הרגשות והמסתעף - הרב ירון אשכנזי

הרגשות

בתורה מבואר שאשה שראתה דם מהמקור ובהרגשה, מטמאת מרגע יציאתו, ממה שנאמר "והיא גילתה את מקור דמיה" ודרשו חז"ל בספרא שרק דם היוצא מן המקור שהוא הרחם מטמאה להיות נדה, אבל אם הדם הגיע מן הצדדים אינו מטמא.

דם שהופיע שלא בהרגשה אף שברור שיצא מגופה

דעת הרבה פוסקים דאינו מטמא, ויש חולקים דהנה שיטת רש"י (נח. ד"ה רב אשי אמר) שאם ברור לה שהדם הגיע מגופה טמאה בוודאי אף אם לא הרגישה, ומה שאמר שמואל (שם נז:) בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם טהורה, מיירי כשיש ספק אם הגיע ממנה או ממקום אחר, אבל אם ברור שהדם הגיע מגופה בוודאי טמאה מן התורה אף בלא הרגשה, דכל עניין ההרגשה אינו אלא רק לברר שהדם יצא מגופה. ובאבני שהם הביא שכן דעת התוס' רי"ד והסדרי טהרה (סי' ק"צ סקצ"ג) להחמיר בכך.

אמנם מדברי הרמב"ם (פ" ה"א) מבואר שאינה טמאה אא"כ הרגישה ביציאת הדם, וכן מוכח ממה שכתב בהמשך שאם בדקה בעד ומצאה דם הרי זה בחזקת שהגיע בהרגשה, וכ"כ הרמב"ן (נב: ד"ה הא דאמרינן) שאם ראתה כתם בלי הרגשה אינה טמאה מדאורייתא אלא רק מדרבנן. וכן דעת הרשב"א ועוד וכ"פ בטהרת הבית ח"א  (משמרת הטהרה עמ' י').

מהי הרגשה?

ישנם שני סוגי הרגשות שמטמאות מן התורה לרוב השיטות:

• בשו"ת תה"ד (סי' רמ"ו) ובשו"ע סימן ק"צ סעי' א' אם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם, והרגשה זו של פתיחת פי מקור הגדירו אותה הפוסקים – כעקיצת מי רגלים. (שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמ"ה וערוך השלחן סק"ס).
• זעזוע אברים – שבשעת יציאת הדם מרגשת זעזוע בגופה כעין צמרמורת, והמקור לכך הוא מדברי הרמב"ם (פ"ה הי"ז).

ובהרגשת זיבת דבר לח נחלקו האחרונים:

הנו"ב (קמא חיו"ד סי' נ"ה) כתב דהוי הרגשה המטמאה מן התורה, וחייבת לבדוק עצמה מיד, ואם לא בדקה הרי זו טמאה מספק שמא ראתה טיפת דם ונימוק או אבד.

ומאידך החת"ס (חיו"ד סי' קס"ז) כתב שאין בכלל הרגשה אלא פתיחת פי המקור או זעזוע הגוף בלבד.

החוו"ד (ביאורים סי' קפ"ז סקי"א) כתב שיש לחלק בין המקומות בהן הרגישה את הזיבה – אם הרגישה את הזיבה מצוואר הרחם לפרוזדור הוי הרגשה, ואם הרגישה את הזיבה רק בשפתי הערווה אינה טמאה אלא מדרבנן.

וכמה נפק"מ בין דעות הפוסקים –

• כשהרגישה זיבת דבר לח האם מחוייבת לבדוק או לא - דלהנו"ב אם לא תבדוק, או אפי' אם תבדוק אבל לא תמצא כלום, תהיה טמאה, ולחת"ס אינה צריכה לבדוק.
• אם קנחה עצמה לאחר הרגשה זו ומצאה כתם דם פחות מגריס – לדעת הנו"ב טמאה מדאורייתא ולדעת החת"ס טהורה ודינו ככתם רגיל שאם קנחה עצמה בדבר המקבל טומאה אז בפחות מגריס טהורה וביותר מגריס טמאה, ואם קנחה עצמה שאינו מקבל טומאה ומצאה כתם יותר מכגריס אינו מטמא ואפי' שידוע שהגיע מגופה כמ"ש בתורת השלמים (סי' קפ"ג סק"א) שאפי' אם ידוע שבא מגופה (והכו"פ חולק וסובר דשיעורו במשהו).
• מצאה מראה מסופק לאחר זיבת דבר לח – להנו"ב טמאה מספק דאורייתא, ולחת"ס טהורה מדין ספק דרבנן.
• אבד המראה – לנו"ב טמאה ולחת"ס טהורה.

