גדרי חציצה - הרב ירון אשכנזי

חציצה

גדר חציצה

חציצה על כל הגוף פוסלת את הטבילה מן התורה דכתיב "ורחץ במים את כל בשרו" שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, אמנם פרטי דיני חציצה לא נתבארו בתורה אלא נאמרו הלכה למשה מסיני וכך אמרו חז"ל: דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ, כלומר כשיש חציצה על רוב הגוף או על רוב שיער והוא מקפיד עליו שמצטער על לכלוך זה, הוי חציצה מן התורה, אבל אם אינו מקפיד לא הוי חציצה מהתורה לפי שהוא כגופו הואיל ואין סופו ליטלו ובטל לגביו ודנים את הדבר החוצץ כאילו היה בשרו ממש, וכשבאים המים על גביו יש כאן ביאת מים על גופו וכמ"ש בשו"ת זכרון יוסף ובחזו"א, וכן במיעוט הגוף אף שמקפיד אינו חוצץ מן התורה משום שרובו ככולו והרי הוא בכלל כל בשרו, אבל רבנן גזרו אף על רובו שאינו מקפיד דליהוי חציצה משום רובו המקפיד, וכן גזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד, דהיינו שלא עלתה לה טבילה, אבל על מיעוטו שאינו מקפיד לא גזרו משום מיעוטו המקפיד או משום רובו שאינו מקפיד, ולכן אנו נוקטים שאינו חוצץ כלל.

וטעם הדבר שמיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ - כתב הסד"ט שהוא משום שבטל לגופו, לכן גם מיעוט המקפיד אינו חוצץ מן התורה, ומקורו מדברי רש"י שכתב שהטעם שרובו שאינו מקפיד אינו חוצץ מן התורה הוא משום דהוי כגופו. אמנם החזו"א כתב לפרש שהטעם אינו מפני ביטול החציצה לגוף אלא מפני שאינו חשוב לחוץ ולהבדיל בין גופו למים, וכיון שכולו בתוך המים ורובו נוגע במים החשיבתו התורה טבילה.

ובגדר מיעוטו המקפיד שחוצץ כתב מרן ש"צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ ואפי' כל שהוא, אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו".

וכתב הט"ז שיש ג' חילוקי דינים שיוצאים מדברי מרן השו"ע:

• אם מיעוט אנשים מקפידים והיא גם כן מקפידה על כך בפעמים אחרות, ורק כעת אינה מקפידה, חוצץ.
• אם אינה מקפידה לעולם אבל רוב בני אדם מקפידים, חוצץ.
• אם מקצת בני אדם מקפידים וזו אינה מקפדת עליו, לא הוי חציצה כיון שגם רוב בני אדם אינן מקפידים. ובסד"ט דייק מדברי הט"ז דה"ה אם עכשיו אינה מקפדת אלא שבפעמים אחרות היא מקפדת ואין דרך בני אדם אפי' המקצת להקפיד על זה בשום פעם, נמי לא חייץ, אמנם הסד"ט עצמו חולק על הט"ז ונוקט שאם היא מקפידה מידי פעם אף שכעת אינה מקפידה חוצץ.

והיכא דרובן אינן מקפידות וזו מקפידה, כתב ב"י דמספקא ליה ושנראה שהדבר תלוי במחלוקת, שלדעת הרמב"ם חוצץ וכן מוכח מהטור, ואפי' אינו מקפידה ברוב הפעמים אך מקפידה עליו עכשיו בשעת הטבילה, או שמקפדת על זה ברוב פעמים אף שאינה מקפידה עכשיו, חוצץ.

ונחלקו הט"ז והב"ח בשני מקרים נוספים:

• רוב בני אדם אינם מקפידים ברוב פעמים וגם עתה בשעת הטבילה אינם מקפידים אלא שישנם זמנים בהם הם מקפידים, אם היא אינה מקפדת עליו לעולם, להב"ח לא הוי חציצה ואילו להט"ז הוי חציצה, ונקטינן כהב"ח. ומכל מקום הב"ח מודה במקום שאין ידוע לנו האם היא מקפדת באיזו פעם, דאמרינן דמסתמא גם היא מקפדת עליו וחוצץ.
• היא מקפדת עליו רק לפעמים ועכשיו בשעת טבילה אינה מקפדת ושאר בני אדם אינם מקפידים עליו לעולם ואפי' לא מיעוטן, להב"ח הוי חציצה ואילו להט"ז לא הוי חציצה אלא אם כן מקצת בני אדם מקפידין לפעמים ויש טעם להקפדתם, ונקטינן כהב"ח.

