בדין חציצה באצבע שבורה - הרב ירון אשכנזי

בדין חציצה באצבע שבורה.

שאלה: אשה שנטרקה לה דלת על אצבעות ידה, ומחמת הטריקה אצבע אחת נשברה לה יחד עם הצפורן המודבקת על אצבעה (יש לה בניית צפורניים), וכעת קיבעו את אצבעה. יומיים לאחר המקרה הגיע ליל טבילתה, ונפשה לשאול הגיעה אם יכולה לטבול כך ?

תשובה: איתא בגמרא (נדה סז:) אמר ר' יצחק דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ, רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ. וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. ולגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד, היא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה. ופירש רש"י ד"ה דבר תורה, הלכה למשה מסיני. ומרן השו"ע חיו"ד סי' קצח (סע' א) פסק וז"ל צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת, לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ. ואפילו כל שהוא. ואם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו, חוצץ אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה, או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם, כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ. ואם הוא חופה רוב הגוף, אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך, חוצץ. עכ"ל. וכתב הרמ"א בהגה ולכתחילה לא תטבול בדברים שאינן חוצצין גזרה אטו דברים החוצצין. ע"כ. וזהו דין חציצה הכללי, וממנו מסתעפים עוד דיני חציצה.

ובנידו"ד גבי הקיבוע שעל אצבע האשה הוא ממש כדין מ"ש מרן בשו"ע סי' קצח (סע' כג) דקשקשים שעל השבר, אם הם מהודקים חוצצים. וכתב הש"ך (סקכ"ט) וקשקשים, היינו לוחות שעושים הרופאים על גבי מכה. ע"ש. וכן דומה למ"ש בסע' י דרטיה שעל גבי המכה חוצצת. וא"כ לכאורה אינה יכולה לטבול, אלא אם כן תסיר הקיבוע הנ"ל.

אמנם ראיתי למו"ר גאון עוזנו מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספרו טהרת הבית ח"ג (עמ' סא והלאה) שנשאל שם אודות אשה שנעשה לה שבר בשוקה, והרופא שם לה גבס, שאי אפשר להורידו אלא אחר שלשה וארבעה חודשים איך תוכל לטבול ולהטהר לבעלה. ומרן הרב כתב לדון בזה ממ"ש מרן השו"ע בסי' קצח סע' י בדין רטיה שעל גבי המכה שחוצצת ומ"ש בסע' כג שקשקשים שעל המכה מהודקים חוצצים. אלא שהביא שם משם פוס' דהא דרטיה שעל גבי המכה חוצצת, היינו דוקא ברטיה שצריך להסירה מדי יום ביומו ולהחליף אותה באחרת. ועוד, שהואיל ונעשה לה כן לרפואתה בודאי אינה מקפדת על כך, והו"ל מיעוט שאינו מקפיד. ואע"פ ששאר נשים מקפידות, אנו אומרים שמכיון שאם יארע לנשים אחרות חולי כזה ורופא מומחה יאמר להן שאין להן תקנה אלא ע"י נתינת גבס וכדו' לא היו מקפידות על כך, הו"ל לגבי כל הנשים כאינה מקפדת ואינו חוצץ לטבילתה. עכת"ד. ע"ש. וה"ה הכא, כיון שהקיבוע נעשה כן לרפואתה, הו"ל מיעוט שאינו מקפיד ויכולה לטבול עם הקיבוע על אצבעה.

וא"ת שמתחת לקיבוע הנ"ל ישנה הצפורן השבורה המודבקת בדבק ולכאורה מהוה חציצה, ואע"פ שלא צריך שיגיע שם מים, מ"מ צריך שיהיה ראוי לביאת מים כידוע. הנה כבר כתב הרב בטהרת הבית (ח"ג עמ' סג) סוד"ה ומיהו, וז"ל אבל לכלוך שנצטבר תחת הגבס ואינה יכולה להוציאו הו"ל מיעוט שאינו מקפיד ואינו חוצץ. וכ"כ בשערי טבילה שם בשם הגרש"ז אויירבך. עכ"ל. ע"ש. וא"כ בנידו"ד דהקיבוע הנ"ל יש לו דין של גבס, ואע"פ שיש מתחתיו צפורן מודבקת שבורה, שלכאורה ללא קיבוע הוי חציצה דהוא מיעטו ומקפיד עליו, אפילו הכי אינו חוצץ, כיון דכעת הצפורן אינה נראית בודאי אינה מקפדת, והוא כמו הלכלוך שנצטבר תחת הגבס וספיקא דרבנן לקולא.