להלכה פסקו בטהרת הבית (סי' א' סעי' ד') ובשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' פ"ח) כדעת החת"ס שכן דעת רוב האחרונים להקל, וכן העיד בשו"ת אמרי יושר שמנהג המורים להקל בזה.

ובאבני שהם (סי' קפ"ג סעי' א') כתב לדון בדברי מרן הגרע"י שהיה נראה לומר שכשהרגישה זיבת דבר לח צריכה לבדוק, שהרי בדיני הרגשות (סי' ז' סעיף ד') כתב שאם בדקה ולא מצאה כלום הרי זו טהורה, משמע שצריכה לבדוק לכתחילה, אין לדייק כך מדבריו שהרי בסימן א' סעיף ד' כתב שאם בדקה עצמה ומצאה דם אחר זיבת דבר טהורה ולעולם אינה צריכה בדיקה לכתחילה.

אמנם למעשה נקט דהיכא שהיתה לה הרגשה בזיבה מצוואר הרחם מן הראוי שתחמיר לכתחילה ותבדוק את עצמה, אך אם ברי לה שהרגישה בזיבה רק בבית החיצון יש להקל, ועל פי רוב המציאות אצל נשים שמרגישות הרגשה חיצונית, ובדיעבד כשלא בדקה עצמה טהורה, ובפרט לפי המצוי היום שלובשות בגד תחתון הצמוד לגוף שכתב בשו"ת תפארת צבי (ח"ב חיו"ד סי' א') שנחשב הדבר לבדיקה תמידית, דאף שאין אנו סומכים על כך לכתחילה כמ"ש באג"מ (ח"ד חיו"ד סי' י"ז אות כז) דאין כל הנשים שוות בחשיבות הידוק, לכן לכתחילה כשהרגישה הרגשה פנימית תבדוק ובדיעבד אף אם לא בדקה מהני.

טיפול ברפלקסולוגיה

אשה שעברה טיפול רפלקסולוגיה הנעשה בכף הרגל ומשפיע דרך המערכת העצבית על כל המערכות בגוף, והיות שחלק מן הנשים ראו דם אחר הטיפול, האם נצריך אותה לבדוק עצמה –

דעת השבט הלוי (ח"י סי' קלח אות ב') כדעת הפוסקים שאם ראתה פעם אחת בעקבות הטיפול חייבת בבדיקה, שכל דבר שעלול לערער על חזקת טהרתה גורר ממילא חיוב בדיקה אף שאינה מוחזקת ממש לכך, אמנם בסימן שאחר זה כתב להחמיר בכל אשה ואפי' במי שעברה טיפול כזה פעם אחת ולא ראתה, משום שכידוע שהרגשות וסיבות חצוניות משפעים הרבה בזה, וייתכן שבחודש הראשון לא היתה לאותה אשה רגישות לדבר אבל בטיפולים הבאים עדיין יש חשש שתראה מחמת הטיפול.

ובאבני שהם הקשה דהא גם בווסת הקפיצות לא מצינו חיוב בדיקה לכתחילה רק לשיטת הרמ"א ובתנאי שקפצה וראתה ג' פעמים רצופות שאז צריכה לחשוש לו כדין וסת שאינו קבוע, ואילו לדעת השו"ע אין צריך לחשוש כלל, והוי כמו אכלה פלפלים וראתה דהוי אונס גמור ואין צריך לחשוש לו כלל לדעת מרן אלא רק אם רואה כן בימים ידועים, נמצא שלהרמ"א אין לחשוש להכי אלא בג' פעמים רצופות ולמרן אין לחשוש להכי אלא בראתה בימים ידועים.

ומסקנת דבריו שהמצוי הוא כאשר עושים את הטיפול יום או יומיים לפני שהמחזור עלול להופיע וכדומה, אבל כאשר עושים את הטיפול בזמן שאינו ראוי לביאת מחזור אין חשש כלל, ועל כן אם מדובר במטפלת יראת שמיים אפשר לשאול אותה אם נגעה במקומות המטפלים בנושא ההורמונלי, ואם מדובר באשה שאינה יראת שמים והאשה הנ"ל נמצאת בזמן שעלול המחזור להקדים, יש לה לעשות בדיקה.

