הלכות שליח ציבור חלק ה'

שליח ציבור בשכר עדיף יותר משליח ציבור בנדבה. כן כתב הרשב"א (סי' תנ וסי' תרצא) ששאלוהו איזה עדיף? שליח ציבור בשכר או בנדבה, והשיב שיותר ראוי לשכור ש"ץ, לפי שבמקום שנוטל שכר, אין פרץ ואין צווחה מצד הקהל, וכך לא יעלה מי שאינו הגון להיות ש"ץ, משא"כ בנדבה, שהרשות נתונה לכל אדם לעלות וכך יעלה אדם שאינו הגון. וכן החזן נזהר על ידי כן בתפילתו יותר מכיון שיודע ששכרוהו. ולכן נהגו לשכור ש"ץ ובעל תוקע לימים נוראים כדי שלא יעלה מי שאינו הגון. ויכול הש"ץ ליטול את שכרו ואין זה נקרא שכר שבת. בגמ' ב"מ (נח.) מבואר שאסור ליטול שכר שבת, אלא אם כן בהבלעה, דהיינו שנותנים לו שכר עבודתו בימות החול, ושכר שבת מובלע בתוכו. והמרדכי במסכת כתובות (סוף פרק ה') כתב בשם רבינו ברוך שמכאן יש לו חשש על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת, ורבינו שמואל מתיר, דהא נותנים שכר כדי לקיים מצווה להתפלל ולכן שרי. ובספר האגודה (כתובות פ"ה סי' צ') שכתב טעם המתירים משום שנוהגים לקיים המצווה להתפלל לפעמים בלא שכר. והנה הטור (סימן תקפה) כתב בשם אחיו רבינו יחיאל להחמיר כשיטת רבינו ברוך, ומרן בשו"ע לכאורה סותר עצמו, דבסימן ש"ו (סעי' ה') כתב את סברת האוסרים בסתם, ואת סברת המתירים כיש אומרים, וכלל בידינו ד"סתם ויש" הלכה כסתם, וא"כ מסי' ש"ו מבואר שמרן פסק כהמחמירים, ואילו בסי' תקפ"ה (סעי' ה') כתב שהנוטל שכר לתקוע שופר בשבתות וימים טובים אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם, ודייקו מדבריו הפוסקים דסימן ברכה הוא אינו רואה, משמע שאין בזה איסור כלל? ולכן צריך לבאר שמרן חזר בו בסוף ימיו. ודעתו להתיר ושאין איסור בזה. וכן פסק בשו"ת יבי"א חלק א' (חאו"ח סי' כה), ובשו"ת יחוה דעת (חלק א' סי' נג), והישכיל עבדי החמיר בזה.

לא יתקוטט בעבור שום מצוה, ולכן אף אם יש לו אזכרה ורוצה לעלות להתפלל, ויש עוד אדם נוסף שצריך לעלות ש"ץ לא יתקוטט בעבור זה, וכן אסור לאדם לעלות להתפלל כשליח ציבור בלא רצון הקהל, וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלימות, אין עונים אמן אחר ברכותיו. כ"כ הבנימין זאב (סי' קס"ג) ואגודה (ברכות פ"ו) והביאם הדרכ"מ (סי' נג סקי"א) דאין להתקוטט בעבור שום מצוה כגון גלילת ספר תורה וכיוצא בו, דהרי שנינו (יומא לט.) הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרנים חוטפים, וכל המתפלל שלא ברשות מחמת אלמות וגיאות אין עונים אמן אחר ברכותיו, שנאמר בוצע בירך ניאץ ה' עכ"ל. וכתב על זה כה"ח (סי' נ"ג סקצ"ו) ומזה יש ללמוד כל אדם אם יש לו ייאר צייט או דבר אחר ורוצה להיות חזן להתפלל או לעלות לספר תורה, ויש אחרים גם כן שיש להם ייאר צייט או דבר אחר, שלא יתקוטט בעבור זה להתפלל הוא או לעלות לספר תורה כי מגרעות נתן ח"ו, אלא שתיקותו זה שכרו וזה כבוד ונחת רוח לאביו. ופשוט הוא שכל זה דווקא כאשר המצווה תתקיים על ידי אחר, אבל אם המצוה תתבטל לגמרי, כגון הכנסת אורחים או החזקת תלמוד תורה, או שיעורי תורה וכדו' שרוצים לבטלם, אם יש בידו למחות מחוייב למחות כדי להחזיק המצווה. כ"כ המשנ"ב (סקס"ו) ועי' דרכ"מ (סק"ו) בשם האור זרוע וז"ל כתב באור זרוע (ח"א סי' קיד) דשליח ציבור צריך להחניף לציבור ולהעביר על מידותיו, אבל במילי דשמיא צריך להוכיחן. ומ"מ השליח ציבור צריך להקפיד להיות אהוב על הציבור כמ"ש בדרכ"מ (שם) בשם רבי יהודה החסיד (ספר חסידים סי' תט – תי) דשליח ציבור צריך להיות אהוב לקהל שאם לא כן כשקורא התוכחה, סכנה היא למי שאינו אוהבו, ואמר שאם אדם יודע שהחזן אינו אוהבו אם יקרא אותו לתוכחה אל יעמוד, כי זה סכנה בשבילו, וכ"פ הרמ"א (סעי' יט).

