דיני עניית הקדיש
דיני עניית הקדיש
צריך להשתדל ולרוץ כדי לשמוע קדיש. כן פסק השו"ע (סי' נו סעי א') והטעם משום שעניית אמן יהא שמיה רבא גדולה מאד. וכתב בחסד לאלפים (אות א') וז"ל "מי יתן והיה שישתדל על עניית אמנים וקדישים כמו על ריווח איזה פרוטות על כגון זה נאמר אם תבקשנה ככסף אז תבין יראת ה', והן בעוון רבים מעמי הארץ אין חוששין לענות בהיותם בבית הכנסת ועומדים ומשיחים זה עם זה ואין מפסיקים משיחתם וכל שכן שאין ממתינים אפי' רגע כדי לענות, שרי להו מרייהו כי לכל העם בשגגה, אך כאשר ישמעו ידעו הדברים האלה יזכרו וישובו ובזה יכופר להם ויתקנו את מעוותם ושב ורפא להם וידעו כי רע ומר עוזבם את ה' מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים וישתדל וירוץ לענות אמן יהא שמיה רבא, ובפרט בקדיש שאחר אגדה שדורש החכם לעם בו ירוץ, שאמרו במדרש שהקב"ה מוחל עוונותיהם, ואמרו דקאים עלמא על אמן יהא שמיה רבא דאגדתא". עכ"ל. והביאו כה"ח (סקח"י).
יש להקפיד באמירת הקדיש ולאומרו כתיקונו אות באות תיבה בתיבה ובזה מועיל לנשמת הנפטרים. בתחילת סי' נה הבאנו את דברי הפוסקים במעלת אמירת הקדיש כמה היא מועילה לנשמת הנפטרים, ומטעם זה כתבו, שיש לאומרו על נשמת ההורים אפי' בשבת ויו"ט, ובחסד לאלפים כתב דיש לאומרו אף אחר יב"ח דמלבד זה שהקדיש מועיל להעלות נשמת הנפטרים ממעלה למעלה, בכל אופן בדור יתום זה מי ערב אל ליבו שלא יהא נידון לאחר יב"ח, ואף שאמרו חז"ל משפט רשעים בגהינם יב"ח, כבר גילו למהרח"ו (שער הגלגולים הקדמה כב) שזהו לאחר שסבר כמה שנים עונשים קשים ומרים חוץ לגהינם, וגם שהיב"ח הוא משפט קשה ואח"כ הוא יותר קל ועל כן למיחש בעי וכו', אך לא יועיל הקדיש לנפש המת אלא באומרם אותו כתיקונו לפחות אות באות תיבה בתיבה לא כמו רבים מעמי הארץ שאומרים אותו הן חסר וחליף, עד שנמצאו כמחרפין ומגדפין וכו', ומסיים החס"ל דלכן ילכו הבנים אצל חכם וילמדו הקדיש, וכתב על זה היפה ללב (אות א') שלכן ראוי להשתדל לקנות קדיש של הודו קודם התפילה, או קדיש של משנה שלאחר התפילה לאומרו בכל יום לעילוי נשמת הוריו תמיד כל הימים כמו שנוהגים רבים מיראי ה' ובזה קיים מכבדו במותו, ובזכות זה יזכה להאריך ימים ושנות חיים.
הקדיש יש בו ב' פעמים כ"ח וב' פעמים מ"ב, והכ"ח והמ"ב הראשונים הם של אותיות דמן יהא שמיה רבא עד עלמיא שהם ז' תיבות יש כ"ח אותיות, והמ"ב אותיות הם גימטריא של ז' ווי"ן שבראשי תיבות "וישתבח ויתפאר ויתרומם וכו'", והכ"ח והמ"ב של התיבות כי יש כ"ח תיבות מיהא שמיה רבא עד דאמירן בעלמא, והמ"ב של התיבות הם ז' תיבות עצמם של וישתבח עד ויתהלל שיש בכל תיבה מהם ו' אותיות הרי מ"ב. (כה"ח סקי"ג בשם שעה"כ). וכתב כה"ח דלכן יקפיד לומר "לעלם לעלמי עלמיא" ולא "ולעלמי עלמיא" שלא יוסיף על האותיות ויהיה יותר מכ"ח אותיות. וכן צריך לומר "מן כל ברכתא" ולא "מכל ברכתא" שאז יחסר תיבה אחת מכ"ח תיבות.