הרגשת צער או הרגשה הנובעת מציאת הדם

אם האשה מרגישה צער בשעה שהדם זב ממנה, ישנם פוסקים שהבינו שזה נכלל בגדר הרגשה דאורייתא של זעזוע הגוף, ושכן משמע ברמב"ם (פ"ה הי"ז) ומפירש"י על הפסוק "כימי נידת דוותה" וז"ל "שהוא לשון מדוה וחולי, שאין האשה רואה דם שלא תחלה ראשה ואיבריה כבדין עליה".

אמנם בערוך השלחן (סקנ"ט) כתב שאין דבריהם נראים, דהנ"מ באשה שיש לה וסת אבל מי שאין לה וסת לא תרגיש בעצמה עד שיצא הדם, וכן משמע מהפת"ש מזה שלא הביא דבר זה.

והגר"מ פנירי העיד במעשה שהיה בבית ההוראה יחוה דעת שהאשה הרגישה בגופה ומצאה על התחתון כתם פחות מגריס ומרן הגרע"י הורה להקל, דדווקא בראיה בשפע אנו אומרים ששינוי הגוף נחשב להרגשה, משא"כ במצאה דם בבגדה או על ידי קינוח שאין להתחשב בהרגשה זו וכערוך השלחן.

חומרת בנות ישראל

נחלקו הפוסקים האם חומרת בנות ישראל שנהגו האם קבלוה ועשאוה כהלכה פסוקה, או שמשקלה הוא חומרא בלבד:

דעת הרמב"ן (הלכות נידה פרק א' הי"ט) דחומרא שנהגו בנות ישראל עשאוה כהלכה פסוקה בכל מקום, לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם. וכ"כ המאירי.

אמנם בספר גליא מסכת לרבי דוד מנאוורדוק (סי' ד' דף צ' עמוד ג' וד') כתב שאף למ"ש הרמב"ם דהעובר על הגזרות או התקנות או המנהגות של חז"ל עובר בעשה, שנאמר ושמרת לעשות ככל אשר יורוך, ועל לא תעשה שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, מ"מ אין זה אלא בגזרות או תקנות או מנהגים שנעשו בבית הדין הגדול בירושלים, או בוועד חכמים, אז בוודאי שמחוייבים כל ישראל לקיים עליהם ועל זרעם גזרות ותקנות חז"ל אבל מנהג או חומרא שלא נעשו בוועד חכמים או סנהדרין, אלא המון בית ישראל החמירו על עצמם, אע"פ שאינם רשאים להקל ולשנות ממנהג אבותיהם, מ"מ לא שייכי בהו הני עשה ולא תעשה וכו', ובסוף דבריו כתב דמחמת כן היכא דאחמור אחמור היכא דלא אחמור לא אחמור, ובקל נפטרים מחומרא זו ובכל עניין ובכל מקום שיש איזה צד לצדד להקל יש להקל.

ובטהרת הבית (משמה"ט ח"א עמ' ל' ואילך) האריך בנידון זה שמעיקר הדין אין להקל בזה ואנו נוהגים בזה כהלכה פסוקה, אמנם במקום שיש ספק נוסף ניתן לצרף לספק ספיקא את העניין דשמא ספק נידה ספק זבה ולהקל, ונפק"מ:

• אם נמצא נקודה קטנה בצד העד וזה שלא בשעת וסתה, ונשים בקיאות אמרו שבוודאי לא הגיע מן המקור - יש להקל אף בבדיקת עד, דשמא בא מן הצדדים ושמא ספק נידה ומועיל שומרת יום כנגד יום. ויש לצרף מה שכתב בספר שבט הלוי (סי' קפ"ג עמ' י') בשם החזו"א שמה שמוצאות לפעמים בעד הבדיקה נקודות קטנות מאד, אין העד נחשב בדוק לגבי נקודות כאלה, שאפשר שלא שמו לב לזה קודם בדיקה והוי כעד שאינו בדוק.
• מראה שהוא ספק נוטה לאדום יש להקל בו מחמת ספק זה.
• אם בדקה ראשון או שביעי וטבלה וכבר לנתה עם בעלה - בדעבד כשבדקה עצמה ביום אחד בלבד הדעת נוטה להתיר, ואע"פ שכתב מרן השו"ע שאין להקל, כבר בארו האחרונים בדבריו שכוונתו אין להקל לכתחילה אבל בדיעבד אין לאסור אותה לבעלה דיש לצרף לזה שחומרת רבי זירא היא מנהג שנהגו בנות ישראל על עצמן ולא תקנת חכמים ולכן כל שיש איזה צד להקל שפיר דמי להקל (משמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ שי"ג).
• אשה שראתה דם בבדיקה בימי דם טוהר - שמעיקר הדין ראיה בימי דם טוהר אינה מטמאת את האשה, וכתב הרמב"ן שאע"פ שבמקצת מקומות נוהגים לבעול על דם טוהר, כבר הסכימו הגאונים ועשו סמיכה והחרימו על כל מי שיעשה כן, והאשה שרואה בימי טוהר שלה הרי היא כמו בשאר הימים שרואה בהם. וכ"כ הרשב"א והראב"ד. וכתב על כך בטה"ב (ח"ב עמ' ח' בהערות) שמחמת שאין האיסור מחמת הדין אלא רק מחמת המנהג לכן יש להקל בבדקה ראשון או שביעי בלבד, והוא הדין לענייננו שאפשר לצרף דמנהג בנות ישראל אינו אלא מנהג.

