חלק מהכנות למקוה לפי עיקר הדין - הרב דוד צופיוף

חלק מהכנות למקוה לפי עיקר הדין

צבע שאינו מורגש במישוש

צבע על הגוף או על השיער או על הציפורניים, 'שאינו' מורגש על ידי המישוש שהוא בולט מן העור שבגוף, כגון שיש על ידיה צבע מהכנת מאכל וכדומה, או שיש על ידיה צבע החינה, אפילו אינו לנוי ומקפידה להסירו, אינו חוצץ (טהרת הבית ח"ג עמ' כז).

נוי

צבע [וכדומה] העשוי לנוי, והוא נשאר על הגוף לכמה ימים רצופים, [ועודנו שלם ויפה], אפילו שמורגש על ידי המישוש שהוא בולט מן העור שבגוף, אינו חוצץ (טה"ב ח"ג עמ' כז).

רפוי

מותר לטבול עם חציצה רפויה שאינה דבוקה לגוף ויכולה לעבור מתחתיה מים, אף אם מקפדת להסירה (טה"ב ח"ג עמ' ה ו-עג). [ולאשכנזים לכתחילה צריך להסיר גם דבר רפוי].

לח

נוזל לח אינו חוצץ, אף אם מקפדת עליו, כי עובר מים מתחתיו. [ולבנות אשכנז עיין אבני טוהר עמ' תרפא] (טה"ב ח"ג עמ' עב). [ולכן אין צורך לוודא בוודאות ששטפה את כל קצף הסבון שנשאר על גופה מהחפיפה (על פי טה"ב ח"ג עמ' רלה, ותורת הטהרה סי' יח אות ח)]. שמן אינו חוצץ מן הדין. ומשחה רכה שנספגת בבשר עד שלא נראה ממנה שום ממשות, ואינה נרגשת במישוש הידים, אף על פי שהבשר מבריק, אינו חוצץ (טה"ב ח"ג עמ' עו). ומותר להשתמש במרכך שער הנקרא קונדשינר שאין בו תערובת ג'לי, ואחר החפיפה תשטוף שערה וגופה במים חמים כראוי (טה"ב עמ' רלה).

חלק מהגוף

דבר שהוא חלק מהגוף ומחובר לגוף, אף אם מקפידה להסירו, אינו חוצץ. וכגון כל סוגי קילופי העור, בין בשפתיים בין סביב הציפורניים, וכן עור קשה שברגליים, וכן יבלת או שן המתנדנדת (טה"ב ח"ג עמ' קכה ופ).

וכן שערות הגוף כיון שהן חלק מהגוף אף אם מקפדת להורידם, אינן חוצצות (תורת הטהרה סי' יז אות טו). ורק את שער הערוה נהגו להוריד, וגם זה אינו משום שהשערות עצמן חוצצות, אלא מפני הזיעה הנדבקת בשערות. ובדיעבד אם לא עשתה כן, ורחצה וניקתה המקום היטב, עלתה לה טבילה. ובימינו גם באותו מקום אם לא רוצה להסירן יכולה לנהוג כן (טה"ב עמ' כ-כד).

וכן בדין הציפורניים, הן בעצמן אינן חוצצות, כיון שהן חלק מהגוף, והחיוב לגוזזן אינו אלא מדין מנהג שנהגו מחמת הלכלוך שתחת הציפורן. ומספיק לגזוז הציפורניים בצורה רגילה, שיהיו קצרות יותר מקצה האצבעות [אף שישאר קצת 'לבן']. ואשה שלא נטלה את הציפורניים וטבלה, ותחת הציפורניים העודפות על הבשר אין דבר שחוצץ, אינה צריכה טבילה אחרת (טה"ב ח"ג עמ' פ-פא). [מיהו האשכנזים אוסרים אף בדבר שהוא חלק מהגוף אם מקפידה להסירו]. (אבני טוהר עמ' תרפט).

אינה מקפדת

חציצה במיעוט הגוף, ואינה מקפדת עליה, לא היא ולא רוב הנשים, אינה חוצצת. ולכן כל דבר שהאשה לא מורידה אותו במשך החודש, היינו שאינה מורידה אותו במקלחת הרגילה של היום יום, אינה צריכה להורידו גם לפני המקוה החודשי (על פי טה"ב ח"ג עמ' ה). [וכמובן שאם מורידה את החציצה במשך היום, אף שאינה מורידה אותו במקלחת, הוא חוצץ, וכגון טבעת אם מורידה אותו בשעת לישה או שינה].

