מי שלא כיוון בברכת אבות מה יעשה

1. מי שלא כיון באבות ונזכר באמצע הברכה או בסופה קודם שיחתום ברוך אתה ה' מגן אברהם, יחזור לומר מתחלת הברכה: אלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וכו', בכוונה הראויה. ואין לחוש בזה משום הפסק, כיון שחוזר לצורך כוונה המעכבת את התפלה. ואם חתם ברוך אתה ה' מגן אברהם, נכון שיהרהר כל הברכה הראשונה בלבו בכוונה, מתחלתה ועד סופה, ואחר כך ימשיך אתה גבור וכו'. ואם לא נזכר אלא לאחר מכן, רשאי להמשיך בתפלתו. ומכל מקום כל שנזכר באמצע התפלה, ישתדל בכל כוחו לכוין על כל פנים בברכת מודים. ויועיל הדבר לתקן ולהשלים חסרון כוונתו באבות, כי יש פוסקים רבים שסוברים שעיקר הכוונה בתפלה צריכה להיות או באבות או במודים. ואף גם זאת אף על פי שלא כיון באבות לא יתייאש מלכוין בשאר ברכות התפלה בשביל שלא כיון באבות, אלא ישתדל לכוין בשאר ברכות התפלה עד כמה שאפשר. כן פסק בילקוט יוסף (סי' צח אות ד') דרשאי להמשיך בתפלתו, מפני שיכול לסמוך על מה שכתב בשבולי הלקט (סימן יז) בשם הראשונים, שבדיעבד המתפלל ולא כיון בתפלתו יצא ידי חובת תפלה, ואין ברכותיו ברכות לבטלה, לפי שתפלות כנגד תמידין תקנום, ושנינו במשנה (ריש זבחים), כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. ומבואר בגמרא שם, שאם נזבחו בסתם, כשרים. ועלו לבעלים לשם חובה. וכן המתפלל ולא כיון הוה ליה כדין סתם שיצא ידי חובה. אלא שלכתחלה מצוה מן המובחר לכוין בתפלה. ע"כ. וכן כתבו בשו"ת ארץ צבי פרומר (סימן כב), ובשו"ת יד אליהו רגולר (סימן ח). ובחסד לאלפים (סימן קא), ובפתח הדביר (סימן קו סק"ג). וראה עוד בשו"ת יביע אומר חלק ג' הנ"ל (סימן י', וסימן ח' אות ח', וסימן ט' אות ג'). ובחלק ה' הנ"ל (סימן יב אות ג'). ע"ש. והנה מרן הבית יוסף (סימן קא) הביא מ"ש הסמ"ק, שאם אינו יכול לכוין בכל התפלה יכוין באבות ובמודים, וכ' על זה וצריך תלמוד דמנ"ל דמודים עדיף טפי משאר ברכות. והפרישה כתב ע"ז, דהיינו מסברא, שהרי לא תיקנו כריעה אלא באבות ובהודאה. וכ"כ המאמר מרדכי (שם סק"ב). ולכאורה כן משמע קצת ג"כ מברכות (כא:) אם יכול להתחיל ולסיים תפלתו עד שלא יגיע הש"צ למודים. ושו"ר כן בפרי חדש. וכ"מ באגודה (ס"פ אין עומדין) ובראבי"ה (סוף סימן צה) ובהגהות מיימוני (ריש פרק י' מהלכות תפלה) וברוקח (בראש הספר שורש זכירת ה'), ובספר חסידים (סימן קנח) וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סימן יב אות ג) ובילקוט יוסף ח"א (מהדורת תשנ"ה, עמוד קנז) ובספר מאור ישראל חלק א' (ברכות ל: עמוד מג). ע"ש.

ולכאורה, אחר שהרמב"ם (בפרק ד' מהלכות תפלה הלכה א') כתב, חמשה דברים מעכבים את התפלה, ואחד מהם כוונת הלב. ע"כ. ושם הלכה טו כתב: דכל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל. ע"כ. אם כן אמאי אם נזכר בברכת מגן אברהם שלא כיוון יכול להמשיך בקום ועשה בתפלתו, הרי מאחר שלא כיון בברכה ראשונה, תו אינה תפלה, והוי כמי שמברך ברכות לבטלה. ואמנם לדברי הגר"ח מבריסק בחידושיו על הרמב"ם שם אתי שפיר, דאיירי באופן שכיוון הכוונה הכללית שעומד לפני השי"ת. ורק לא כיון פירוש המלים, ובזה אין ברכותיו ברכה לבטלה.