אם צריכים הציבור לשכור להם רב ושליח ציבור ואין בידם כדי לשלם שכר שניהם, אם הרב גדול בתורה ובקי בהוראה הוא קודם, ואם לאו שליח ציבור קודם. כן פסק השו"ע (סי' נג סעי' כד) ומקורו טהור מתשובת הרא"ש (כלל ו' סי' א'). ובזמנינו שכמעט כל אחד יודע להתפלל וחזן אינו אלא לשם הפיוטים בודאי שעדיף לשכור רב קודם לחזן. כ"כ המג"א (סק"כ) לגבי יחיד שאינו יכול למחות על שליח ציבור אחר שהסכים עליו, שבזמנינו שכולם יודעים להתפלל ושליח ציבור אינו אלא לפיוטים, יכול היחיד למחות בידו אף אם בתחילה הסכים עליו, וה"ה לענייננו, ורמז לזה בכה"ח (סקצ"ח), והסיבה שרב קודם לחזן כתב הרא"ש דהוא משום שיהיה להם רב ומו"ץ שיודיעם תורת ה' ומשפטיה, עדיף מן התפילה.ומכל הנ"ל יש ללמוד גודל החיוב שיש על הציבור שבכל עיר ועיר לשכור להם רב ומורה הוראה מובהק, הבקי בהלכה כדי שיורה להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, וילכו כעורים באפילהבלי לדעת המותר והאסור, והנהגת האדם בתורה ובמצוותיה, ובלא רב מורה הוראה אי אפשר שלא יכשלו באיסורי תורה חמורים, ובודאי שיש למחות ביד ראשי הקהילות המחפשים להם חזן בעל קול ערב, ומשלמים שכרו בעין יפה, ואינם נותנים על ליבם לקחת להם רב רועה רוחני שינהיגם וילמדם דרך תורתינו הקדושה ומצוותיה. (עי' בזה בביאור הלכה (ד"ה שליח ציבור) שהאריך בתוקף עניין זה. ובשו"ת מהרי"ט צהלון החדשות חלק ב' (סי' קלג) כתב וכל קהל ועדה מישראל שאין ממנים עליהם חכם גדול בתורה אשר ינהיגם בדרך ישרה, קרוב בעיני לומר שהם עוברים בלאו, דכתיב ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. וע"ע בזה בשו"ת יבי"א (ח"ז חיו"ד סי' יח).

שליח ציבור המנבל את פיו, או ששר שירי הגויים, או שירי עגבים, ומחו בידו ולא חזר בו מדרכו הרעה, מעבירין אותו מתפקידו. כ"כ הרי"ף בתשובה (סי' רפא) וז"ל שליח ציבור שמרנן בפיו שירי ישמעאלים ומוציא מפיו דברי נבלה, מסלקין אותו ממשרתו, ועליו ועל כיוצא בו נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וכ"פ הרמ"א (שם סעי' כה). אבל אם אינו שר שירים אלו כלל, רק מרכיב על המנגינה קדיש או קדושה, או שאר קטעי תפילה, רשאי לעשות כן, ורק במנגינה של עבודה זרה ממש אסור. כן מתבאר מדברי הב"ח בתשובה (סי' קכז) והובא בשלמי ציבור (דף עג ע"ד) ומשנ"ב (סקפ"ב) דאין איסור אלא בשיר של עבודה זרה, והנה בספר מעשה רוקח (פרק ח' מהלכות תפילה הלכה יא) בשם המהר"ם די לונזאנו בספר שתי  ידות, בשם ספר חסידים (סי' תשסח) כתב דמי שקולו נעים יזהר שלא יזמר ניגונים נכריים כי עבירה היא וכו', ודייק המעשה רוקח דמזה שכתוב ניגונים נכריים משמע שיש איסור בעצם המנגינה, אולם הברכ"י (סי' תקס) דחה את דברי המעשה רוקח דהא המהר"ם די לונזאנו עצמו כתב שהוא עצמו חיבר רוב שיריו על פי ניגוני הישמעאלים, ושראה קצת חכמים מתאוננים על אלו שעושים כן, ואין הדין עימהם, דאין איסור במנגינה כלל, אפי' אם היא של שירי עגבים, ועי' ביבי"א חלק ו' ( חאו"ח סי' ז' אותיות א-ג) שהאריך בזה וכתב שידוע הדבר שהרבה משירי הבקשות הינם מורכבים ממנגינות של שירי ישמעאלים ועגבים, וידוע שכל שירים אלו נתחברו על ידי גדולי ישראל הג"ר שלמה לניאדו מחבר ספר בית דינו של שלמה, וה"ר אברהם ענתבי מחבר ספר חכמה ומוסר, והג"ר מרדכי לבטון מחבר ספר נוכח השולחן, והג"ר מרדכי עבאדי מחבר ספר מעיין גנים, ולכן כתב מרן הגרע"י זצ"ל שיש להקל בדבר, אמנם בודאי שעדיף לנגן בקדיש שירי קודש.