מעניני הקדיש חלק ב

כשם שטוב למעט בברכות כך טוב למעט בקדישים. כ"כ הכנה"ג (בהגהות הטור סי' נה) והביאו המשנ"ב (סי' נה סק"א) וכתב וז"ל "ועי' באחרונים שקראו תיגר על זה שנאספים עשרה בני אדם ואומרים כמה קדישים על פסוקי תורה או משנה או גמרא". ובטעם הדבר כתב בשו"ת פאת שדך (ח"א סי' ט') שסברא פשוטה היא שאין זה מכלל יראת ה' יתברך לגשת אל הקודש תמיד. ומ"מ אם יש לו סדר לימוד על תורה שבכתב וסדר לימוד על תורה שבע"פ, יכול לומר קדיש בסיום הסדר של תורה שבכתב, וקדיש על סיום סדר תורה שבע"פ. כ"פ הרב בן איש חי (ש"א פרשת ויחי אות ט') וכה"ח (סי' נה סק"ח). ואבל שכבר התפלל ונכנס לבית הכנסת בשעה שהציבור מתפללים אין צריך לומר שוב פעם קדיש, שאין להרבות בקדישים אולם אם הקהל יודעים בו שהוא אבל ואינם יודעים שכבר התפלל, יאמר קדיש כדי שלא יחשדוהו שאינו חושש לכבוד אביו ואימו. כ"כ האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' מב).

כשם שאסור לעבור נגד המתפלל, כך אסור לעבור נגד האומר קדיש. כ"כ הברכ"י (אות ט' בשם המהר"י מולכו בתשובותיו כת"י סי' קלה) ובן איש חי (שם אות י') וכה"ח (שם סק"ט). ומ"מ כל האיסור לעבור היינו רק עד דאמירן בעלמא ולא יותר מכך.

כל הקדישים צריכים שיהיו בהם עשרה, ואפי' קדיש דרבנן, (דהיינו על ישראל) שאומרים אחר הלימוד אין לאומרו פחות מעשרה. (כנה"ג בהגה"ט סק"ד). ויש הטוענים שקדיש הנאמר בבית הקברות בסמוך לקברי צדיקים אפי' כשאין שם עשרה מותר לומר משום שהצדיק מצטרף לעשרה דצדיקים במיתתן קרויים חיים, והגרע"י בשו"ת יחו"ד ח"ו (בהערה שבסוף סימן ה') דחה דבריהם מכל וכל ופסק דמי שנזדמן לו להיות במקום כזה שאומרים קדיש, שלא יענה אמן אחר האומר קדיש. בגמ' ברכות (יח:) מובא דצדיקים במיתתן קרויים חיים, ובמסכת כתובות (קג.) אמרו על רבינו הקדוש שהיה בא לבקר בביתו בליל שבת אחר פטירתו, ובספר חסידים (סי' אלף וקכט) כתב שהיה עושה קידוש ומוציא את בני ביתו יד"ח, וא"כ לכאורה היה לנו לדון שצדיקים מצטרפים למניין לאחר פטירתן, אולם הדבר ידוע שאין למדין הלכה מן המדרשות, ובפרט מדרש שהוא חידוש גדול, שהרי אמרו (שבת קנא:) שאפי' דוד המלך כיון שמת נעשה חפשי מן המצוות, ובעל כרחך שאצל רבינו הקדוש היה יוצא מן הכלל וקיבל רשות מיוחדת לעשות כן, וכן כתב בשו"ת חת"ס (ח"ו סי' צח ד"ה אבל האמת) שכאשר אליהו הנביא מתגלה כשהוא מלובש בגופו הזך, דינו כחכם מחכמי ישראל וחייב במצוות, אבל כשמתגלה בנשמתו, כמו ביום המילה דינו כמלאך ה' ופטור מן התורה והמצוות. ועי' שם עוד ומסקנתו שאין לסמוך על זה. וכ"כ בילקוט יוסף (סי' נה סעי' י') ובהלכה ברורה (בבירור הלכה אות ד'). ומותר לומר קדיש בבית הקברות לתועלת המת, אף בתוך ארבע אמות לקבר. כן איתא בנימוק"י (ב"ק טז:) ובשו"ת הר"י מיגש (סי' מז) דאף שקיי"ל דאין להתפלל ולקרא קר"ש בתוך ד' אמות לקבר, משום לועג לרש חרף עושהו, ונפסק כן בשו"ע (סי' עא סעי' ז'), מ"מ אין בזה משום לועג לרש משום שעשו כן לכבודו, וכ"כ במעבר יבוק (שפת אמת סוף פרק כט) שא"צ להרחיק ד' אמות מן הקבר כשאומרים קדיש, כי ידוע שבכח הקדיש מבטלים האש של גהינם ומכניסים את נשמת המת לגן עדן. ויש להוסיף בזה מה שכתב הנצי"ב (העמק שאלה סי' יד אות ו') שמה שנהגו להקל ללמוד ולהתפלל סמוך לקבר ממש, לפי שנהגו להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים ונחשב כרשות אחרת. ועי' עוד בזה בהלכה ברורה (שם).