כינים וקשקשים

צריכה האשה לסרוק שיער ראשה יפה במסרק. ומעיקר הדין כינים שבזמנינו אינם נדבקים בגוף, ואינם חוצצים, וכן קשקשים אינם דבוקים לשער ומים יכולים לעבור מתחתיהם, ולכן אף שלכתחילה אומרים להורידם ככל שאפשר, אבל מעיקר הדין אינם חוצצים (טה"ב ח"ג עמ' עח-עט ורל).

מאכל בין השיניים

אף שצריכה האשה לחצוץ בין שיניה [בקיסם רפואי המיוחד לכך (קיסם משולש), או בחוט דנטלי משעוה שאינו נקרע (אבני שהם סי' קצח סכ"ד)], ואף נהגו שלא לאכול בשר ביום הטבילה, מכל מקום בדיעבד דווקא עצם שנמצא בין השיניים שהוא מהודק חוצץ, אבל בשר או מאכל אחר שנמצא בין השיניים אינו חוצץ (טה"ב ח"ג עמ' קיז). ואחר שחצצה בין שיניה, מספיק שתצחצח שיניה כמו ביום רגיל.

לכלוך תוך האוזניים והאף

רק לכלוך הנמצא על שפתי נקבי האוזניים והחוטם צריכה להסירו קודם טבילתה, אבל לכלוך פנימי הנמצא בעומק חלל האוזניים או החוטם אינה צריכה להסירו ואינו חוצץ (תורת הטהרה סי' יז אות כב, וטה"ב ח"ג עמ' סד וקמב).

פצעים, והעשוי לרפואה

כל שיש צער בנטילת הגלד שעל המכה, ואין דעתה להסירו עכשיו, אינו חוצץ. אלא תחוף במים חמים ככל שתוכל, בנחת ולא בצער עד שיתרככו ותטבול. [ואם לאחר שטבלה מסתפקת אם נתרכך הגלד לפני טבילתה, יש להקל, דספיקא דרבנן לקולא] (טה"ב עמ' לג-לו).

רק דם לח שנסרך בבשרה, דהיינו שהתחיל להתייבש ולהדבק קצת, שכשתולים בו אצבע נמשך והולך חוט ממנו, חוצץ, אבל בפחות יובש מזה לא חוצץ. וגם דם יבש שנקרש על גבי המכה, מועיל לו ריכוך במים חמים. פצע סגור שיש בו ריר ומוגלה אינו חוצץ (טה"ב שם).

כל שנעשה לרפואה, ואי אפשר להסירו מחמת צער, אינו חוצץ לטבילה, משום שהוא מיעוטו שאינו מקפיד עליו. ואף אם סופו להסירו כאשר תתרפא לגמרי (טה"ב ח"ג עמ' נז).

ישיבה באמבטיה

אף שבנות אשכנז נהגו לשבת באמבטיה חמה (כעשר דקות. אורחות טהרה עמ' קטו) קודם הטבילה להסיר כל הפצעים, אולם בנות ספרד לא נהגו בכך (אבני שהם סי' קצח סוף ס"א).

עשיית צרכים לפני הטבילה

מעיקר הדין אינה צריכה ללכת לשירותים לפני הטבילה, ואפילו אם בשעת הטבילה הייתה צריכה לנקביה וטבלה, עלתה לה טבילה (טה"ב ח"ג עמ' קמו וקנ). [ובנות אשכנז נוהגות לבדוק עצמן לפני הטבילה אם צריכות להתפנות].

זמן החפיפה

אם חופפת ורוחצת וסורקת בביתה מבעוד יום, אין צריך לשהות בחפיפתה שעה אחת, וכל שהיא זריזה די לה בחצי שעה (טה"ב ח"ג עמ' רנ).

כל החפיפה והרחיצה והניקוי של כל חלקי הגוף, ועיון הגוף, לא תהיה יותר מפעם אחת. וזמן ניקוי השיניים לא יותר מחמש דקות, וזמן ניקוי האוזניים לא יותר משלש דקות, וזמן עיון הגוף לא יותר משתי דקות (אורחות טהרה כהנא, פט"ז אותיות ז ויד ולד ונג).