מראות הדמים

במשנה (נדה יט.) מבואר "חמשה דמים טמאים באשה: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג. בש"א: אף כמימי תלתן, וכמימי בשר צלי, וב"ה מטהרים. הירוק, עקביא בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין. 

איזהו אדום - כדם המכה, שחור - כחרת, עמוק מכן - טמא, דיהה מכן - טהור. וכקרן כרכום - כברור שבו, וכמימי אדמה - מבקעת בית כרם ומיצף מים, וכמזוג שני חלקים מים ואחד יין, מן היין השרוני".

ובגמרא - מנלן דאיכא דם טהור באשה? דלמא כל דם דאתי מינה טמא! אמר רבי חמא בר יוסף אמר רבי אושעיא: אמר קרא כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דם טהור לדם טמא. וממאי דהני טהורין והני טמאין? אמר רבי אבהו: דאמר קרא ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא.

אימא אדום ותו לא! א"ר אבהו: אמר קרא דמיה דמיה - הרי כאן ארבעה. והא אנן חמשה תנן! אמר רבי חנינא: שחור - אדום הוא, אלא שלקה. תניא נמי הכי: שחור - כחרת, עמוק מכן - טמא, דיהה - אפי' ככחול טהור. ושחור זה, לא מתחלתו הוא משחיר, אלא כשנעקר הוא משחיר, משל לדם מכה - לכשנעקר הוא משחיר.

ובגמ' בדף כ' - אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי קמיה אומנא, שקלי ליה קרנא קמייתא לאמימר, חזייה, אמר להו: אדום דתנן - כי האי. שקלי ליה אחריתי, אמר להו: אשתני. אמר רב אשי: כגון אנא דלא ידענא בין האי להאי - לא מבעי לי למחזי דמא.

ועוד שם אמר רבי יוחנן: חכמתא דרבי חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא, מטמינא - מטהר, מטהרנא - מטמא. (נידה כ:)

התמעטות הבקיאות גרמה שהרבה אמוראים כבר לא היו מבחינים בין דם לדם

תקופת הגאונים

• רב אחאי גאון בשאילתות (סו"ס צ"ו), ובה"ג (סימן מ"א), הביאו דברי המשנה להלכה.
• לעומת זאת רב סעדיה גאון שחי כ – 180 שנים מאוחר יותר, כבר כותב על דרגה מסויימת של התמעטות הבקיאות. וזה לשונו (בפירושו לספר יצירה פרק ב' אות ב') "וכמו שצובע הצבע גוון ממוצע בין כל שני סוגים מגווני האדום והצהוב והירוק וכו' וכן ביתר המקצועות, וכמו שפירשנו בענין מצות נדה, שיש שם מראה בין האפור והכרכומי, וכן בין הכרכומי והייני, וכן בין הייני והאדום, וכן בין האדום והשחור. ומחמת קושי בירורם אנו מטמאים את כולם, כלומר מה שבינתיים"

ולכאורה ראינו שנחלקו בזה בראשונים:

ספר החינוך (מצוה ר"ז): "ומשרבו הצרות, נתמעט ליבן של החכמים ויודעי התורה, ולא רצו לסמוך בדעתן לדון מראות הדמים כלל. ולפיכך עכשיו בזמן הזה, כל שיש בו מראה אדמומית כלל, או מראה שחרות, בין שהוא עמוק הרבה או כהה הרבה, כלומר שאינו עמוק טמא. אבל הירוק והלבן אע"פ שהוא עבה כמו דם הרי זה טהור".

