אכילת בשר לאשה ביום לכתה לטבול לטהרתה

אכילת בשר לאשה ביום לכתה לטבול לטהרתה

שאלה: האם מותר לאשה לאכול נקניק או נקניקיות (בשרי) ביום לכתה לטבול לטהרתה ?

תשובה: כתב הב"י חיו"ד סי' קצח (סע' כד) ד"ה צריכה לחוץ שיניה וז"ל וראיתי נשים כשרות שנוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה מפני שהוא נכנס בין השיניים יותר ממאכל אחר ואע"פ שבודקות וחוצות השיניים, חוששות דילמא משתייר מיניה ולאו אדעתה ומנהג יפה הוא. וגם רבינו ירוחם הזכיר מנהג זה וכתב שהוא מנהג יפה. עכ"ל הב"י. וכן פסק בשו"ע יו"ד סי' קצח (סע' כד) וז"ל צריכה לחצוץ שיניה שלא יהא בהם דבר חוצץ שאם טבלה ונמצא שום דבר דבוק בהם לא עלתה לה טבילה. ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה מפני שהוא נכנס בין השיניים יותר ממאכל אחר, ואע"פ שבודקות וחוצצות השיניים חוששות דילמא תשתייר מיניה ולאו אדעתה ומנהג יפה הוא. עכ"ל. וכן פסק מרן הראש"ל זצ"ל בספרו טהרת הבית ח"ג (עמ' קכא) דנהגו בנות ישראל שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה, בין של בהמה בין של עוף כיון שנכנס בין השיניים יותר ממאכל אחר. ע"ש. וכן פסק הגר"נ קרליץ בספרו חוט השני (עמ' שז סקל"ג) דאין לאכול בשר ביום הטבילה בין בשר עוף ובין בשר בקר, וכן בשר טחון דגם בו יש כעין חוטים ואיכא למיחש לחציצה. אמנם בשאר דברים כגון דגים תפוחים ותפוזים וכיוצ"ב מותר, דאם באנו לחוש גם בשאר מאכלים, איכא למיחש בהרבה מאכלים. עכת"ד.

והנה בספר שיעורי שבט הלוי להגר"ש וואזנר (עמ' שלה אות ד') כתב שהמנהג הוא בין בשר עוף ובין בשר בהמה, וכתב עוד דה"ה שאר מאכלים שטבעם להכנס בין השיניים. ע"ש. ומדי עמדי בזה זכור אזכור מה שכתב הרה"ג ר' משה פנירי שליט"א בספרו אבני שהם ח"ב (עמ' תתמג) בסיכום ההלכות (הלכה כו) וז"ל וכן גם במאכלים שעשויים ליתקע בין השיניים קשה להורות איסור כללי, אלא יש ללמד הנשים שמי שיודעת בעצמה שמאכל מסוים נתקע בין שיניה וקשה יהיה אח"כ להסירו, תימנע מאכילתו ביום הטבילה. אך לגבי אכילת תירס קלוי (פופ קורן) שעשוי ליתקע בין השיניים מבלי יכולת להוציאו אלא בקושי רב, נראה שיש להחמיר לגבי כל הנשים. עכ"ל. ויש להעיר על דברי הרבנים הגאונים הנ"ל, דאע"פ שסברתם נותנת טעם לשבח, קשה להחמיר על בנות ישראל בשאר מאכלים שרגילותם ליתקע בין השיניים, דדי בזה מה שנוהגות שלא לאכול בשר ביום הטבילה ותו לא מידי, וכנ"ל. וכן כתבו עוד אחרונים.

ואמרתי להציע עצה, דאפילו אם אכלה מאכל שנדבק או נתקע בשיניים, חוץ ממה שתחצוץ טוב שיניה, תיקח איתה מעט מאותו מאכל בלכתה לבית הטבילה, ומיד בעלותה מן הטבילה לפני צאתה משם, תטעם מאותו מאכל ותלך לביתה לחיים טובים ולשלום, וכדכתב מרן בסע' כו דאם אחר טבילה לא בדקה עד שנתעסקה בכתמים ובתבשילים ואח"כ בדקה ומצאה וכו' דתלינן לקולא. ע"ש.

ובנידו"ד גבי הנקניק/נקניקיות נלע"ד דמסתבר לומר דבזמנם לא היה נקניק/נקניקיות כמו שמייצרים בימינו, והאם רק בגלל שאסור לאכלו עם חלב וגם ממתינים בשבילו ו' שעות מקרי בשר שבו נהגו הנשים שלא לאכלו ביום הטבילה, אתמהה. והרי הטעם שנהגו בבשר שלא לאכלו, כיון שהוא נכנס בין השיניים יותר משאר מאכלים וכדברי הב"י, וכן כיון שיש בו חוטים הנתפסים בשיניים, מה שאין כן בנקניק/נקניקיות. ומה גם שידוע שאחוז הבשר שבתוך הנקניק/נקניקיות הוא מועט מאוד ואולי אפילו בטל ברוב, והשאר הנותר הוא תוספות ותבלינים למיניהם. וגדולה מזאת ראיתי למרן הראש"ל זצ"ל בספרו טהרת הבית ח"ג (עמ' קכז) דכתב וז"ל ובספר בית הרואה (בהל' נדה) כתב, שמעתי באומרים לי משמיה דגברא רבה הרב הגדול רבי יוסף דוד (בעל שו"ת בית דוד), שמותר לאכול כבד של בהמה ביום טבילתה, כי ה"ט שאינה אוכלת בשר מפני שיש בו כמין חוטין ונכנס בין השיניים, אבל כבד דינו כדין גבינה ולחם. עכ"ל. ואעפ"י שיש אוסרים גם בזה, כתב מרן זצ"ל שכיון שאין זה אלא מנהג וחומרא בעלמא, יש להקל כהוראת הבית דוד. ע"ש.

לכן נראה מסקנא דדינא דנקניק/נקניקיות (בשרי), מותר לאשה לאוכלם ביום לכתה לבית הטבילה, ולא דמי לבשר שנהגו הנשים שלא לאכלו ביום הטבילה, חדא דאין בהם חוטים שנכנסים בין השיניים, ועוד שאינם נתקעים בשיניים יותר ממאכלים אחרים, ומאי שנא מדגים ושאר מאכלים דמותר. וכיון דאינו אלא מנהג, הבו דלא להוסיף עליה. והנלע"ד כתבתי, ובלבד שיסכימו עימי בעלי הוראה.