ראוי להנהיג בקדיש יתום (הקדיש האחרון שקודם עלינו לשבח) שלא יאמרנו ילד קטן שעוד לא הגיע לגיל י"ג לבדו, אלא אם אין עוד מישהוא שצריך לומר, יאמר הש"ץ עימם את הקדיש, אמנם שאר הקדישים שאינם מחובת התפילות, יכול הקטן לאומרם לבדו. בשו"ת דבר שמואל (סי' שא) קרא תגר על זה שהקטנים אומרים קדיש בתרא וברכו לבדם ועונים הציבור אחריהם אמן, וכ"כ הפר"ח (ריש סי' סט) וכתב שבקצת מקומות מיחה בידם ולא שמעו לקול מורים. ובשו"ת בית יהודה (חאו"ח סי' כב) האריך בעניין זה וכתב שיש קצת סמך למנהג זה שהקטנים בני שש או שבע היודעים למי מקדשים יכולים לומר קדיש, וסיים וכל זה הוא דווקא לקדיש דברכו דהוא דומה לפורס על שמע דנתקן בשביל קצת יחידים שלא שמעו ברכו דיוצר וכו' מכל מקום ראוי להנהיג בקדיש בתרא דברכו שלא להנהיג לאומרו אלא גדול בן י"ג והביא ב' שערות אבל בשאר קדישם שהם רשות יכול לאומרם אפי' קטן שלא הגיע לחינוך, וז' קדישים הם חובה ליום דכתיב שבע ביום הללתיך וכו' וכל אלו ראוי ש"ץ לאומרם ואנו מנהגינו לאומרם הש"ץ להשבעה חוץ מקדיש דברכו. עכ"ל. ובספר חקרי לב (חאו"ח חלק א' דף עח עמ' ד' למהר"י חזן) כתב שראוי שהש"ץ יאמר הקדיש יחד עם הקטנים דלפי מה שכתב רבינו האריז"ל שי"ב קדישים הם חובה, א"כ גם קדיש דברכו הוא חובה לאומרו ולכן טוב שיאמרו הקדיש יחד עם הש"ץ, כדי להוציא את הציבור ידי חובתם.

נוהגים כשאירע יום פטירת אביו או אמו באמצע השבוע להתחיל ולומר קדיש מערבית של שבת שלפני אותו שבוע עד יום האזכרה, וכן לפי המנהג שנהגו האבלים בסוף הי"ב חודש להפסיק שבוע אחד, יכולים להפסיק בכל אחד משלשת השבועות הראשונים אבל לא יפסיקו בשבוע האחרון. כן כתב השלמי ציבור (דף קצ עמ' ב') ואף שרבינו האריז"ל היה אומר הקדיש רק ביום האזכרה בלבד, בכל זאת כתב המהרח"ו בשער המצוות (פרשת ויחי) דנהגו להתחיל ולומר מערב שבת. הטעם כתב הכה"ח (סי' נה סקכ"ג) דכידוע הנשמה של האדם כל י"ב חודש עולה ויורדת, ולאחר י"ב חודש עולה ואינה יורדת, ולאחר יב"ח עולה ואינה יורדת, וכתב המהרח"ו "שמעתי משמו של מורי זלה"ה בשבוע האחרונה של הי"ב חודש, אע"פ שהאדם נפטר באמצע השבוע בימי החול, ואז הוא תשלום הי"ב חודש עם כל זה בשבת שלפני אותה השבוע אז עולה ואינה יורדת עוד, ואף על פי שעדיין חסרים כמה ימים מהשבוע להשלים הי"ב חודש, לפי שביום שבת כל הנשמות עולות בגן עדן העליון כנודע, אפי' בתוך הי"ב וכיון שעלה שוב לא ירד בשביל אותם השלשה או הארבעה ימים החסרים מחשבון הי"ב חודש. עכ"ל. ובשער הגלגולים (הקדמה כ"ב) כתב דאחר פטירת האדם נשמתו עולה תמיד ממדרגה למדרגה אפי' אחר כמה שנים. ואם כן אפשר שבאותה השנה ביום שנפטר בו אביו יכול לעלות למדרגה עליונה יותר, ולכן מתחילים לומר הקדיש מערבית של שבת כדי שיהיה לו סיוע לעלות ביום פטירתו ולא ירד בשביל שלשה או ארבעה ימים, ויש נוהגים מחמת כן לומר קדיש בתרא של קודם עלינו לשבח בכל ערבית של שבת על נשמת אביו או אמו אפי' אחר כמה שנים ואפי' אין לו יאר צייט באותו שבוע כדי שיהיה סיוע לנפטר לעלו בליל שבת לגן עדן העליון עם עליית הנשמות. ומכאן למדנו שאף שנהגו בחודש האחרון לי"ב חודש, להפסיק שבוע אחד באמירת הקדיש, כדי שלא יעשה את אביו ואת אמו רשעים דהא משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, אין הבדל כל כך מתי מפסיקים את אמירת הקדיש, אם בשבוע הראשון או השני או השלישי, אמנם לא יעשה את ההפסקה בשבוע האחרון של הי"ב חודש, כי אז יתכן ועושה תועלת גדולה מאד לנפטר. והביא כל זה בכה"ח (אות כ"ג כ"ד).