הרא"ם (סימן כ"ו): "ואין אנו בקיאין עתה במראה חמשה דמים, שאפילו ראשונים שליבן גדול, היו יראים לראות, כדאמרינן בפרק כל היד (נדה כ:) ר' זירא לא חזא דמא, רבא לא חזא דמא, הילכך אם יש בכתם מעט אודם צריך לחוש"

אור זרוע (סימן שמ"ז): "ובעבור שבזמן הזה אין אנו בקיאין להבחין, בעבור כך לא הארכתי בפירושם, שאין לנו לסמוך על ידיעתינו, ולהורות בין דם טמא לדם טהור, דאפילו אמוראים לא עמדו על דעתם, ולא סמכו על ידיעתם בדבר זה וכו', הילכך הואיל וחזינן דתנאים ואמוראים לא עמדו על הדבר, אין נכון לשום אדם בזמן הזה להורות בדמי האשה לטהר, אלא כל דם שתראה טמאה".

הרשב"א (תורת הבית בית ז' שער א'): "בזמן שהיו חכמי ישראל בקיאין במראות הדם, היו רואין דמים ודנים על פי הראיה לטמא ולטהר, אבל עכשיו נתמעט הבקיאות, וכל מראה אדום או שחור שתראה טמאה. שנים בלבד יש שיצאו מכלל אדום, ועדיין בטהרתן הן עומדים, ואלו הן, הלבן והירוק".

הרשב"ץ (מסכת נידה כ:): "האידנא לא בקיאין במראה דמים, וכל מראה אודם ושחרות מטמאין ליה, ולא מטהרין אלא שני מיני ירוק, כזהב וככרתי, והלבן וכיו"ב, דליכא לספוקי בהו לאודם ושחרות".

הרא"ש (סוף פרק ב' דנדה): "ובדורות הללו אין בקי במראות דמים לישען על חכמתו ולהפריד בין דם לדם, ואפילו בימי חכמי הש"ס היו מן החכמים שהיו נמנעים מלראות דמים, וכל שכן האידנא שאין לטהר שום דם הנוטה למראה אדמומית, אם לא שיהא לבן וירוק כמראה הזהב"

ומאידך בהרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק ה' הלכה י"ב) משמע שאנו כן יכולים להבחין בין דם לדם שכתב וז"ל "אין בודקין הדם אלא על גבי מטלית לבנה ובחמה, ועושה צל בידו על הדם והוא עומד בחמה כדי שיראה עינו כמות שהיא, ולא כל הרואה צריך לכל אלו הדברים בכל עת שיראה אלא טביעות עין יש לחכם בדמים, ובעת שיראה מיד יטמא או יטהר, ואם נסתפק לו במראה מן המראות צריך להקיף ולערוך לדיו או לדם הקזה או לשאר המראות. וכתב עליו הראב"ד "אמר אברהם, כל מה שכתב בזה אין בו הלכה למעשה, שאין לנו עכשיו דם טהור אלא כל מראה אדמומית טמא". ומכל מקום מוכח שדעת הרמב"ם דאף האידנא אפשר להקיף ולדמות דם לדם.

אמנם הרמב"ם סותר את עצמו שכתב בהלכה י"ג "כן האשה שראתה לובן או דם ירוק, או שהשליכה חתיכה אדומה שאין עמה דם, הרי היא טהורה אף בזמן הזה, שלא החמירו אלא ברואה דם טמא, ולא נתחדש דבר אלא ספירת שבעת ימים נקיים לכל רואה דם טמא כמו שאמרנו, ושיהיו כל מראה דמים טמאים."

וגם בפירוש המשניות (נידה פ"ב מ"ז) כתב "ודע שאין ראיית דם בזמנינו זה, אבל כל דם שתראה האשה טמא".

ובשו"ע נקט שכל מראה אדמומית טמא.

כאשר ראתה דם או נוטה לאדום, מה טעם האיסור

בשלחן ערוך הרב (סימן קפ"ח סק"ב) כתב לגבי אשה שראתה דם בזמנינו שאין מבחינים בין דם לדם וז"ל "ועכשיו שאין אנו בקיאין במראות הדמים, אפילו כזית ודיהה ממנו טמא. ואפילו דיהה מן הדיהה , ואע"פ שנראה לעין כל שדיהה הרבה מן הדיו, מ"מ גזירת חכמים האחרונים מחכמי הגמרא או גזירת הגאונים שאחר הגמ' הוא לטמא כל מראה שחרות ואדמומית בזמן הזה שאין בקיאין במראות, גזירה שמא יבוא אחד לטהר מראה הטמא".

