ביאור יתגדל ויתקדש ומדוע נאמר בלשון תרגום

איתא בזוה"ק (וילך דף רפה סוף ע"א) אמר רבי יהודה ובוזי יקלו, מאן דלא ידע לאוקיר למאריה ולא אתכוון באמן דתנינן גדול העונה אמן יותר מן המברך. ובודאי שאין עוסקים ברשעים אלא רק במי שלא כיוון בקדיש, על כן צריך לבאר את עניין הקדיש באר היטב.

הטור מבאר את מה שאנו אומרים יתגדל ויתקדש שמיה רבא, "יתגדל ויתקדש" הוסד על פי המקרא והתגדלתי והתקדשתי האמור במלחמת גוג ומגוג שאז יתגדל שמו של הקדוש ברוך הוא דכתיב (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:

שני ביאורים הביא הטור בביאור "שמיה רבא" יש מפרשים "שם יה – רבא" דהיינו שאנו מתפללין על שם "י-ה שאינו שלם, שיתגדל ויתקדש ושיחזור להיות שלם, והיינו לעת הגאולה שינקום מעמלק שנשבע שלא יהיה השם שלם עד שינקום ממנו דכתיב כי יד על כס יה שאין הכסא שלם ואין השם שלם אלא לאחר שינקום ממנו ואז יהיה השם שלם וגם הכסא דכתיב (תהלים ט) האויב תמו חרבות לנצח וכתיב וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו, הרי השם שלם והכסא שלם. ור"י פירש הטעם לפי שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשה כדאיתא בשילהי סוטה: אמאי קאי עלמא? אסידרא דקדושה ואיהא שמיה רבא דאגדתא, והיו שם עמי הארץ שאינן מכירין אלא ארמית שהוא לשונם, לכן נהגו לאומרו בלשון שהכל מבינין בו. ולפי פירוש זה יהיה כפשוטו שמיה רבא תרגום של שמו הגדול. אותה המחלוקת נמצאת ב"יהא שמיה רבא" יש מפרשים שאנו מתפללים ששם יה רבא שהשם שאינו שלם שיתגדל ויתקדש ושיחזור להיות שלם, ולפירוש השני ששם רבא - דהיינו שמו הגדול יהיה מבורך. ונפק"מ בין הטעמים כתב כה"ח (סקי"א) דלפירוש הראשון שאנו מתפללים שהשם יהיה גדול, נמצא שצריך לומר "שמיה" עם מפיק ה"א, דהיינו שמו יהיה רבא, אמנם לפירוש השני ששמו הגדול יהיה מבורך אין צריך לומר מפיק ה"א, ועוד נפק"מ שלפירוש הראשון יכול להפסיק בין "רבא" ל"מברך", ולפירוש השני אין להפסיק ביניהם. ומ"מ מסיים הב"ח בשם המטה יהודה דאף לדיעה השניה יש לומר "שמיה" במפיק ה''א, ולכן כותב הב"ח שכדאי לצאת יד"ח כל הפירושים ויאמר עם מפיק ה"א, וכן לא יפסיק בין שמיה רבא למברך. והביאו שכנה"ג (הגה"ט אות ג'),וא"ר (סק"ה), ומ"מ כתב המשנ"ב (סק"ג) דהיינו שלא יפסיק בשתיקה ביניהם, אבל אין צריך לומר בנשימה אחת.

והנה הטור הביא ראיה לשיטה השניה מהגמ' דכל העונה יהא שמיה רבה בכל כוחו קורעין לו גזר דין דשבעים שנה, וכתב הטור שבכל הספרים גרסינן כל העונה אי"ש הגדול מבורך וזה ראיה לפירוש ר"י שאינו אלא תרגום של שמו הגדול וחוזר גם ש"צ ואומר יש"ר וכו'.

ומאידך כה"ח כתב דמקבלת דברי האר"י נראה שמסכים לפירוש הראשון דבשעה"כ (בעניין הקדיש דף טו עמ' ג' ד"ה עוד) ביאר ששם הוי"ה נרמז בזה שני חיבורים או"א וזו"ן י' – אבא, ה' – אמא, ו' – ז"א, ה – נוק' שהיא המלכות – השכינה. והנה באבא ואמא שהם י"ה אין אחיזת הקלי' ונשארים למעלה, אבל שני אותיות אחרונות ו"ה שהם כנגד זו"ן, יש בהם אחיזת הקלי' וזה מה שאנו מתפללים ששם ו"ה יעלה אל י"ה, ויתגדל ויתקדש, ובכך לא תהיה בהם אחיזת הקלי', ועל ידי זה השם נהיה שלם וגדול. וכ"כ החיד"א בספר מורה באצבע סי' ב' אות ל"ד וז"ל "באמן יהא שמיה רבא יכוין שימחה זכר עמלק ואז שמו וכסאו יתברך שלם. עכ"ל.