עיון ובדיקת הגוף

בדין עיון ובדיקת הגוף אחר החפיפה ולפני הטבילה, מעיקר הדין אחר שעשתה חפיפה ורחיצת כל הגוף במשמוש היד יצאה ידי חובת עיון הגוף, ואינה צריכה בדיקה נוספת בראיה דווקא. וגם עיון הגוף שהוא מדאורייתא אין זה אלא על רוב הגוף (שהרי מדבר תורה רק ברוב המקפיד חוצץ, והעיון הגוף הוא משום דבר החוצץ), ולכן אם לא עיינה במקצת הגוף, ולא נמצא עליה שום דבר חוצץ, עלתה לה טבילה (טה"ב ח"ג עמ' רסב). [וודאי שעיון הגוף אינו נצרך כדי לראות אם נשאר על גופה שערות תלושות, כיון שהן רפויות ואינן חוצצות].

צורת הטבילה

אף שלכתחילה צריכה לטבול כשמתכופפת קצת וכו', מכל מקום בדיעבד אם זקפה קומתה ביותר ומקומות בגוף הסתתרו בו, או התכופפה הרבה עד שנדבקו סתריה זה בזה, או שלא הרחיקה ירכותיה וזרועותיה זו מזו כדרך הילוכה, בדיעבד עלתה לה טבילה (טה"ב עמ' קנט).

אינה צריכה לפתוח פיה קצת, אלא תשיק שפתותיה זו לזו בדיבוק בינוני (טה"ב עמ' קנד). אם הדקה שיניה התחתונות לעליונות לא הוי חציצה (טה"ב עמ' קנה).

אם עצמה עיניה ביותר, יש מתירים בדיעבד כשאינה יכולה לחזור ולטבול, ובשעת הדחק אפשר לסמוך על דבריהם (תורת הטהרה סי' טו אות טו). ולכתחילה לא תשים לב ולא לתחשוב בשעת הטבילה על העיניים ועל השפתיים אם סגורים יותר מדאי או לא (אורחות טהרה כהנא, פי"ז ה"ו).

מספר הטבילות

די בטבילה של פעם אחת. ויש שנהגו לטבול כמה פעמים, ואין זה אלא לתוספת טהרה בלבד, והרוצה להפסיק מנהגה, רשאית לבטלה אפילו בלא התרה, ותטבול פעם אחת כדת בלבד (טה"ב ח"ב עמ' תקסח). [ובנות אשכנז טובלות פעמיים].

מצאה חציצה אחר הטבילה

אשה שחפפה ורחצה כל גופה, וטבלה, ואחר שעלתה מן הטבילה נמצא עליה דבר חוצץ, אם באותה עונה שחפפה טבלה (היינו שהמשיכה בחפיפתה גם בליל טבילתה), אינה צריכה טבילה אחרת, ותולים שהחציצה באה לה אחר הטבילה. ואם עיינה ובדקה את גופה יפה ומיד טבלה, אף אם סיימה את חפיפתה ביום וטבילתה הייתה בלילה, אינה צריכה לחזור ולטבול (טה"ב ח"ג עמ' רנג-רנה).

לא להיכנס לספקות

כתב הרמב"ן (הל' נדה פ"ט אות כה), מדיני החציצה לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי, ומחפש אחר הספיקות לפסול טבילתה בדבר הקל, שאם כן אין לדבר סוף, אלא אחר שחפפה ראשה וסרקה במסרק וחפפה ורחצה כל גופה בחמין ונזהרה שלא לנגוע בדבר חוצץ, ותעשה טבילתה בפשיטות איבריה וכל גופה, לא יכניס אדם ראשו בספיקות חמורות אשר אין להן קץ וסוף, כגון שמא עצמה עיניה ביותר קרצה שפתותיה ביותר, ושאר הספיקות, כי מי יוכל להבחין בין עצמה עיניה ביותר ובין לא עצמה ביותר. ע"כ. (טה"ב עמ' עה וקס).

ספקות בחפיפה

חפיפה במקום שער ובבית הסתרים היא רק מדרבנן, וכל שכן חפיפת שאר הגוף שהוא רק מדין מנהג, ולכן כל שרחצה כל גופה ועדיין יש לה ספקות אולי פספסה מקום אחד בגוף, אינה צריכה לחזור שוב ושוב על כל מקום ומקום כמה פעמים מחמת שאולי פספסה איזה מקום (אבני טוהר עמ' תשעה).