ומקורו לכאורה מדברי הרמב"ן (בהלכות פ"ג ה"ג) שכתב "ואין אנו צריכים לכתוב משפטי בדיקתן, שכבר גזרו עליהם בזמן הזה, כל שיש בו מראה אדמומית כלל, בין שהיה עמוק הרבה, או דיהה הרבה, טמא, וכן כל מראה שחרות".

אמנם מכל הראשונים הנ"ל מוכח שאין זו גזירת חז"ל אלא רק חוסר בקיאות.

והנה מצינו להדיא שבשו"ת צמח צדק (חיו"ד סי' קכ"ד) מסתפק אף במקום שראתה דבר הנוטה לאדום מה הסיבה שאנו מחמירים ואוסרים, וז"ל "הא דקימ"ל כל מראה אדום שהאשה רואה או מוצאה בבדיקת עד, או  בכתם, בין אם הוא כהה (פי' דהה) הרבה או עמוק הרבה טמאים וכו',

יש להסתפק אם חומרא זו מצד הספק, שבאמת בכל מראה אודם אפילו הוא דיהה מן הדיהה, י"ל דמ"מ אפשר שהיא אסורה מדאורייתא, משום דאולי הוא דומה לאחד מן חמשה דמים השנויים במשנה (נדה יט.), ולפי זה יש ספק בכל מראה אודם אפי' אם הוא כהה הרבה, כשהאשה רואה אותו.

או באמת אם הוא כהה הרבה אין להסתפק בו כלל אולי הוא מאחד מחמשה דמים הטמאים, אלא שאנו מחמירים דרך חומרא לבד לאוסרו, וא"כ אין בזה ספק דאורייתא כלל, רק איסור דרבנן לבד"

יסודות הספק:

• האם בימינו אפשר להבחין בין נוטה לאדום, לבין אדום ממש.
• ובמידה ואפשר להבחין, אנו מוכרחים לומר שגדר החומרא בנוטה הוא משום גזירה, ואם א"א להבחין אזי שגדר החומרא הוא "חסרון בקיאות".
• לכאורה תלוי בהגדרות המופיעות בראשונים, אם החומרא מצד חוסר בקיאות, או משום גזירה.

ובשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן רי"ד) כשראתה נוטה לאדום כתב וז"ל "על דבר שאלתו באשה שבדקה את עצמה ביום וסתה שאינה קבוע, והיה בחודש רביעי שאחר לידה, והיה מראיתה דיהה, והשליכה העד מפני שלא נראה בעיניה לטהור בבירור, וחזרה ובדקה ונמצאת טהורה.

 והנה מ"ש מדברי הבינ"א שער ביה"נ סי' ה', דבראתה על העד ומסופקת אם טמא אם טהור ונאבד, דטמאה, כבר כתבתי בתשובה, דזהו רק אם הספק אולי היה אדום ממש כדם, דהוה ספיקא דאורייתא לחומרא וכו',

אבל היכי שיודעת שלא היה אדום ממש, אלא שמסופקת אולי היה נוטה קצת לאודם וכו' כיון דמדין הש"ס טהור, אלא שהגאונים החמירו מפני שאין אנו בקיאים, א"כ הוי ספק דרבנן, ולהקל, ומוקמינן בחזקת טהרה"

נראה שרוב הראשונים נקטו שהסיבה היא משום חסרון בקיאות, ולפי כל הנ"ל לכאורה קשה מדוע שלחן ערוך הרב והמהרש"ם נקטו כהרמב"ן נגד כל הפוסקים? ונראה ליישב שאין מחלוקת אלא כל אחד דיבר בעניין אחר, ובאמת כאשר מדובר על דם ודאי אנו נוקטים שזו גזירת חז"ל להחמיר ולהתייחס לזה כאל ודאי איסור, אמנם בנוטה לאדום אנו מחמירים מחמת חוסר בקיאות שאין אנו יודעים לדמות ולהקיף כראוי, וזה הביאור בדעת הרמב"ם שכתב שמקיפים לדמות את צבע הדם, כוונתו היתה לדברים שהם בגדר ספק הנוטה לאדום, ובזה מיושבת המחלוקת.