ובערוך השלחן בתחילת הסימן מקשה לכאורה למה שנתבאר דאפי' מדרבנן במיעוט הגוף אינו חוצץ אלא אם כן מקפיד עליו, וכיון שכל הדינים שבסימן זה הם במיעוט הגוף א"כ הפירוט מיותר, דממ"נ אם היא מקפדת חוצץ אפי' בדברים שאינם חוצצים, ואם אינה מקפדת אינו חוצץ אפי' בדברים החוצצים, ותירץ דהאמת הוא שאין דעות בנ"א שוות ואם היא מקפדת תמיד חוצץ, אך בדבר דרובא דעלמא מקפידים חוצץ אף אם אינה מקפדת דבטלה דעתה אצל רוב בני אדם, ולזה הוצרכו הפוסקים לפרט דברים שמקפידים ושאינם מקפידים עליהם רובא דעלמא, לכן בדבר שהיא מקפדת אף אם רובא דעלמא אינם מקפידים חוצץ, וכן להיפך.

גדר רוב בני אדם – כתב האחיעזר שרוב אין פירושו רוב נשים הטובלות אלא רוב נשים בעולם אפי' אותן שאינן טובלות, כך שאם רוב נשים אינן מקפידות רק רוב הטובלות, לא חשיב רוב בני אדם.

שיער בית הערווה, האם צריך להסירו

בנות ספרד נהגו להסיר שער בית הערוה קודם טבילה כעדות גדולי האחרונים, ויש סימוכין למנהג זה מכמה מקומות בש"ס:

• במו"ק (ט:) מעברת אשה סכין על פניה במועד, ופירש"י שיער של מטה ומותר לעשותו במועד מפני שהוא תכשיטי נשים, וכך נפסק להלכה בשו"ע או"ח סי' תקמ"ו
• בסנהדרין כא. ששיער בית השחי ובית הערוה הוא גנאי לבנות ישראל ועד שלא חטאו לא היה להן שער שם.
• בנזיר נט. שהמעביר שער בית השחי ובית הערוה לוקה משום לא ילבש גבר שמלת אשה, הרי שדרך נשים להסירו לשם נוי,

אך בנות אשכנז לא נהגו בזה כיון שמעיקר הדין מספיק חפיפת השיער וסירוק ושוב אינו חוצץ ואינה צריכה להסירו בדווקא, דדווקא בנדבקו השערות הוי חציצה כמבואר ברמב"ם ובשו"ע.

ובדיעבד אם טבלה מבלי להסירו או שהעיברתו במספרים – באדמת קודש נקט שלא עלתה לה טבילה, ואף אם לא הקפידה מעולם לא היא ולא בעלה, דאזלינן בתר רוב נשים. ובשדה הארץ מחלק דהני מילי בלא שימשה, אבל אם כבר שימשה יש לדמותה למי ששכחה לגזוזו צפורן אחת וטבלה שאם שמשה כבר, אינה צריכה לחזור ולטבול. אמנם הגאון חיד"א כתב שלדעתו פשוט שמותרת לבעלה, כיון שבכל ימי עיבור והנקה אינה מקפדת להסירו, ושכן מצא בתשובת מהר"י זיין שהעלה שכל שרחצה היטב ולא נשאר שום דיבוק אינו חוצץ. ובספר נהר מצריים נוקט להחמיר ובפרט שהיה מנהג בזמנו שגם הגברים היו מסירים שיער בית השחי ובית הערווה.

ובאבני שוהם הביא אריכות דברים האם השיער חוצץ בעצמותו, או שאינו חוצץ כלל כי זה מקום גידולו ושונה מציפורניים שכולם נוהגים להסירו. ולהלכה נוקט דהסכמת רוב הפוסקים להקל בדיעבד ובפרט אם הגיע לביתה וקשה לה לחזור ולבדוק שוב.

זמן הסרת השיער – יש להזהיר את הנשים להקדים הסרת השיער לפחות ביום אחד לפני הטבילה, מפני שמצוי שפוצעות עצמן בגילוח, וכיון שהוא בסמוך לאותו מקום קורה שמוצאת דם על עד הבדיקה, וכן בהסרת השיער באמצעות שעוה, יארע לא אחת שהאשה מוצאת שאריות של שעוה הדבוקות לבשרה, וכ"כ בשו"ת אבני צדק לגבי מנהג הונגריה להזהיר שיעשו זאת ג' ימים קודם הטבילה, ומכל מקום אם לא עשתה כן, לא תידחה טבילתה משום כך אלא תסירנו ביום הטבילה, אך תיזהר לנקות היטב שיורי השערות והשעוה.

