שצריך ליזהר שלא יראה ליבו את הערווה

1. אסור לקרוא קריאת שמע או להתפלל או לברך ברכה ולומר כל דבר שבקדושה, או ללמוד בדברי תורה, כשהוא ערום, כל שלבו רואה את הערוה, ולא די במה שמכסה את גופו. וכן כנגד חבירו שהוא ערום. משום שנאמר ולא יראה בך ערות דבר. הנה עיקר הדין לאסור ערום בקריאת שמע ובברכות, מבואר בשבת (כג.) ובבא מציעא (קיד:) ע"ש. ויש אומרים שלעסוק בתורה ולברך ברכה אין צריך להקפיד ולהזהר שלא יהא לבו רואה את הערוה, ובלבד שיהיה לבוש בחלוקו או מכוסה, שלא יהיה ערום בפני ה'. ועיין בתוס' (ברכות כה ב) שהביאו בשם רבינו שמעיה תלמיד רש"י, שפסק כתנא קמא שלבו רואה את הערוה מותר, אולם מסקנת התוס' לאסור, ושכן פירש ר"י. והרא"ש שם (בפרק ג' סימן לו) הביא שכן נהג רבינו תם כשהיה רוחץ במים צלולים והיה רוצה לשתות, היה מפסיק בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהיה לבו רואה את הערוה. שמאחר וכן דעת אביי ורבא משום הכי נקטינן כוותייהו. ומרן הבית יוסף (סימן עד) כתב שכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים, דקיימא לן לבו רואה את הערוה אסור. ומאן פליג לן בין קריאת שמע ותפלה לשאר ברכות, וכדמוכח מדברי הרא"ש בשם רבינו תם הנ"ל. וכן מוכח מדברי רבינו יונה שם. וכן משמע מדברי מרן השלחן ערוך (שם סעיף ד'), שכתב גבי נשים דיש מי שאומר שהן יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק, אף על פי שאינן מפסיקות למטה מהלב. ומשמע דגבי איש אין להקל בזה. וכבר ראיתי למרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן עד סק"א) שכתב שאין חילוק בין לימוד תורה וסתם ברכה לבין קריאת שמע ותפלה וכו'. ע"ש. וכן כתב בספר דברי מרדכי כרמי (סימן כח). ע"ש. וכן עיקר. ואמנם אם היה לובש מכנסים בלבד, שחצי גופו התחתון מכוסה, ויש הפסק בין לבו לערוה, וחצי העליון של גופו מגולה שאינו לובש חולצה, מותר לקרוא קריאת שמע. אבל להתפלל אסור, שבתפלה צריך לראות עצמו כעומד לפני המלך שצריך לעמוד באימה ויראה. כן כתב בבן איש חי (פרשת בא אות ד').
2. לכן לכתחילה צריך להקפיד להיות חגור בחגורה או שיהיה מכנס מהודק לגוף באופן שליבו אינו רואה את הערוה. כן כתב החזון איש (אורח חיים טז, ה') שצריך לחגור חגורה, או חלוק מהודק לגוף כחגורה. ע"ש. ואם היה לבוש חלוק אבל אינו לבוש בבגד תחתון, יחבק זרועותיו זה בזה, לחצוץ בין ליבו לערוה כדי לקרוא קריאת שמע. כן כתב בשלחן ערוך (סימן עד סעיף ג'), ואף על גב דבסעיף ב' שם נתבאר, דאם מכסה את הערוה בידיו לא הוי כיסוי, מכל מקום לענין הפסק כיון שאין דרכן של בני אדם לעשות כן, הוי שפיר הפסק. וכן יכול להניח אחר את ידו שם. וכבר נתבאר דבאשה לא שייך דין לבה רואה את הערוה שאסור לברך, ואף שדעת הב"ח (סימן עד) דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה, אפילו כשיש לה מלבוש. מכל מקום דעת האחרונים כדעת מרן ז"ל. וכן כתבו הט"ז, הש"ך, הגר"ז, מגן גבורים, משנה ברורה, ועוד. וראה בזה בשו"ת יביע אומר חלק ב' (חלק יורה דעה סימן יד אות ט'). ע"ש.
3. אולם כל זה באופן שהוא מוציא בשפתיו, אבל אם רק מהרהר בדברי תורה מותר. שדרשו חז"ל (שבת קנ.) ולא יראה בך ערות "דבר", לשון דיבור, דיבור אסור הרהור מותר. לפיכך המתרחץ באמבטיא פרטית, מותר לו להכניס נגן, לשמוע דברי קדושה, אף על פי שהוא עומד ערום ומתרחץ, ובשעה ששומע דברי קדושה מהרהר בהם, דהרהור לאו כדיבור דמי. על פי המבואר בשו"ת יביע אומר חלק ה' (סימן יא). ע"ש. וראה עוד בשו"ת יביע אומר חלק ו' (סימן טו אות ז'), שמותר להרהר בדברי תורה כנגד העומדים עירומים לגמרי בחוף הים, כגון ילדים, (בחוף המיוחד לגברים), משום שנאמר ערות דבר, דיבור אסור הרהור מותר. (ועיין בפירוש רש"י שבת קנ.). וראה עוד ביביע אומר חלק ו' (חיו"ד סימן כט אות ג).
4. במה דברים אמורים כשבחדר האמבטיא אין שם בית כסא (שירותים), אבל אם יש שם בית כסא, אסור, לפי שגם בבתי כסא של זמנינו שבדרך כלל הם נקיים, אסור להרהר בדברי תורה. וכן בית מרחץ שמתרחצים שם רבים, אסור להרהר בדברי תורה בתוך החדר הפנימי שבו מתרחצים, משום דנפישא זוהמיה. כן מבואר בשו"ת יביע אומר חלק ג' (חאו"ח סימן ד'). וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (סימן יג), וחלקת יעקב ח"א (סימן כה), וכ"פ בילקוט יוסף סי' עה (סעי' א').

