דין תפילת תשלומין בשיכור ומה יעשה אם עבר זמן תפילה

1. שיכור, אף על פי שאינו רשאי להתפלל, ותפלת שיכור תועבה, מכל מקום מצטרף למנין עשרה לאמירת דברים שבקדושה, ואפילו אינו יכול לדבר לפני המלך, ורק אם הוא שיכור כלוט, שעושה ואינו יודע מה עושה, דינו כשוטה, ואינו מצטרף למנין, ופטור מן המצוות. בבן איש חי (פר' ויחי אות ו) כתב: השיכור אם אינו יכול לדבר בפני המלך אינו מצטרף לעשרה. ובהליכות עולם ח"א (עמ' פח) העיר על דבריו, דבשו"ת בית יהודה עייאש (חאו"ח סי' מה) נשאל בדין זה, והשיב, דאיתא בעירובין (סה.), תניא שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה או מלקות, עונשים אותו. כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה. א"ר חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם. ע"כ. מהכא משמע שאם לא הגיע לשכרותו של לוט דינו כגדול ובר דעת ופשיטא שמצטרף לעשרה, ואף על פי שאינו יכול לדבר בפני המלך שתפלתו תועבה כמ"ש בש"ע (סי' צט), מ"מ לענין להצטרף לעשרה, שפיר מצטרף, דלא גרע מישן דקי"ל (בסי' נה ס"ו) שמצטרף, ורק אם הגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה וקטן שאינו מצטרף כלל, וכמ"ש הרמב"ם (בסוף פכ"ט מהל' מכירה) ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא השיכור שעושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום שהרי הוא כשוטה וקטן הפחות מבן עשר. ע"כ. וכיון שהוא כשוטה ודאי שאינו מצטרף לעשרה. ע"כ. הנה מבואר בהדיא שאפי' אינו יכול לדבר בפני המלך מצטרף לעשרה.. אמנם בשלמי צבור (דף עט ע"ג) העתיק בשם הרב בית יהודה הנ"ל "שכור שאינו יכול לדבר בפני המלך אינו מצטרף לעשרה לקדיש וקדושה", אבל זה אינו נכון וכמו שהעתקתי דבריו, ואפי' אם רצה הרב שלמי צבור לחלוק ע"ד הרב בית יהודה, מפני שדימהו לישן, והשלמי צבור ס"ל שהישן אינו מצטרף, כדברי הט"ז, אכתי לא דמי, דשאני התם דשורה על הישן רוח מסאבא, משא"כ בשיכור שאינו יכול לדבר בפני המלך. וצ"ל שנפל טעות בלשון הש"צ וצ"ל אם הגיע לשכרותו של לוט אינו מצטרף. וכן ראיתי בספר פקודת אלעזר (ס"ס נה) שכתב, שאין ספק שהוא ט"ס, וצ"ל בשלמי צבור אם הגיע לשכרותו של לוט אינו מצטרף. אך מה נעשה למ"ש החיד"א בקשר גודל (סי' ח אות ז) שכתב ג"כ: "שכור שאינו יכול לדבר בפני המלך אינו מצטרף למנין", שנראה שנמשך במחכ"ת אחר הטעות של השלמי צבור. אולם בעקרי הד"ט (סי' ג אות ג) העתיק לנכון בשם שו"ת בית יהודה הנ"ל שאפי' אינו יכול לדבר בפני המלך כל שלא הגיע לשכרותו של לוט ראוי הוא לצרפו לעשרה לקדיש וקדושה וברכו. ע"כ. (והרב בן איש חי נמשך במחכ"ת אחר הטעות של השלמי צבור והקשר גודל). וע' להמשנ"ב בביאור הלכה (סי' נה ס"ח) ד"ה הוא כשוטה וקטן, שאפי' שוטה אם הוא יודע לכוין ומבין הברכות מצטרף לעשרה לתפלה, כדמשמע בהגה (סי' קצט ס"י). דהא תפלה קילא לצירוף יותר מזימון. ועכ"פ בשעה"ד מצטרף. ולפ"ז ה"נ שיכור דלא גרע מזה, ואפילו אינו יכול לדבר בפני המלך, ושפיר מצטרף. ודבר זה מצוי בפורים שחייב איניש לבסומי. ובספר בית עובד (בדינים השייכים לקדיש אות כד) כתב, דמ"ש בקשר גודל דשיכור שאינו יכול לדבר בפני המלך אינו מצטרף למנין, לא נהגו כן, אלא מצרפים אותו לעשרה אפי' אינו יכול לדבר בפני המלך. ע"כ. ויותר היה לו להשיג עליו מכח הדין, שהרי באמת בשו"ת בית יהודה פסק להיפך, וכמ"ש בשמו הרב עקרי הד"ט (ושם הביא לפני כן דברי העקרי הד"ט). וכ"פ בילקוט יוסף (סי' צט סעי' ב').
