כל דיני משלוח מנות - הרב דוד שלום נקי

♦ משלוח מנות ♦

טעמי המצוה

חייב אדם לשלוח לחברו ביום פורים שתי מנות של שני מיני מאכלים, שנאמר: "וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִיש לְרֵעֵהוּ". והטעם למצוה זו, כי על ידי ששולח לחברו תשורה ומנחה, מביע בזה את רגשי אהבתו וחיבתו אליו, ונוטע בלב חברו אהבה ואחוה ושלום כלפיו, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. ובזה אנו מראים היפך דברי איש צר ואויב המן הרשע, שאמר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", שיש בהם פירוד לבבות חס ושלום. (מנות הלוי לרבי שלמה הלוי אלקבץ) וגם כי ישנם אנשים מחוסרי כל, וצנועים בהליכותיהם, אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים את סעודת הפורים במאכל ובמשתה כיאות, אבל כששולח להם "משלוח מנות" דרך כבוד והדר, לא יבושו ולא יכלמו, ויקיימו הסעודה כראוי. (תרומת הדשן. קיז)

ריבוי משלוחים

מן הדין די במשלוח מנות אחד, שנאמר: "ומשלוח מנות איש לרעהו". אלא שכל המרבה לשלוח, הרי זה משובח, שמרבה שלום ואחוה בישראל. וכבר אמרו (מסכת עוקצין פ"ג מי"ב): "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". ועל ידי האחדות שבעם ישראל, ה' יתברך מבטל כל גזרות קשות ורעות. (קלג)

בני הבית

בני הבית הגדולים מגיל מצוות ומעלה, חייבים במשלוח מנות. על כן ישימו לב גם הם לקיים את המצוה. אולם, מן הדין רשאי האבא לשתף את אשתו ובני ביתו במשלוח מנות ששולח לחברו, ויוצאים בזה ידי חובה. (קלח)

טוב שגם הילדים הקטנים שהגיעו לגיל חינוך [חמש או שש ומעלה, כל ילד לפי הבנתו], ישלחו מנות לחבריהם. (קמא)

פרטי המצוה

להלן יבוארו פרטי מצות משלוח מנות. אולם אין צורך להקפיד בכל הפרטים הללו, אלא במשלוח הראשון בלבד, ולא בשאר המשלוחים שאינם חובה. (קלג)

מאכל

משלוח מנות אינו אלא במיני מאכל, ולא בבגדים או בכסף וכיוצא בזה. (קכ)

שני מינים

אין יוצאים ידי חובה אלא בשני מיני מאכל שונים, אבל במין אחד, אפילו חילקו לשתי צלחות, אינו נחשב לשתי מנות. על כן, השולח לחברו שתי לשונות של עגל, אפילו מניח כל לשון בצלחת נפרדת, אינו יוצא ידי חובה, כיון שהכל מין אחד. אבל השולח לחברו לשון, וגם חתיכת בשר אחרת, יוצא ידי חובה, כיון שחלוקים הם בטעמם וטבעם. (קכה)

משקה

גם משקה נחשב למנה. ולכן רשאי לשלוח לחברו מנת מאכל ומנת משקה, או שני סוגי משקים, אלא שטוב יותר לשלוח שני מיני מאכל.

כן מדויק בפסוק שמשקה נחשב למנה, שנאמר (נחמיה ח י): "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ". וכן בגמרא (מגילה ז ע"א) מסופר על רבי יהודה נשיאה ששלח לרבי אושעיא ירך של עגל משולש וחבית יין למשלוח מנות. (שמחת יהודה נג'אר. קכד)

מיני מתיקה

כיום נהגו רבים לשלוח מיני מתיקה. (קלה) ומכל מקום הרוצה לשלוח לחברו מיני בשר ותבשיל, ויודע שחברו ישמח בזה, תבוא עליו ברכה. כי אין ספק שבבשר ותבשיל מביע יותר את רגשי אהבתו וחיבתו לחברו, בזה שטורח ומכין ולא מסתפק בנתינת כמה ממתקים בצלחת. גם כי בדברים אלו יוכל לקיים סעודת פורים. ובפרט שרוב ככל הממתקים, אינם מומלצים לאכילה. (עיין עמוד קנ)

הטעם למשלוח מיני מתיקה - כתב מרן החיד"א (נחל אשכול אסתר ט כב): "טעם גדול יש במנהג ישראל לשלוח בימי הפורים איש לרעהו מגדנות ומיני מתיקה, שכן בימי אחשוורוש שבו ישראל וקיבלו את התורה מרצון. והתורה הלוא מתוקה היא מדבש ונופת צופים. וכשם שבחג השבועות אוכלים מאכלי חלב על שם קבלת התורה שנמשלה לחלב, כן בפורים אוכלים מיני מתיקה על שם קבלת התורה שמתוקה מדבש. וטעם נוסף, כי 'דבש' בגימטריא 'אשה', והוא לכבוד אסתר המלכה, שהיתה האשה החשובה שעמדה להם לישראל כשליח להצלתם. גם כי 'מיני מתיקה' בגימטריא 'אסתר' עם ארבע אותיותיה, לרמז על אסתר שעמדה להם לישראל, ובעבור כך אנו אוכלים מיני מתיקה ומגדנות בחג הפורים". עכ"ל.

