שצריך להתפלל בלשון תחנונים ושלא תהיה התפילה עליו כמשאוי

1. יתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת, ושלא תיראה עליו כמשא ושלא יהא נראה כאילו מבקש ליפטר ממנה. בגמ' ברכות (כח:) תנן רבי אליעזר אומר העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. ובגמרא (כט:) מאי קבע? א"ר יעקב בר אידי א"ר הושעיא כל שתפילתו דומה עליו כמשאוי, ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים, וכתב רבינו יונה (כ. ד"ה גמ') בשם רבינו האי דרבנן סברי שאע"פ שתפילתו דומה עליו כמשאוי ואינו מתפלל כמי שצריך הדבר, אלא כמי שמתפלל מפני החיוב בלבד, אפילו הכי כיון שאומרה בנחת, כמי שמבקש רחמים על עצמו הוא. ולמד רבינו יונה דלרבנן העיקר הוא שיתפלל בלשון תחנונים, ולכן אפי' אם התפלל בנחת באופן שהתפילה לא היתה עליון כמשאוי, מ"מ אם לא התפלל בלשון תחנונים, אין תפילתו תפילה, ורבי הושעיא סבירא ליה בהיפך. והטור נקט כשני הפירושים לחומרא, שצריך להתפלל בלשון תחנונים ושלא תיראה התפילה עליו כמשאוי. וכ"פ מרן השו"ע (בסעי' ג') וכתב הטור דאחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפילתו. וכתב המשנ"ב (סק"ח) "שיאמרה בלשון תחנונים כמי שמבקש על עצמו, וישים אל ליבו שאין ביד שום נברא מלאך או מזל או כוכב, למלאות שאלתו, כי אם ברצונו יתברך.
2. אם התפלל שלא בלשון תחנונים, אף שעשה שלא כהוגן מ"מ אינו יכול לשוב ולהתפלל. עי' באה"ל (ד"ה יתפלל דרך תחנונים) שכתב "מה מאד צריך להיזהר בזה, כי יש כמה פוסקים המצריכין לחזור ולהתפלל מחמת זה, הלא המה הב"ח והא"ר וכן מוכח מהב"י, אמנם להלכה נקט שאם לא התפלל בלשון תחנונים אין צריך לשוב ולהתפלל, ואף שהמאמ"ר והמגן גיבורים הוכיחו מהרמב"ם שצריך לשוב ולהתפלל ממה שכתב הרמב"ם "לפיכך צריך לישב מעט וכו'" דמה שכתב הרמב"ם "צריך" היינו לכתחילה אבל אינו מעכב בדיעבד. וכ"פ כה"ח (סקט"ז) ועי' או"ח הקדוש (פרשת ואתחנן) על הפסוק "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" שביאר שיש ד' תנאים לקבלת התפילה, א. ואתחנן – שיתפלל לשון תחנונים. ב. אל ה' – שיבקש במידת החסד ולא יחשוב שמגיע לו. ג. בעת ההיא – שיבקש בעת רצון, כגון קודם עלות השחר, מנחה של שבת, תפילה במניין וכדו'. ד. לאמר – שיפרט את דבריו כהוגן.