2. מי שלא יכול להתפלל מחמת שהיה שיכור או שתוי, ובינתיים עבר זמן תפילה, בין במשתה של רשות ובין במשתה של שמחה, מתפלל תפילת תשלומין בתפילה שאחריה. כן פסק מרן השו"ע (סי' צט סעי' א') משום שנחשב הדבר לשוגג, דהא אם חשוב הדבר כמזיד אין לו תשלומין כמ"ש בסי' קח (סעי' ז'). ואפי' אם התחיל לשתות אחר שהגיע זמן אותה התפילה, כגון שהתחיל לשתות בתחילת הלילה אחר שהגיע זמן תפילת ערבית, או אחר שהגיע זמן מנחה גדולה, והיה סבור שהיין יפוג מעליו קודם שיעבור זמן תפילה, ונמשך אחר שתייתו עד שעבר זמן אותה התפילה, נחשב לאנוס ויש לו תשלומין. ומ"מ ראוי שקודם שיחזור להתפלל יעשה תנאי של נדבה ויאמר: אם אני חייב לחזור, תהיה תפילה זו לחובת תפילה, ואם איני חייב לחזור, תהיה תפילה זו תפילת נדבה. עי' בלבוש שכתב שדווקא כאשר התחיל בשתיה קודם שהגיע לזמן התפילה, אבל אם התחיל לאחר שהגיע זמן תפילה או אפי' אם היה סמוך לה, נחשב למזיד ואין לו תשלומין. והביאו האליה רבה (סק"ב), וכ"ד הט"ז (סי' רלה סק"ד). והנה מרן הב"י בתחילת דבריו כתב שבמקרה זה יש לדונו כמזיד, כמ"ש הלבוש, מפני שהיה לו להתפלל תחילה קודם שישתה, ושוב כתב דאפי' בכה"ג חשיב שוגג, שמאחר שהיה סבור שיש שהות להתפלל אח"כ לא מקרי מזיד, ושכן מוכח מדברי הנימוק"י (ב"ק פ"ב י:) בשם הרמ"ה דבכה"ג חשיב שוגג. ומשמעות מרן שאינו מחלק וס"ל שיכול להתפלל תשלומין, מזה שלא חילק וכתב שיכול להתפלל תשלומין רק באופן שהתחיל לשתות בהיתר. וכ"כ כה"ח (סק"י) אלא שהוסיף בשם החס"ל (סי' קח אות ד') שמכיון שיש בזה פלוגתא לכן טוב הדבר שיעשה תנאי דנדבה. וכ"פ הבן איש חי (פרשת משפטים אות יד) וכ"כ בהלכה ברורה (אות ו'), וכתב עוד כה"ח (סקי"א) דמזה שמרן לא מחלק בין שתוי לשיכור, משמע שאף שתוי שלא התפלל, יש לו דין תשלומין בתפילה הבאה.
3. ומ"מ אם היה הדבר קרוב לסוף זמן אותה תפילה, באופן שיודע בבירור שאם ישתה לא יספיק להפיג יינו עד שיעבור זמן אותה תפילה, נחשב לו למזיד ואין לו תשלומין. כן פסק בהלכה ברורה (שם) בשם הפר"ח (סק"א) והפמ"ג (א"א סק"ג) והיפה ללב (סק"ב) ומשנ"ב (סק"ו).
4. צריך להיזהר שלא לשתות רביעית יין קודם שיקרא קריאת שמע, ובדיעבד אם שתה יין, אפי' הוא שיכור שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך, יקרא קריאת שמע, ומ"מ אם אחר מכן פגה שכרותו קודם שעבר זמן קריאת שמע, יחזור ויקרא קריאת שמע. עי' ב"י שכתב דאף שהפשטות שהשיכור חייב בקריאת שמע, מ"מ בירושלמי (תרומות פ"א ה"ד) משמע שפטור מקריאת שמע, וביאר דהירושלמי מיירי בשיכור ממש, משא"כ בשתוי שיכול לדבר לפני המלך.  ועוד תירץ שהירושלמי אינו מדבר לעניין שיכור כלל, אלא לעניין אחר. היוצא מדברי הב"י שהשתוי חייב בקריאת שמע, אולם המג"א (סק"ג) כתב שבשו"ע השמיט החילוקים שכתב בב"י, ונראה לו שחזר בו בשו"ע ממה שכתב בבית יוסף, ועי' בזה במחצית השקל (שם סק"ג),  והרמב"ן (בליקוטיו ריש ברכות). אמנם הרמ"א בדרכ"מ (סק"ב) כתב בשם המרדכי (עירובין תקיב) שהשיכור והשתוי אסורים בקריאת שמע. והמאירי (ברכות כו. ובמגן אבות סי' ג') נקט ששתוי חייב בקריאת שמע ושיכור פטור. ובמשנה ברורה וכ,,פ בהלכה ברורה נקט (סעי' ז') שיקרא קריאת שמע, ואם ישאר לו זמן כאשר יתפקח מיינו יקרא שוב פעם.