שיש לכווין בעניית הקדיש
שיש לכווין בעניית הקדיש
יש לכוין בעניית הקדיש, ולענות אותו בקול רם. ומ"מ אין צריך לצעוק בקול רם שלא יתלוצצו עליו בני אדם. כן פסק השו"ע (סי' נו סעי' א') כי אמרו חז"ל (שבת קיט:) אמר ריב"ל כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כוחו קורעין לו גזר דינו. ונחלקו הראשונים מה נקרא "בכל כוחו" – לרבינו יונה הכוונה בכל כח כוונתו ומפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא על ידי הכח, לכן אמר בכל כוחו, אבל בודאי שאין לתת קולות גדולים שיתלוצצו ממנו בני אדם, וכן דעת רש"י. אמנם התוספות שם (ד"ה כל העונה) כתבו בשם ר"י דאיתא בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע דקאמר התם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם מבטלים גזרות קשות, נראה מדבריו שצריך לומר בכל כוחו דייקא דהיינו בקול. ובב"י (סי' נו) הביא בשם הזוה"ק בפרשת תרומה (קכט:) את העניין הנ"ל שצריך לומר את הקדיש בקול רם, וכן מדוע אומרים קדיש בלשון תרגום וז"ל "תא חזי קדושתא דא לאו איהי כשאר קדושאן דאינון משלשין אבל קדושה דא סליק בכל סטרין לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא ותבר מנעולין וגושפנקי דברזלא וקליפין בישין לאסתלקא יקרא דקב"ה על כלא ואנן בעינן למימר ליה בלישנא דסטרא אחרא ולאתבא בחילא תקיף אמן יהא שמיה רבא מברך בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא ואסתלק ביקריה יקרא דקב"ה על כולא וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסטרא אחרא קב"ה אסתלק ביקריה ואדכר לבנוי ואדכר לשמיה ובגין דקב"ה אסתלק ביקריה בקדושתא דא איהו בעשרה ובלישנא דא על כרחיה דסטרא אחרא אתכפייא ואתבר חיליה ואסתלק יקרא דקב"ה ותבר מנעולין וגושפנקין דשלשלאי תקיפין וקליפין בישין ואדכר קב"ה לשמיה ולבנוי זכאין אינון עמא קדישא דקב"ה יהב לון אורייתא קדישא למזכי בה לעלמא דאתי". נמצא שגם לזוהר הקדוש צריך לענות את הקדיש בקול רם, וכתב כה"ח (סק"א) דלכן כתב מרן את שני הדברים – גם לכוין בעניית הקדיש וגם לענותו בקול רם. ועוד הביא כה"ח (שם) זוה"ק (בראשית לח:) וז"ל "מהאי היכלא קיימין כל דהוו מקדשין בכל חילא שמא דמאריהון ואתיבו אמן יהא שמיה רבא מברך בכל חילא ואילין אינו קיימין לגו בגו האי היכלא, וההוא נהורא דכליל כל גווני נהיר לון, ומההוא נהירו קיימין וחמאן נהורין אחרנין דאתאחדן ולא אתאחדן בגווייהו, ועל מיניהון משיח דאיהו עאל וקאים בנייהו ונחית לון איהו נטיל מהאי היכלא ועאל". עכ"ל. ומכאן נלמד כמה גדלה מעלת האומר קדיש בכוונה, ומ"מ כתב הב"י דא"צ לתת קולות גדולים שיתלוצצו עליו בני אדם אלא ירים קולו מעט ובכל כוונתו.
וצריך ליזהר מאד שלא לדבר בשעת אמירת הקדיש, בין קדיש שבתפילה ובין בשאר קדישים. כתב בספר חסידים מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו, ופניו מוריקות, א"ל למה פניך מוריקות? א"ל מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ויכולו ובברכת מגן אבות וביתגדל. ובספר מטה משה (סי' תיא) בשם המדרש כתב שחכם אחד נתראה לתלמידו בחלום וראה התלמיד שהיה לו כתם על מצחו וא"ל מפני מה אירע לו כך וכך, א"ל מפני שלא הייתי נזהר מלדבר כשהחזן היה אומר קדיש, והביאוהו שכנה"ג (סק"א) עו"ת (סק"א) מאמ"ר (סק"א) כה"ח (פלאג'י סי' יג את ט') וכתב דאינו בקדישים של התפילות בלבד אלא בכל קדיש שיהיה, וכ"פ כה"ח (סופר סי' נו סק"ב). ובמסכת דרך ארץ איתא דר' חמא אשכחיה לאליהו בכמה אלפי גמלים טעונים אף וחימה לשלם לאלו המדברים בקדיש, וכל המדבר באלו המקומות עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב (הובא בב"י סי' קכה, ומשנ"ב כאן סק"א).
ואפי' להרהר בדברי תורה אסור בשעה שהחזן אומר קדיש, מפני שצריך לכוין הרבה בעניית הקדיש. כ"פ המשנ"ב סק"א בשם הפר"ח.
אם נזדמן לו ששמע קדיש וקדושה יחד, ואם יענה הקדושה לא יוכל לענות יהא שמיה רבא, יענה הקדיש ולא הקדושה. כ"כ מג"א (סק"א) בשם באר שבע (דף ק') פר"ח (סי' קכה) ויד אהרן בהגה"ט וכתב דדבריו הם מכוונים לדברי הזוהר שכתב על הקדיש "קדושה דא לאו איהו כשאר קדושין דאנן משלשין", דהיינו שהקדיש עולה על כולם. וכ"פ כה"ח (סק"ג). וכ"פ המשנ"ב (סק"א) בשם הפמ"ג.
ואם יש לו שני בתי כנסיות לפניו, ובבית כנסת אחד מגיעים לקדושה ובביהכנ"ס השני מגיעים לקדיש שאחר שמו"ע, כתב המג"א שישלך למקום שנמצאים בקדושה משום שבלאו הכי עתידים להגיע גם לקדיש בסוף, לכן יזכה את עצמו גם בקדושה, והנה בסידור בית יעקב כתב דהא דיבחר בביהכנ"ס שאומרים בו הקדושה, היינו דווקא באופן שאינו צריך לעבור על פני בית הכנסת השני, אבל אם עובר דרך בית הכנסת שאומרים בו כעת קדיש, חייב להיכנס לביהכנ"ס זה, דאין מעבירין על המצוות, ואף שבביהכנ"ס זה לא יענה אלא רק קדיש אחד. וכה"ח (סק"ד) פליג דבכל אופן ילך לביהכנ"ס השני דלא אמרו דאין מעבירין על המצוות, אלא כששניהם שוין אבל לא בשאינם שוין שזה מצוה אחת וזה שני מצוות - קדושה וקדיש.
ומ"מ אם שמע קדיש ולא שמע קדושה, יקדים עניית קדושה, כדי שיצא יד"ח קדיש וקדושה. כ"כ המאמ"ר (אות ד' ש"ץ דפ"ז ע"ג) חס"ל (אות ה') בן איש חי (פרשת ויחי אות יא).
וכל מה שאמרנו שקדיש קודם לקדושה היינו בשאינו מחוייב באותה קדושה לצאת בה יד"ח כגון שכבר התפלל, אבל אם מחוייב בה כגון שמתפלל כעת במניין וסיים את תפילת הלחש והתחילה חזרת הש"ץ ומחדר אחר שומעים קדיש, בודאי דמצוה בזמנה עדיפא ויענה על הקדושה ולא על הקדיש. (כה"ח סק"ה).
תגובות
הוספת תגובה