אלא שבשיחה עם האשה אמרה שיכולה בקלות  לשלוף את הקיבוע מאצבעה. וא"כ לכאורה אין להתיר לה לטבול עם הקיבוע שעל אצבעה, וא"כ כאשר תסיר את הקיבוע תתגלה הצפורן המודבקת השבורה, דודאי הו"ל מיעוט המקפיד.

ויראה לי לפיקוצ"ד, דיש להתיר לה לטבול גם באופן כזה והוא על פי מ"ש הרוקח (סי' שעו) ד"ה ידות הכלים, והובא ביתה יוסף (סי' קצח) ד"ה כתב הרוקח וז"ל נראה מין כנים שדבוקים בבשר ונושכים בעור במקום שער ונדבקים בחוזק בבשר, שצריך להסיר ע"י חמין ולגוררן בצפורן למטה בשעת טבילה. "אבל אם אינו יכול להסירן" הוי כטיט שתחת הצפורן או בצק מועט שאינו מקפיד. עכ"ל. ע"ש. וה"ה הכא, ובשלמא שאר הצפרניים המודבקות יכולה להוציא, אבל זו השבורה ודאי שאינה יכולה להוציא, מחמת האצבע השבורה ויגרום לה לכאבי תופת, ולכן אינו חוצץ בטבילה. ועוד נראה דדמי למ"ש בשו"ת הגרעק"א (סי' ס) סוד"ה הנה ראיה זו, שכתב דכיון שמצטער בנטילת אגוד וקשקשים, אינו חוצץ. ע"ש. ה"ה הכא, אינו חוצץ כיון דיש לה צער בנטילת הציפורן מחמת האצבע השבורה.

גם בטהרת הבית ח"ג (עמ' צב) הביא מה שפסק מרן בשו"ע סע' יט, גבי אשה שיש לה נפח על מקום הצפורן, ויש טיט או לכלוך תחת הצפורן, אך מחמת הנפיחות אינה יכולה לחטט אחריו ולהוציאו, אם מקום הצפורן נפוח כל כך עד שאין הטיט שתחת הצפורן נראה, אינו חוצץ שבודאי אינה מקפדת עליו. ובסוף הערה כד (שם) כתב וז"ל ונראה דה"ט משום שיש צער לחטט אחריו מסתמא אינה מקפדת עליו, וכיון דהוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. עכ"ל. ע"ש. אמנם אולי אינו דומה נידוננו למ"ש בטהרת הבית, דהתם מיירי שאין הטיט שתחת הצפורן נראה ולכן שייך לומר דמשום שיש צער לחטט אחריו, מסתמא אינה מקפדת עליו. אבל הכא הצפורן המודבקת השבורה כן נראית לעיני כל, ולא שייך לומר מסתמא אינה מקפדת עליו. עכ"פ נלע"ד דמה שכתבתי לדמות לדברי הרוקח והגרעק"א הוא כפתור ופרח, ולכן אפשר להקל לה לטבול ללא הקיבוע, אע"פ שהצפורן המודבקת שבורה.

נמצאנו למדים דישנם צדדים להקל לאותה אשה לטבול עם הקיבוע, וישנם צדדים להקל לטבול ללא הקיבוע. ולעד"ן להורות לה לטבול עם הקיבוע בדוקא, כיון שיותר סביר להניח שמעדיפה ללכת עם קיבוע על האצבע השבורה, מאשר ללא קיבוע עם בניית הצפרניים באצבעות ואחת מהן שבורה, והקיבוע שעל אצבעה הו"ל מיעוט שאינו מקפיד, שבודאי אינה מקפדת על כך הואיל ונעשה לרפואתה, וכמש"כ לעיל. ואע"פ שגם ללא הקיבוע הו"ל מיעוטו שאינו מקפיד כיון דיש לה צער בהסרתה וכמש"כ לעיל, נראה שההיתר לטבול עם הקיבוע הוא יותר מבוסס. ואין לאמר דעיקר טעם ההיתר בגבס הוא מחמת שהוא נמצא עליה לזמן ארוך, ואם היתה יכולה להוציאו בקלות בשביל הטבילה ולטבול בלעדיו צריכה לעשות כן. כל זה נכון דוקא אם תוציא את הגבס ולא תהיה לה חציצה חדשה, הא אם תחכה לה חציצה חדשה כשתוציא את הגבס כגון בנידו"ד, דכאשר תוציא הקיבוע ישנה הצפורן המודבקת השבורה שכעת חוצצת מחמת שהוא מיעוט המקפיד, עדיף שתשאר עם הקיבוע על אצבעה.