וכתב עוד בבן איש חי (ש"א פרשת בא אות ז) מותר להרהר בדברי תורה כשהוא ערום, ואפילו כנגד ערוה אחרת מותר להרהר שנאמר ערות דבר, דיבור אסור הרהור מותר. ע"כ. וכתב על זה בהליכות עולם שכן מוכח להדיא בשבת (קנ.) ובפירוש רש"י שם, שמותר להרהר בדברי תורה כנגד ערוה. וכ"כ המג"א (סימן פה סק"ב). וכ"כ הפרי חדש (סימן עה ס"ג). ולא דמי למ"ש הבן איש חי בסמוך שאסור לשמוע ברכה מחבירו כשהוא ערום, דהתם מיירי כשהוא צריך לצאת ידי חובה, מדין שומע כעונה, ומשום שהוא עומד ערום לא יתכן לומר בו שומע כעונה, אבל השומע מן הרדיו אינו יוצא בזה ידי חובה. ואין כאן אלא הרהור בד"ת, וזה מותר לערום. וכ"כ ביבי"א ח"ה (חאו"ח סימן יא). ואף על פי שאסור להרהר בד"ת בבית הפנימי של המרחץ, שאני התם דנפישא זוהמיה, ולכן דנוהו חז"ל כאילו הוא בית כסא. משא"כ במרחץ של יחיד כגון האמבטיאות שלנו לית לן בה. וכמ"ש ביומא (יא.) לחלק בין מרחץ דרבים דנפיש זוהמיה, למרחץ דיחיד דלא נפיש זוהמיה. וע"ע בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סימן יח, ובחיו"ד סימן רז). ובשו"ת בנין ציון ח"א (סימן יא). ע"ש. וכל זה בחדר אמבטיה שאין שם בית כסא, אבל אם משמש גם לבית כסא יש להחמיר ולאסור אפי' להרהר בד"ת. ע' יביע אומר ח"ג (סימן ב) וח"ז (סימן כז אות ג). ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (חאו"ח סימן יג) ובשו"ת חלקת יעקב ח"א (סימן רה). ודו"ק.

1. אף שמותר להרהר בדברי תורה באמבטיה, מ"מ אין לברך שם. עי' בשו"ת נצר מטעי (סימן ב) שהתיר לברך באמבטיה. והגרע"י בהליכות עולם (שם) נקט שאין ראוי לברך שם. וכ"כ בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ג (סימן לט) ובשו"ת זקן אהרן ח"א (חאו"ח סימן א). וציין למ"ש בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאו"ח סימן א). ע"ש.