אין הציבור צריכים לעמוד בשעת אמירת הקדיש, אלא שכל קדיש שתפסו מעומד לא ישב עד אחר שיענה אמן יש"ר. הרמ"א כתב ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה, ומקורו מהגהות המרדכי (ברכות בשם הירושלמי) וכתב ע"ז המשנ"ב (סק"ח) דיש לחוש לדברי המחמירים ויש ללמוד ק"ו מעגלון מלך מואב שהיה נכרי וקם מעל כסאו לדבר ה', כ"ש אנחנו עמו. אמנם בדרשות המהרי"ל כתב שלא היה עומד לא לקדיש ולא לברכו אך כל קדיש שתפסו מעומד היה נשאר עומד עד שיסיים אמן יש"ר והביאו דרכי משה (אות ה'). וכן כתב המהרח"ו (שעה"כ בסוף דרוש הקדיש דף טז ע"ד) וז"ל "מורי לא היה קם מעומד בעניית אמן יהא שמיה רבא של הקדיש ואמר לי כי הלשון הנזכר בירושלמי דמשמע ממנו שצריך לקום מעומד הוא מוטעה ואינו מתלמוד ירושלמי עצמו אלא הגהת איזה חכם היתה והאחרונים הדפיסו אח"כ בתוך דברי הירושלמי, אמנם כשהיה בקדיש דאחר העמידה דשחרית או דערבית או דמנחה וכן בקדיש תתקבל של אחר חזרת ספר תורה להיכל אז היה נשאר מעומד וגומר עניית הקדיש ואח"כ היה יושב". עכ"ל. וכ"כ הבן איש חי (פרשת ויחי אות ח'), וכן מנהג בית אל שאין עומדים בעניית הקדיש, וכ"פ כה"ח (סק"כ) דכן עמא דבר. אמנם בקדיש של ערבית של שבת יש לעמוד. המוהרח"ו בסידור כתב דיש לקום בקדיש וברכו דערבית של שבת ששם קבלת הרוח, וכן בופרוש עלינו סוכת ששם קבלת הנשמה של שבת, והביאו שלמי ציבור (דף פא ע"ב), ובן איש חי (ש"ב פרשת וירא אות ג') וכ"פ המשנ"ב (סק"ח).
הקם מפני שיבה בעת אמירת הקדיש, צריך להישאר עומד עד שיסיים עניית אמן יהא שמיה רבא, ודווקא אם עמד מלא קומתו, אבל אם רק עשה הידור יכול להמשיך בישיבתו. בחסד לאלפים כתב שצריך להישאר בעמידה, וכ"כ הבן איש חי (שם), וכתב ע"ז כה"ח (סקכ"א) ונראה לי דזהו דווקא במי שקם מלא קומתו למי שהוא חייב לקום מפניו מלא קומתו אז ישאר עומד, אבל אם אינו קם מלא קומתו אלא עושה הידור דחילוק יש, כמ"ש ביו"ד סי' רמד סעי' ח', זה אינו צריך לעמוד כדי לענות. ומצוה על הרואה בחבירו שבא לישב באמצע הקדיש שיזכירנו שלא ישב. כ"כ כה"ח להגר"ח פלאג'י (סי' יג אות ז') אמנם אם חושש שיגרום לו הדבר לבושה, אין להעיר לו (כן פסק הגרע"י בהליכות עולם (ח"א פרשת ויחי אות ז').
מי שבא לבית הכנסת ושומע הקהל עונים קדיש, עונה עמהם, אע"פ שלא שמע שליח ציבור שאמר יתגדל. כן פסק הרמ"א (שם סעי' א') והטעם משום שיהא שמיה רבא שבח באפי נפשיה הוא (מג"א סק"ה). וכתב הכנה"ג (סי' נה בהגהות הטור) דאפי' אם בא בעת גמר עניית אמן יש"ר דהיינו שאומרים מברך וכדומה, אפ"ה יאמר יהא שמיה רבא וכו', אבל לא יאמר אמן, דאמן קאי על יתגדל דש" אבל יהא שמיה רבא שבח באפי נפשיה הוא, וכן לעניין קדושה אם בא קודם שהשלימו מותר לומר עמהם, וכן דעת הבן איש חי (ש"א פרשת ויחי אות ג'), וכ"פ המשנ"ב וכה"ח (סקכ"ה) והגרע"י בהליכות עולם (ח"א פרשת ויחי אות ז').
שליח ציבור שאומר קדיש חוזר אחר הציבור ואומר יהא שמיה רבא, אבל לא יאמר אמן. בתשובת דרכי נועם (חאו"ח סי' יא) כתב דמה שהחזן חוזר ואומר אמן יהא שמיה רבא אף שכבר אמר ואמרו אמן, אין זה נקרא עונה אחר ברכותיו, אמנם השיירי כנה"ג (בהגה"ט אות ו') כתב דהחוזר ועונה אמן יהא שמיה רבא לא שפיר עביד וטעות הוא בידו אלא חוזר וענה יהא שמיה רבא בלבד וכ"פ כה"ח (סקכ"ז).
תגובות
הוספת תגובה