ל:) "אמר רבי יוחנן אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי, כלומר שהתפלל תפילת המוספין ביחיד ודלא כרבי אלעזר בן עזריה דאמר אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר. אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה ולבסוף כיון דעתיה?" ומכאן מדייק הרא"ש (סי' כא) שכאשר לא כיון דעתו לכל הפחות באבות, שצריך לחזור ולהתפלל. וכ"כ הרבינו יונה (כ: ד"ה גמ') גבי היה רוכב על גבי בהמה שבאבות צריך כוונה אפילו בדיעבד ואם לא כיון צריך לחזור ולהתפלל. וכ"כ הרמב"ם (פ"י מהלכות תפילה) שמי שהתפלל ולא כיון ליבו יחזור ויתפלל בכוונה. ובשו"ת הרשב"א (חלק א' סי' שמד) ובספר חסידים (סי' יח) ועוד. אמנם הסמ"ק (סי' יא) כתב "המתפלל ולא כיוון, אם יודע בעצמו שיכול לכוין יחזור, ואם לאו לא יחזור". ומקורו מדברי הירושלמי (ברכות פ"ד סוף ה"ד) "אמר ר' ירמיה בשם ר' אלעזר, המתפלל ולא כיוון ליבו אם יודע שוהא חוזר ומכוין ליבו יחזור ויתפלל, ואם לאו לא יחזור". וכ"כ מרן החיד"א בברכ"י (סק"ב) דאף על פי שמדברי מרן נראה שחייב לחזור, לא נהגו כדבריו, וכ"כ כמה אחרונים, שבזמן הזה אין לחזור מחמת שלא כיון בברכת אבות. וכ"פ הרמ"א וז"ל "והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור". ועל כל פנים משמע מדבריו שאם יודע בעצמו שרגיל לכוין, דשפיר דמי לחזור. ומרן הגרע"י בשו"ת יביע אומר (ח"ג חאו"ח סי' ח' אות יא) כתב שאע"פ שצדקו דברי האחרונים בזה, מ"מ יש לומר שאם חוזר לשם נדבה יהיב דעתיה טפי ומכוין כראוי, וכבר מצינו לפוסקים שבמקום שיש ספק אם התפלל או במקום שיש מחלוקת הפוסקים אם צריך להתפלל, שיתפלל בתנאי של נדבה, ומכל שכן כאן שמן הדין בודאי לא יצא ידי חובת תפילה. ואף שיש כאן חשש שמא לא יכוין שוב פעם ותהיה תפילתו לבטלה, מ"מ כיון שמתפלל בתנאי של נדבה, איכא למימר שיכוין יותר, ובפרט אם רגיל תמיד להתפלל בכוונה וכעת לא כיוון את ליבו שמסתבר שכעת כשיחזור להתפלל יכוין, ולכן פסק שאם רגיל תמיד לכוין יכול להתפלל שוב בתנאי של נדבה, וכ"פ בשו"ת אוצרות יוסף (ח"ה סי' ט'). ועי' בשער הציון (סי' צו סק"ב) לגבי אדם שבדרך כלל רגיל לכוין וכעת מחמת שהחזיק איזה שהוא חפץ לא כיון באבות, דאף בזמנינו חייב לחזור ולהתפלל, ולפי מה שכתבנו טוב שיעשה תנאי דנדבה.
5. מי שיודע בעצמו שלא יוכל לכוין בתפילתו כלל, ואפי' בברכת אבות, כגון שהוא חולה והכביד עליו חוליו, או שהוא שרוי בצער גדול, או כגון שנמצא במקום שאי אפשר לכוין כלל, אינו רשאי להתפלל בלא כוונה, ומ"מ אם לאחר שעבר זמן אותה תפילה יכול להתפלל בזמן התפילה הסמוכה לה, ולכוין לכל הפחות בברכת אבות, יתפלל תפילת תשלומין במקום התפילה שהחסיר. הלכה ברורה (סי' קא אות ב').