והנה בבן איש חי (פרשת בא אות ה) כתב, שצריך לכוין באבות, ואם לא כיון באבות אף על פי שמן הדין אינו יוצא י"ח תפלה וצריך לחזור, כתבו האחרונים, שבזמן הזה אין לחזור משום חסרון כוונה, דשמא גם בחזרתו לא יכוין. ע"כ. והוסיף על זה בהליכות עולם חלק א' (עמוד קכט) בזה"ל: נראה לי שכל זה אחר שסיים החתימה בא"י מגן אברהם, אבל אם עדיין לא חתם, יש לחזור ולומר בכוונה אלהי אברהם אלהי יצחק וכו', מאחר שאין בזה חשש לברכה לבטלה, והרי מדינא היה לו לחזור אפילו אם חתם הברכה, וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן קא), ולכן די לנו לתפוס המנהג שאינו חוזר דוקא כשסיים הברכה, כדי שלא יבא לידי איסור ברכה לבטלה. ושוב ראיתי שכן פסק הרב חיי אדם (כלל כד סימן ב). והיא מילתא דמסתברא. ואמנם ראיתי להרב פתח הדביר שעמד ע"ד הח"א דמנ"ל הא. ופלפל בזה. אבל אין הכרח מדבריו שהוא חולק על הח"א. ודלא כמ"ש בכף החיים (בסוף סק"ד) שהפתח הדביר אינו מסכים לד' הח"א, שאינו מוכרח. הילכך לא שבקינן פשיטותא דהחיי אדם. ולכאורה אפילו בסיים הברכה, יש לפקפק, שאיך ימשיך עוד בתפלתו, והרי לפי הש"ס ומרן הש"ע הם כברכות לבטלה, מכיון דמדינא הוא צריך לחזור ולכוין באבות, ומרן החיד"א בברכי יוסף סק"ב כתב, דעת מרן נראה שגם עתה ראוי לחזור ויתעצם לכוין דעתו, אך לא נהגו כדבריו. וכן מהריק"ש בהגהותיו כתב דברי הטור שבזה"ז אין חוזרים בשביל חסרון כוונה. וכמ"ש הרמ"א. ושו"ר להמשנה ברורה (סימן קא) שהעיר בזה, וכן בביאור הלכה שם. ע"ש. אולם בשבלי הלקט (סימן יז) כתב, ושמעתי מפי הרב רבי יעקב מגוירצבורק נר"ו, שאע"פ שכמה פעמים אדם מתפלל ואינו מכוין, יצא ידי חובתו, וראיה לזה ממאן דאמר תפלות כנגד תמידין תקנום, ואמרינן בריש זבחים, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. ומוכח התם שאם נזבחו סתם כשרים ועלו לבעלים לשם חובה, וה"נ בתפלה י"ל שאם אינו מכוין הו"ל כסתמא ויצא י"ח, אלא שהמתפלל בכוונה טפי עדיף דהוי מצוה מן המובחר וכו'. ע"ש. ולפ"ז ניחא דלא הוו ברכות לבטלה. וע"ע בשו"ת הרשב"א חלק א' (סימן תכג) שכתב אל השואל, ועל ענין התפלה שאמרת כי בלי הכוונה נחשבת למאומה, באמת כי הכוונה היא יסוד הכל, אבל הכוונות רבות ונחלקות למדרגות רבות, ולפי השגת כל אחד ימצא חן, והמדרגה הראשונה שבכוונות שכל ישראל עומדים עליה היא שהכל יודעים ומודים שהשי"ת אלהים חיים מחוייב המציאות שחידש העולם ברצונו, ושנתן תורה לעמו ישראל, ולו אנחנו, ואליו נעבוד וכו', ועל הכוונה הזאת יתפלל כל מתפלל בישראל, ואפילו הנשים ועמי הארץ, ואפילו מי שאינו יודע לכוין המלות של התפלה, ומחליף מלה במלה אחרת, מקבל שכר על הכוונה הכללית, וכן אמרו ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה, וחס ושלום למנוע מהתפלל כל מי שאינו יודע לכוין הכוונות שמכוונים אליהם גדולי החכמים, שאם אתה אומר כן, נמצאו הקטנים והנשים ועמי הארץ נמנעים מן התפלה ומן המצות, ולא אלו בלבד, אלא אפילו כל המון ישראל, זולתי אחד או שנים בדור. עכת"ד. ועיין בשו"ת משנה שכיר (סימן קו) ובהשמטות שכן מתבאר במדרש רבה (פרשת בשלח). ע"ש. וע"ע בשו"ת ארץ צבי פרומר (סימן כב), ושם (סימן ד די"ג סע"ב). ובפתח הדביר (סימן קו סק"ג). ובשו"ת יד אליהו רגולר (סימן ח אות ג). ובחידושי רבינו חיים הלוי הנ"ל, ובשו"ת יביע אומר חלק ג' (חאו"ח סימן ח). ע"ש.

1. לכתחילה לא יתפלל במקום שיש דבר המבטל כוונתו, כגון אם יש ריח שיכר חדש שמריח חזק, או ריח מעופש קצת, ולא בשעה המבטלת כוונתו כגון שאין דעתו מיושבת עליו מאיזה צער או כעס, או מטורח הדרך, אמנם בדיעבד אין נזהרים בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה. כן פסק השו"ע (סי' צח סעי' ב') וכתב המשנ"ב (סק"ו) דפשוט הדבר שאם רוצה לעמוד להתפלל מתוך כעס או צער וכדו' יראה להסיר מתחילה כל המחשבות המטרידות אותו. ומי שלא התפלל מחמת שהיה בכעס וכדו', ועבר זמן תפילה, אף שנהג שלא כהוגן, מ"מ אין זה בכלל מזיד ויכול להתפלל תפילת תשלומין. כן פסק המשנ"ב (סי' קח סק"א).
2. מי שבאפשרותו להתפלל במקום שיוכל לכוין בתפילה, אך יצטרך לצאת קודם סיום התפילה, או להתפלל במקום שלא יוכל לכוין, אך שם יתפלל כל התפילה בשלימות, עדיף שיתפלל בכוונה ויצא קודם התפילה, אך צריך להודיע לציבור שידעו מדוע עושה כן שלא יהיה חילול ה'. כן פסק הגרש"ז אויערבך (תפילה כהלכתה פ"ב הערה כח) שעדיף שיתפלל בכוונה, שהרי תפילה היא עבודת הלב, והוסיף שאפי' רצוי לעשות כן גם אם יפסיד קריאת התורה של שני וחמישי, אך צריך שהציבור ידעו ויבינו למה עושה כן. וכ"פ בילקוט יוסף (שם אות ז').