לגבי דין רטיה והמסתעף

רטיה שעל המכה חוצצת אפי' אם אינה חופה את רוב הגוף כיון שמקפידה והוי ליה מיעוט המקפיד אף שעתה ניחא לה כדי שתתרפא, וכמה טעמים נאמרו בדבר:

• שו"ת כתב סופר – כיון שלפעמים מסירים אותה כדי לראות האם נתרפאה המכה וכיצד לתקנה, הכלילו זאת בגדר מיעוטו המקפיד.
• שו"ת חלקת יואב – כיון שהרטיה עומדת להחלפה בכל עת תוך ז' ימים הוי ליה כקשר שאינו של קיימא דלא מיקרי קשר כלל ואינה בטלה לגוף וממילא חוצצת, אבל אם יש הכרח להשהות למעלה מז' ימים אינה חוצצת, כמ"ש באו"ח סי' שי"ז, ומכיון שלעניין קשר נקטינן שאם משהה אותו ז' ימים נחשב כקשר של קיימא א"כ במיעוט שאינו מקפיד דרבנן יש להקל.
• שו"ת צמח צדק – כיון שמסירה אותו לבסוף כשתתרפא המכה, נחשב כדבר המקפיד.
• חכמת אדם – גדר אינו מקפיד היינו כשאינו מקפיד עליו כלל, אבל אם בדרך כלל מקפיד ורק כעת בגלל הכרח הרפואה מסכים לבטל את הקפידא כה"ג חשיב כמקפיד עליו. ולטעמו של החכמ"א סתימה בשן הוי חציצה.

נפק"מ בין כל הטעמים תהיה לגבי רטיה העומדת להסרה לאחר זמן רב, דלהכת"ס הוי חציצה ואילו לחלקת יואב לא הוי חציצה, וכל זה דווקא ברטיה שמסירים אותה לפעמים לראות מה מצב הפצע, אבל לגבי פלסטר אמריקאי שמניחים אותו למשך חודש ימים ואין מסירים אותו כלל, אף להכת"ס לא הוי חציצה, אמנם למעשה הכת"ס לא היקל בדבר.

ומכל מקום יש לנו כמה צדדים להקל ולצרף כל מיני שיטות:

• שיטת הפנים מאירות שכל היכא שיש לה צער בהסרתו לא מיקרי קפידא, מפני שגם שאר נשים אם היה להם צער או חולי לא היו מקפידות. והסד"ט (סקי"ט) חולק עליו והיקל רק במקום שיש סכנה אם תסיר את הרטיה. וברב פעלים (חלק ב' סי' כח) מחלק בין מקומות הגלויים שבגוף שחוצץ לבין בית הסתרים שהוא מדרבנן שיש להקל.
• הנציב במשיב דבר (ח"ב סי' לו) נוקט שרטיה חוצצת מפני שמניחים אותה לשעה, משא"כ אם מניחים את הרטיה לצורך ריפוי מחלה פנימית, כל זמן שהוא עליה אינו חוצץ.
• אמרי יושר – אם יש סכנה אם תסיר את הרטיה נמצא שרוצה בפועל שהגבס או הרטיה תהיה עליה.

גבס - בשו"ת הר צבי דן במי שהניחו לה גבס על אצבעה כך שאם תסירנו אין בזה סכנה, וכתב שיש להחמיר כדברי הסד"ט, אלא שבמקום חשש סביר שהבעל יבוא לידי עבירה או יהא שרוי בהרהורי עבירה לא יעכבנה מלטבול כדי להצילו מעבירה חמורה, ולפ"ז ה"ה לגבי פלסטר אמריקאי, וכ"ש במצב שהסרת הגבס עלולה להביא לידי סכנה, שבזה גם הסד"ט מודה, וכ"פ בשו"ת בני יהודה הובאו דבריו בשו"ת יבי"א לגבי רטיה שמקפדת שלא להסירה שפיר יש להקל, היות ונתפשטה מאד בזה"ז ואם נבוא להחמיר יבואו להקל בעוון הוז"ל , וכ"פ בשו"ת ישכיל עבדי וכ"פ ביבי"א (ח"ג סי' י"ב אות י') במקום שהרטיה עומדת להישאר עוד זמן רב, אך אם נשארו ימים אחדים להסרתה, נכון להמתין ולחוש לדברי המחמירים, וכ"פ הציץ אליעזר ובשיעורי שבט הלוי.