ומה שאנו אומרין הקדיש בלשון תרגום, הטור כתב בשם יש אומרים מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו שאנו משבחים שבח נאה כזה, וגם שע"י זה הקדוש ברוך הוא נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל, כדאיתא בפ"ק דברכות בשעה שישראל עונין אמן יש"ר, הקדוש ברוך הוא מנענע בראשו ואומר אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, ומה לו לאב שככה מקלסין אותו בניו ורחקם מעל שלחנו. וכביכול שיש דאגה לפניו, ואם יבינו המלאכים זה, יקטרגו עלינו, ע"כ אומרים אותו בלשון שלא יבינו, שאינן מכירין ארמית. אמנם על פי מה שביארנו ביאר בשעה"כ מדוע נאמר בלשון תרגום, וז"ל "והעניין הוא במה שהודעתיך בשער המצוות בפרשת ואתחנן איך התרגום הוא סוד אחוריים דקדושה והוא קדושה גם כן אלא שהחיצונים יונקים משם, וכבר נתבאר שהקדיש נתקן להעלות את העולמות למעלה ממדרגתם כגון העשיה ביצירה וכיוצא, והנה אנו מתיראים פן ח"ו על ידי עליית העולמות יעלו גם הקלי' עמהם יתאחזו בהם יינקו שפע מהם, ולכן נתקן בלשון תרגום דאיהו לישנא דלא משתמע למלאכין עלאין וכו', והטעם הוא לפי שהם מצד הפנים והם מדברים בלשון הקודש שהוא בחינת הפנים, אך הקלי' הם נאחזים באחוריים והם מבינים בלשון תרגום שהוא אחוריים, ובהיותנו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגגום שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ואינם עולים למעלה. עכ"ל.

הבאנו לעיל בזוה"ק (וילך דף רפה סוף ע"א) אמר רבי יהודה ובוזי יקלו, מאן דלא ידע לאוקיר למאריה ולא אתכוון באמן דתנינן גדול העונה אמן יותר מן המברך, ופירש שם בגליון בשם הרמ"ז ז"ל שבודאי אין הפסוק מדבר ברשעים שאם כן לא יהיה די לעונשם בשיקלו אלא ענין הכתוב במי שאינו מתכוין באמן, שדבר קל הוא להבינו ולכוין בו, דהיינו הפשוט שבסודות שמילת אמן עולה הוי"ה אדני ועל כן מי שאינו מכוין באמן עליו נאמר ובוזי יקלו, ומובן במה שכתב בספר הכוונות "מלא  פניהם קלון" וספי תיבות אמן שר"ל על מי שמבזה בעניית אמן. (כה"ח סק"ט).

אמרו חז"ל בשבת (קיט:) אמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן, מאי אמן, אמר רבי חנינא אל מלך נאמן, וכתבו התוס' דצריך להרהר בו בשעה שאומר אמן. ובספר חסידים (סי' תתפג) איתא "כל האומר אמן בעולם הזה, יזכה לומר אמן לעולם הבא שנאמר ברוך ה' לעולם אמן ואמן, אמן לעולם הזה אמן לעולם הבא". והביאו יפה ללב.

ועונין הציבור בכוונה שלימה אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא כדאיתא בפרק כל כתבי העונה איש"ר בכל כחו קורעים לו גזר דינו של ע' שנה פירוש "בכל כחו" לרש"י - בכל כוונתו ולתוס' – בקול רם. ובמדרש כונן הביאו ילקוט הראובני (ערך אמן) שסנדלפו"ן קושר קשרים לבעל הכבוד מקדיש וברכו ואמן יהא שמיה רבא שעונין ישראל בבית הכנסת ומשביע את הכתר בשם המפורש והולך ועולה לו בראש האדון, מכאן אמרו חז"ל כל המבטל קדיש וברוך ואמן יהא שמיה רבא גורם למעט העטרה וחייב נידוי עד שישוב ויביא קרבן לפני הצדיקים לעתיד לבא. והביאו חסד לאלפים סי' נ"ז (אות ב') וכה"ח (סק"י)