היסח הדעת בז' נקיים

בדין אשה שהסיחה דעתה בתוך ימי הז"נ מהספירה, כגון שמצאה כתם בז"נ וחזרה ופסקה בטהרה מיד וחזרה למנותם מחדש, ואמרו לה חברותיה שהיתה צריכה להמתין חמישה ימים קודם הז"נ, וחזרה ולבשה החלוק של ימי נידותה אך נשארה עם הסינר הלבן והנקי שלבשה מאתמול, וכעבור יומיים נודע לה שאין הדין כן, ומה שפסקה בטהרה מיד כדין עשתה, כתב בשו"ת מעיל צדקה שאותם הימים שהסיחה דעתה בהם מספירתה אינם עולים לה משני טעמים: א) פשט הכתוב וספרה לה, מורה שתחזיק את עצמה כסופרת ז' נקיים, ואפי' לשיטת רב דסגי בתחילתן או בסופן, ושכן מוכח מדברי הרא"ש, שכתב שאם בדקה רק בשמיני אין לה אלא אותו היום ומשלמת עליו עוד ששה ימים, ולכאורה כיון שהוחזקה בטהרה למה יגרע מה שהמתינה לבדוק עד היום השמיני, אלא ודאי שספירת שבעה בעינן. ב) אולי כל שלא נתנה דעתה לספירת נקיים, אף אם הרגישה במקצת לא הקפידה לבדוק עצמה, ואפי' תאמר שלא הרגישה לא מהני, דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. ו כ"כ הסד"ט וחזק את דבריו ואת ההכרח שהביא מדברי הרא"ש דאם לא כן מדוע לא נאמר שהז' נקיים מתחילים מהיום השני שלאחר בדיקת ההפסק טהרה ונמצא שבדקה עצמה בשביעי, אלא ודאי דבעינן כוונה לספירת שבעה נקיים, וכן פסק החכמת אדם שאם בתוך הז' נקיים היתה סבורה שבעלה עומד ליסע למדינת הים ולא תצטרך לטבול ואח"כ נתבטלה נסיעתו, צריכה לפסוק בטהרה ולמנות ז' נקיים מחדש. ועי' באבני שוהם שלומד שהחכ"א מחמיר כמו שני הטעמים של המעיל צדקה.

אמנם אף למחמירים כתב האמרי יושר דבהסיחה דעתה במקצת היום ובסופו נמלכה להמשיך בספירה, בכה"ג לא מיקרי היסח דעת, וכ"פ בשו"ת בית יצחק ובשו"ת שבט הלוי.

שיטת המקילים בדבר – מסתימת דברי הראשונים ובעלי השו"ע לא משמע כדברי המעיל צדקה וסיעתו, מה שכתב המעיל צדקה והסד"ט להוכיח מהא דבדקה ביום ח' בלבד דמשלמת עליו ז"נ, יש הרבה אחרונים שאינם מסכימים לזה, ואפי' חשבה למנות מהיום השני לא מהני בדיקת יום שמיני, ובשו"ת צמח צדק דחה שהרא"ש איירי בלא בדקה כלל, אבל אם בדקה ראשון ושביעי אין צריך שתתן דעתה לספירת ז"נ, ולדעת ר"א דקיי"ל כוותיה א"צ שיהיו הז"נ ספורים לפנינו ודי שיהיו מוחזקין בטהרה, וכל שבדקה ראשון ושביעי אמרינן דמסתמא גם שאר ימים היו בחזקת נקיות. וכמ"ש הגאון מהר"ש קלוגר שכל שבדקה ראשון ושביעי אע"פ שלא ספרה אותם לימים נקיים, שפיר עלו לה.

והטעם השני שיש לחוש שמא הרגישה ולאו אדעתא, יש לדחות דכיון שאשה שפסקה בטהרה בחזקת טהרה עומדת, לית לן למיחש להכי, וכמו שכתב הנו"ב שכל שאין ריעותא לא חיישינן להכי.

ולעניין הלכה הרבה פוסקים מקילים בזה, ובפרט בספק קל אם הסיחה דעתה, דבכהאי גוונא י"א שגם להמעיל צדקה וסיעתו לא חשיב היסח הדעת, לכן כל שהאשה מעלה קצת בדעתה שמא יעלו לה ימים אלו לספירה יש להקל בשופי, ורק בהסיחה דעתה לגמרי מכל וכל כגון בנידון דהמעיל צדקה או כגון שנסע בעלה למדינת הים באמצע הספירה ולא היה בדעתו לחזור עד זמן ממושך ושוב חזר לאחר יום יומיים, או שנתקוטטה עם בעלה עד כדי שברחה מביתה לבית אביה, או שהחלו בהליכי גירושין באמצע שז' נקיים והחליטה בדעתה שלא לטבול ושוב חזרו והשלימו, בכל אלו המקרים חששו המעיל צדקה וסיעתו להחמיר, וגם בזה אנו מקילים כפי המבואר ברוח חיים לגבי זוג שנתקוטטו והגיעו לידי הסכם גירושין בתוך כמה חודשים ושוב השלימו, ושם החמיר רק מחמת שראתה דם באותם ימים ולא כיוונה לבדוק את עצמה, משמע שאם בדקה ראשון ושביעי אף שבאמצע היה היסח הדעת טהורה.