ועוד, שאמרה האשה שיכולה בקלות לשלוף הקיבוע. ונראה שיכולה לעשות כן כיון שהוא רפוי, וא"כ הרבה יותר קל מגבס. וכל שהוא רפוי אינו חוצץ ומותר לטבול בו לכתחילה, וכמ"ש מרן השו"ע סי' קצח (סע' כג). ואף אם תאמר שאינו רפוי כל כך ולא עיילי בהו מיא שפיר, וכמ"ש הב"ח להחמיר אפילו בקשקשין רפויין, נאמר לה שתדיח את הקיבוע לפני כן וכמו שפסק מרן בסע' כח וז"ל לא תאחוז בה חברתה בידיה בשעת טבילה, אלא אם כן רפתה ידה כדי שיבואו המים במקום אחיזת ידיה. ואם הדיחה ידיה במים תחלה, שרי. שמשקה טופח שעל ידיה חבור למי המקוה. עכ"ל. ואז אפילו אם אינו רפוי, אינו חוצץ וכמו שפסק הט"ז (סוף סקכ"ז) בשם הרמב"ם והרמב"ן, דאפילו אם אוחזת בכח לא מזיק כלום, כל שהדיחה ידיה תחלה. ע"ש. רק שהרמ"א (סע' א) כתב דלכתחילה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצים גזרה משום דברים החוצצים. אמנם מרן השו"ע לא ס"ל לחומרא זו כמוכח מכמה מקומות בסימן קצח. ואכמ"ל בדין זה.

ואל יקשה עלי הקורא מדוע לתפוס את ההיתר עם הקיבוע בדוקא ולא את ההיתר בלי הקיבוע, שלכאורה עדיף יותר. דהנה מצאתי סיעתא לדברי בדברי הפת"ש (סקט"ו) שהביא משו"ת שיבת ציון (סי' מב) וז"ל באשה אשר לה כאב עינים ר"ל, וצוה עליה רופא מומחה שלא יבואו מים כלל על עיניה אפילו מחוץ לעינים, פן תאבד מאור עיניה איך תנהג האשה ההיא בחפיפה וטבילה. ודעת השואל להמציא לה תחבולה לעשות לה אגד רפוי על עיניה בשעת טבילה וכו', והרב המחבר נר"ו אין דעתו מסכמת להך תקנה, דאדרבא אפילו מאן דסובר בשירים ונזמים דלא גזרינן אטו אינו רפוי, היינו דשם ליכא תועלת והנאה לאשה אם טובלת במהודקין, משא"כ בנ"ד שעיקר פעולת האגד להגין שלא יבואו מים על העינים, יש לחוש שתהדק מפני הפחד. אך יש לה תקנה אחרת, שתתן ידיה על עיניה ותדיח הידים תחלה שתהיינה טופח על מנת להטפיח וכמ"ש לקמן סע' כח, אך הנחת הידים לא תהיה מהאשה עצמה וכו', רק אשה אחרת תרד עם האשה לתוך המקוה וכו' ותדיח ידיה במים ותכסה עיני האשה הזאת ברפיון קצת ותטבול. עכ"ל. ע"ש.

ונמצאנו למדים מדברי הפת"ש הנ"ל דמותר (לפחות במקום צורך) לטבול עם חציצה כאשר מדיחין אותה קודם. ואין לחלק בין המקרה המובא בפת"ש לנידו"ד, דשניהם מקרי צורך. ואע"פ שהמקרה שהובא בפת"ש חמור יותר, בפת"ש שם לא התנה את אותה תקנה בתנאי מסוים.

וכן אין לומר דאדרבא, מהמחבר בשו"ת שיבת ציון שהובא בפת"ש חזינן דלא רצה להקל באגד רפוי, יש לומר דאותו אגד לא היה מודח במים קודם לכן. ועוד, שלא הקיל באגד, כיון דשם איכא תועלת והנאה אם טובלת במהודקים ולכן גזרינן, הא אי ליכא תועלת והנאה וכמו בשירים ונזמים דלא גזרינן אטו אינו רפוי, מותר. וכמ"ש שם השיבת ציון בעצמו. וה"ה בנידו"ד דאין לגזור אטו אינו רפוי, כיון דליכא תועלת והנאה אם יהיה הקיבוע מהודק.

ותצא דינ'א, דהאשה הנ"ל, יש להורות לה שתדיח הקיבוע במים קודם ואז תטבול כאשר הקיבוע על אצבעה, דיותר עדיף כך. ויש לצרף כאן מ"ש בשו"ת רבבות אפרים ח"ה (סוף סי' תקכה) בשם הגר"מ פיינשטיין שבדור הפרוץ הזה, כל שאפשר למצוא קולא, טוב ונכון להתיר ולא להחמיר, מפני חשש מכשול פן יבואו לידי עבירה ממש. ע"ש. והנלע"ד כתבתי.