3. כתבו גורי האר"י כאשר יגיע אל עוזר דלים, ישווה עצמו כאילו הוא עני דופק ומבקש על פתח היכל המלך, ואפי' הוא עשיר גדול יתן אל ליבו כי הוא עני ממצוות ומעשים טובים, ואינו ראוי לשאול מן המלך כי אם יחנן עליו ברחמיו ובחנוניו. ועוד יחשוב כי אין עני כעניותו בקברו, כי לא יקח עימו לא כסף ולא זהב ויתרקב כל מה שעליו, באופן שישארו עצמותיו נקיות מכל דברי העולם הזה, ועל ידי כן תעלה תפילתך עם תפילות העניים. הובא בכה"ח (סקי"ח) ועי' מחזיק ברכה (סק"ב) שהביא להזוהר הקדוש פרשת בלק וז"ל "למהוי בצלותא דעמידה תביר ליבא עניא ומסכנא, ולשוואה רעותיה לאכללא גו מסכנא בתבירו דליבא במאכו דנפשא". ועוד איתא שם "ולית בכל צלותין דעלמא דקב"ה אצית מיד כצלותא דמסכנא, כיון דחזא דוד, עבד גרמיה עניא ומסכנא פשט לבושא דמלכותא ויתיב בארעא כמסכנא, דכתיב תפילה לדוד הטה אזניך ענני כי עני ואביון אני. ועי' להרמב"ן (שמות כב) על הפסוק "אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו, כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו, במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" וכתב על זה הרמב"ן "ושמעתי כי חנון אני – חונן ומקבל תחינת כל אדם אע"פ שאינו הגון, מגזירת חינם... שלא תחשוב לא אחבול שלמת הצדיק, כלומר אם הלויתי כסף לצדיק, לא אקח שלמתו שנתן למשכון, שאם יצעק לה' זו סכנה, אבל שלמת אדם שאינו צדיק אקח, כי צעקתו לא ישמע אל... לא תאמר כך, לפיכך אמרה לך התורה: כי חנון אני ושומע צעקת כל מתחנן אלי". ועי' בליקוטי הלכות (יו"ד הלכות מזוזה הלכה ה') שכתב וז"ל "כי האדם צריך לידע עוצם התרחקותו מהשם יתברך, ואעפ"כ יידע ויאמין, שמצד רחמיו יתברך, הוא קרוב מאד לכל אחד ואחד, אפי' הרחוקים מאד מאד מחמת מעשיהם הרעים, והעיקר על ידי הדיבור, כי על ידי הדיבור אנו יכולים לקרות אותו מרחוק מאד והוא מתקרב אלינו על ידי זה, כמו שכתוב 'קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת' וכתוב 'כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראינו אליו'. וזה בחינת 'בורא ניב שפתיים' דייקא, כי על ידי 'ניב שפתים' שהוא על ידי הדיבור, על ידי זה דייקא זוכים לבחינת 'שלום לרחוק ולקרוב' הנ"ל וכנ"ל, כי עיקר התיקון על ידי הדיבור של תפילה בבחינת 'בורא ניב שפתים', ומי שנותן לב לדקדק ולהבין פירוש המילות  של המקרא הזה 'בורא ניב שפתים' יוכל להבין מזה עצות להתחזק בעניין השיחה בינו לבין קונו, שזה עיקר התיקון לענין רחוק וקרוב הנ"ל, כי בהשיחה הנ"ל יכול לפרש הכל לפני ה' יתברך, לפרש בשיחתו עוצם התרחקותו, ואעפ"כ יתקרב להשם יתברך על ידי זה דייקא, על ידי שיזכור עוצם ריבוי רחמיו בלי שיעור, כאשר גילו לנו אבותינו ורבותינו" וממשיך שם הרב להסביר שהדיבורים שאדם מדבר הם בבחינת בריאה חדשה ממש, וזה מה שכתוב "בורא ניב שפתים" וכיצד יזכה לדיבורים הללו? על ידי שאדם מכין את ליבו כראוי לתפילה, וזה מה שכתוב "לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון" שאם אדם מכין את עצמו כראוי לתפילה, זוכה לקבל מתנה מהשם לדבר דיבורים נפלאים. וכך אנו  פותחים את התפילה "ה' שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך" אנו מבקשים על עצם פתיחת השפתיים, ואח"כ פי יגיד תהילתך. ועי' בן איש חי (דרושים תחילת פרשת מטות) שמבאר שיש תפילה שהיא בבחינת ייחול – בקשה, ויש תפילה שהיא בבחינת הודאה, כלומר טרם יקראו ואני אענה, איך שבא להתפלל כבר ממלא הקב"ה בקשתו עוד טרם התפלל, וזה מה שאנו מתפללים: "ה' שפתי תפתח" – להתפלל, אבל תזכה אותנו ש"ופי יגיד תהילתך" שתפילה זו תהיה בבחינת הודאה שכבר נענינו עוד טרם נדבר.