ולכן כאשר יש הכרח לכסותו בניילון למניעת התפוררותו במים, יש לצדד שאין הניילון חוצץ בטבילה, על פי סברת האמרי יושר, ובצירוף דברי החלקת יואב שבכהאי גוונא לא הוי חציצה מן התורה, ובצירוף שחציצה שעל גבי גבס קל יותר יש להקל. אך יש להזהיר שהניילון יכסה את הגבס בלבד, ולקפלו בשיפולי הגבס כלפי פנים שלא ימנע ביאת מים על חלק הגוף שאינו מכוסה בגבס, ומוטב לכסותו בניילון נצמד.

תחבושת אלסטית – יש מקום להקל יותר גם במהודק, כמ"ש בשו"ת מהרש"ם בשם המהר"י זיסקינד שהחוגרת חגורה על המכה, תלחלח אותה בשיעור טופח על מנת להטפיח, ושיש להקל מדינא אף באינו רפוי, וכנראה שסמך על דעת הרמב"ם והרמב"ן שאם לחלחה ידיה במים מותרת לאחוז בחברתה הטובלת אפי' בכח, אף שראוי להחמיר שם, מכל מקום בנידון דידן יש להקל.

וכן לגבי אשה שיש לה סכנה בכניסת מים באוזניה שטובלת צמר גפן במים ותוחבתו באוזן. (סעיף מג)

תפרים – תפירות שתופר הרופא במקום הפצע או החתך לאחות את העור שמשני הצדדים, נראה שחוצצים כדי רטיה שעל המכה, היות והונחו לצורך איחוי וריפוי, ואפי' אם היו התפירות רפויים שיכולים המים לבוא תחתיהם, שהרי במקום חיבורן לבשר אי אפשר למים לבוא ודמי לקוץ התחוב בבשר שחוצץ.

ואפי' אם יחתכו את התפרים באופן שיהיו שוים לבשר לא מהני כיון שאי אפשר לחותכם לגמרי ולכל היותר יהיו שוים לבשר, ויש מי שכתב שאם היו רפויים יש להקל כמ"ש הש"ך, אינו נכון כי הש"ך כתב להדיא שבשווה לבשר הוי חציצה, וכ"פ בחוט שני.

ומכל מקום אם היו עשויים מחומר סופג מים שאז אפשר ללחלח מקום חיבורם לבשר, יש להקל דלא דמו לקוץ שהוא תחוב בחוזק, אלא שעל פי רוב הם עשויים מניילון שאינו סופג ולכן קשה להקל בזה.

ואם על פי רופא התפירות צריכות להישאר לכל הפחות שבוע ימים מהטבילה אפשר לצרף כמה צירופים:

• החדרי דעה כתב שבכה"ג גם הרא"ש יודה להרשב"א דלא חייצי, ואע"ג שכתב שם שאין הקוץ חוצץ היכא שדעתה לבטלו ושיהיה שם תמיד, כאן שמקפדת בדווקא שיהיה שם לצורך רפואתה נוכל לצרף דעת הפוסקים שכל דבר שיש צער בהסרתו לא מקרי קפידא (ס"י סק"א)
• החלקת יואב נוקט שרטייה העומדת להישאר שבוע ימים חשיב כבטילה לגוף.
• הזכרון יוסף כתב שכל שמקפדת שלא להסירו עד זמן מסויים, אינו חוצץ.

בצירוף כל הנ"ל יש להקל בפרט אם יחתכו אותם עד שיהיו שוים לבשר שאז החציצה במקום מועט, ובפרט אם התפרים נמצאים במקום מכוסה.

תפרים נמסים – הגרש"ז אויערבך (שערי טבילה סי' לה) דהני מילי בתפרים שנדרשת התערבות רופא להסירם, שאלו אפי' היו בבית הסתרים חוצצים, אבל תפרים הימסים מאליהן אינם חוצצים, דכיון שאין דעתה להסירם וגם אינו יכול נמצא שזה בטל לגמרי לגוף.

תפירות בבית הסתרים – בשו"ת דובב מישרים כתב לחלק בין תפירות שנמצאות על הגוף שחוצצות לבין תפירות שבבית הסתרים כגון בחניכיים שאינם חוצצות אפי' אינם מחומרים הנמסים, וצירף את שיטת הפוסקים שכל דבר שיש כאב בהסרתו אינו חוצץ, וכיון שמיעוט המקפיד הוא דרבנן ובית הסתרים נמי מדרבנן שפיר יש להקל בתרי דרבנן. אמנם האג"מ מחמיר בתפירות שבבית הסתרים ובאבני שהם נקט להקל על פי הפוסקים שמקילים במקום צער וכמ"ש הרב פעלים שבבית הסתרים אפשר להקל, ובפרט אם עומדת להסירה לאחר שבוע מהטבילה, ובמקום חשש מכשול יש להקל אף אם עומדת להסירה תוך

יום או יומיים.