וכן פסק בשו"ת חשב האפוד בשם הגאון מטעפליק שהיתה הוראתו מקובלת להקל.

ולכן להלכה אנו מקילים מכיון דהוי ספק ספיקא בדרבנן, ובלבד שבשעת בדיקת ראשון ושביעי היתה כוונתה לספירת ז' נקיים, ובפרט בנשי דידן שהן ספק זבות והו"ל פלוגתא בדרבנן, ויש לצרף לכך שיטת רוב הראשונים שנוקטים דסגי בבדיקת ראשון או שביעי, ולשיטתם כתב הסד"ט שאין כוונה לספירה מעכבת כלל, לכן שפיר יש להקל במקום הצורך.

ולכן:

• אם האשה הסיחה דעתה מחמת מריבה וסכסוך עם הבעל והשתמשה בזה כנשק כלפיו, י ש להחמיץ מעט את הדין ולגזם עליה בדברים, ואם ייראה שמבינה את חומרת הדברים ומתחרטת ומקבלת עליה שלא לשוב לכסלה, יורה להיתר.
• ואם המשיכה לבדוק את עצמה גם בימים שישנו חשש להיסח הדעת, הדבר מוכיח שלא הסיחה דעתה כלל, וזה מצוי הרבה כשיש חיכוכים בין הבעל לאשה והאשה מאיימת שלא תלך לטבול ובכל זאת המשיכה לבדוק שבזה יש להקל לכל הדעות.
• אם נתעורר אצלה ספק במראה באמצע ז' נקיים, בשו"ת שבט הלוי מיקל בכך.

רחיצה בז' נקיים

הב"ח כתב שנהגו הנשים שלא ליכנס למרחץ בתוך ז' נקיים שמא תראה דם ויתלבן על ידי המרחץ, והט"ז דחאו שלא נמצא בש"ס ובפוסקים שום רמז לכך, והמחמיר יחמיר לעצמו ולא יורה כן לאחרים, וכ"פ בשו"ת צמח צדק.

ובשו"ת ויאמר יצחק כתב טעם אחר להחמיר בזה, ותורף דבריו שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים ולדעת הסוברים שמספיק ראשון או שביעי, א"כ אף שרחצה במים הרי היא בחזקת טהורה כיון שבדקה את עצמה קודם ז' נקיים ופסקה בטהרה, וכיון שמן התורה אין האשה נאסרת אלא אם ראתה בהרגשה, שפיר אין לחוש שראתה והלך הדם ברחיצה, אבל לפי מה שפסק מרן כדעת הסוברים שתחילתן וסופן בעינן, זו שרחצה במים חמים וגם רחצה פניה של מטה אזדא לה הספירה ולא תועיל לה בדיקה ביום השביעי, דחיישינן שמא היה שם דם והלך במים החמים.

אמנם לפי מה שביארו כמה אחרונים ביסוד המחלוקת שבין רב לרבי חנינא שגם רבי חנינא מודה שהאשה נתחזקה בטהרה אלא שהוא מצריך שגם הימים יוחזקו בטהרה, וזאת על ידי בדיקת תחילתן וסופן, א"כ גם לפוסקים כרבי חנינא יש להקל שהרי האשה בחזקת טהרה עומדת וכל שלא הרגישה ביציאת הדם אין לחוש שראתה והלך הדם ברחיצה, וכ"כ האג"מ להקל בזה אף לשיטת הפוסקים כר' חנינא, וכ"כ בטה"ב שכיון שהאשה בחזקת טהרה עומדת אין להחמיר בזה, ואף לכתחילה מותרת להתרחץ כשיש צורך בזה.

וכל זה דווקא ברחיצה ממושכת של שעה ושעתיים אבל רחיצה של זמן מועט או אפי' זמן מרובה במים קרים כמו ים או בריכה פסק בשיעורי שבט הלוי (סי' קפ"ח) שאין לחוש.

אמנם לכתחילה יש להזהיר את הנשים שלא לעשות בדיקה מייד אחר הרחיצה אלא להמתין כמה דקות, אבל בדיעבד אף בבדיקת הפסק טהרה עלתה לה הבדיקה. ועי' במילואים לעמ' תשי"א.