התפילה היא כמו קרבן ושלא יבקש אלא במתנת חינם

התפילה היא במקום קרבן ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה הפוסלת בקדשים, ומעומד דומיא דעבודה, קביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו, ושלא יחוץ דבר בינו לקיר דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר. כ"כ הטור וסיים "ואחר שיעשה דוגמת הקרבן עולה לריח ניחוח למקום, שהקרבן עולה והמלאך עושה אותו כתר לקונו". וכ"פ מרן השו"ע (סעי' ד'). ודוגמת יקידת האש שהיתה בקרבן, כנגד זה תהיה כוונתו בתפילה כאילו ליבו בוער באש כמו שנאמר "חם ליבי בקרבי". כן כתב בספר עמודי שש וז"ל "היקידה של אש שהיה בקרבן דוגמתו בתפילה כוונת הלב כאילו בוער באש, כמו שנאמר חם ליבי בקרבי וכו', וכל שכן שמחשבה רעה של חוץ לזמנו וחוץ למקומו שמפגלת הקרבן, וחוץ למקומו הוא כשעומד בבית הכנסת ומהרהר בעסקיו או בדברי הבאי אשר מחשבתו משוטטת חוץ לבית הכנסת בכל רחובות קריה, הוא עומד כאן ומחשבתו מפוזרת חוץ מן המקום אשר הוא עומד". עכ"ל.

1. וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה, כשם שהיה הכהן הגדול משמש בבגדי כהונה אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה, ועפי"ז נהגו בני התורה להתפלל עם כובע וחליפה, ומ"מ טוב הוא שלא יתפלל בבגדי עבודה אלא יחליף בגדיו קודם התפילה. טשו"ע שם.
2. אל יחשוב אדם ראוי הוא שיעשה הקב"ה בקשתו, כיון שכיוונתי בתפילתי, כי אדרבא זה מזכיר עוונותיו של אדם, שעל ידי כך מפשפשין במעשיו לומר בטוח הוא בזכויותיו, אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בחסדו,  ויאמר בליבו מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקב"ה אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג עם בריותיו. כן פסקו הטשו"ע (סעי' ה'). וכדי שאדם יזכה לשפלות וענווה ושלא ירגיש שמגיע לו בדין לקבל את אשר יבקש, צריך להתמיד בעניין חשבון הנפש ויראה פחיתות מעלתו וכמה הקב"ה חס עליו, וכשם שמצינו בחסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם תפילתם ושעה אחר תפילתם, וכך היתה תפילתם מושלמת. הנה צריך האדם להשית אל לבו כי כמה אשר יתנהג בצדקות ויתחסד מול קונו, אינו זכאי לקבל אפי' טובה אחת, ואם משה רבינו ע"ה התחנן אל ה' לקבל מתנת חינם, מה נאמר אנו אזובי הקיר, אשר בודאי מלאים אנו בעוונות וחסרונות אין ספור, וידוע הא דאיתא בגמ' שבת (נה.) שנחלקו האם יש ייסורים בלא עוון או לא, ודעת הרמב"ן (בשער הגמול) שאין ייסורים בלא עוון, מלבד ייסורים הבאים לאדם כדי לנסותו ונמצא שכאשר יש לאדם ייסורים בודאי שאין הייסורים הללו באים אלא לקרב אותו אל ה' יתברך ולהשיבו בתשובה. ונמצא שעיקר העבודה המוטלת על האדם היא לעשות חשבון נפש ולשים דרכיו במה חטא וכיצד יתקן את מעשיו כדי שיתכפר לו אותו עוון שסובל מחמתו. וידוע מאמר הגמ' בברכות (ז.) טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר מכמה מלקיות, וריש לקיש שם נוקט שטובה יותר ממאה מלקיות. ופירש"י "מרדות אחת – לשון רדוי והכנעה שאדם שם על לבו מאיליו" כלומר כאשר אדם מתבונן על דרכיו ומעשיו ושב עליהם בתשובה, אין צורך כבר להשית עליו שום ייסורים כדי לעוררו מתרדמתו. וידוע מאמר הגמ' על שאול שהעלה את שמואל באוב, ושמואל העלה עימו את משה רבינו שיעיד שקיים את כל התורה, ולא עבר על התורה, ומה נענה אנן אבתריה. אין זה אלא משום שאין אדם עושה חשבון נפשו על מעשיו במשך היום. ועי' בבאה"ל סי' תקע"א את מה שכתב השל"ה הקדוש בשם ספר חרדים, שתלמיד חכם לא יסגף עצמו, רק יום אחד בשבוע יתרחק מבני אדם, ויתבודד בינו לבין קונו, ויקשור מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו והבן אל אביו... והעיקר הבכיה והווידוי והגדרים שלא יעשה זאת לעולם, וה' יראה ללבב. נמצא שהעצה הטובה לאדם שירגיש שמבקש במתנת חינם הוא על ידי שיעשה חשבון נפשו ויראה כמה יש לו עוד לתקן. ובמדרש "בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ר' אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את ר' אליעזר וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אמר להם וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". ובאגרת הרמב"ן כתב "ותפשפש במעשיך בבוקר ובערב ובזה יהיו כל ימיך בתשובה". וכן מבואר בגמ' (עירובין יג:) שנחלקו בית שמאי ובית הלל אם נח לאדם שנברא משלא נברא, או להיפך, "נמנו וגמרו: נח לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו" וביאר בספר מסילת ישרים להרמח"ל דהיינו שיעשה חשבון נפש, יפשפש – במעשים הלא טובים, וימשמש – במעשים הטובים כמה הם טובים. וכן איתא בספר "אור יחזקאל" להגר"י לוינשטיין זצ"ל בביאור על גמ' זו.

ועי' בספר נתיבות עולם למהר"ל (נתיב העבודה פ"ב, פתחי עולם אות ו') שכתב שכאשר יתפלל אל השי"ת על צרכיו לא יהיה כוונתו שיתן לו עושר וכבוד וכל הדברים אשר הוא צריך בשביל הנאת גופו, רק שיתן לו השי"ת כדי שיעבוד השי"ת בתורה ובמצוות, ואם יבקש על חייו לא יהיה כוונתו רק שיתן לו השי"ת חיים כדי שיעבוד ה' בתורה ובמצוות, ואם מכוין להנאת גופו הוא תועבה.