לא אוכל ממתקים

היודע שחברו לא אוכל ממתקים, לא הוא ולא בני ביתו, מטעמי בריאות, ישלח לו קופסאות שימורים וכיוצא בהם, ולא ישלח לו מיני מתיקה, כי יש אומרים שלא יוצא בזה ידי חובה. מאחר ואין לו שמחה בזה, וגם לא יוכל לקיים בזה סעודת פורים אפילו לקינוח סעודה, כי אינו אוכלם כלל. (קיח, קנ) 

בשר חלק

השולח לחברו מבני ספרד בשר 'כשר' שאינו 'חלק', לא קיים בזה מצות משלוח מנות. כי מאחר ולדעת מרן השלחן ערוך הבשר כשר הינו בשר טרף, נמצא שאין כאן לא הרווחה לסעודה ולא חיבה וריעות. (קנב)

יש לדעת, כי המושג של בשר 'חלק' ובשר 'כשר', נוצר לפני למעלה מ-150 שנה, מפאת חילוקי הדעות שבגדרי בהמה טרפה בין מרן השלחן ערוך שהספרדים קבלו הוראותיו, ובין הרמ"א שהאשכנזים קבלו הוראותיו, ומחמת שנגרם בדבר בלבולים, כי יש בהמות שמרן השלחן ערוך מטריף ולרמ"א הם כשרים. אי לכך תיקן הראשון לציון דאז, הגאון רבי יעקב שאול אלישר זצ"ל, שעל הבהמות הכשרות לדעת מרן יכתבו 'חלק', ועל הבהמות הכשרות לדעת הרמ"א יכתבו 'כשר', והזהירו שהספרדים לא יקנו אלא מהבשר ה'חלק' בלבד, כי הבשר ה'כשר' הינו טרף גמור לדעת מרן, ותקנה זו קיימת עד היום. ועל כן יש ליידע את הציבור הספרדי, שאין להקל לקנות בשר 'כשר', כי הינו 'טרף' גמור לספרדים. וברוך ה', כיום גם רבים מבני אשכנז החרדים לדבר ה', משתדלים לקנות אך ורק בשר 'חלק', ותבוא עליהם ברכת טוב.

השולח לחברו מבני ספרד בשר מבושל, והמקבל אינו יודע באיזה הכשר הבשר, מאחר שמן הדין מותר למקבל לאוכלו, ממילא קיים בזה השולח מצות משלוח מנות.

דין זה דומה לאדם המתארח אצל חברו שאוכל בדרך כלל בשר 'כשר', ועתה האורח אינו יודע אם הבשר שהובא לפניו 'כשר' או 'חלק', ופסק מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל (שו"ת יביע אומר חלק ה יורה דעה סימן ג) שרשאי האורח לאכול את הבשר, ואינו חייב לברר אם הוא 'חלק' או לא. והטעם בזה משום שיש כאן 'ספק ספיקא', שמא הבשר הזה 'חלק', ואפילו תאמר שהוא 'כשר', שמא הלכה כדעת הרמ"א שמותר לאוכלו. בביאור המושג 'ספק ספיקא', עיין בחוברת "השבת בהלכה ובאגדה" בהלכות קידוש.

הכשר מהודר

מי ששלח לחברו מנות בהשגחה מסוימת שחברו מהדר ולא רוצה לאוכלה, יצא המשלח ידי חובתו, כיון שאין הדבר כאן אסור מן הדין, אלא שהוא מחמיר על עצמו שלא לאכול. (שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ז ס"ס נה. הגרי"ש אלישיב. ד תשמז)

כמות המנות

טוב שיהיו לפחות כמשקל סעודה אחת, דהיינו 162 גרם. ומכל מקום ראוי ונכון שיהיו המנות יקרות וחשובות לפי ערך הנותן, כדי להראות חיבה וריעות למקבל. וכן, ראוי גם שיהיו לפי ערך המקבל, אם הוא תלמיד חכם או עשיר. וכל אדם יעשה בדעת, שמנותיו אכן יכבדו את המקבל וישמחוהו, ובפרט כשמביא לרבו או להוריו וכיוצא בהם, כי זהו ציווי התורה להיזהר בכבודם. (קכט)

קודם הסעודה

טוב שישלח קודם שיאכל סעודת פורים, אבל אין זה מעכב. (קלה)

קודם פורים

רשאי אדם לשלוח מנות לחברו כמה ימים קודם פורים, ובלבד שיודע שלא יאכלם עד שיגיע יום הפורים, שהוא שעת חיוב הנתינה.

וכמו כן, תושב ירושלים ששלח ביום י"ד מנות לחברו שבערי הפרזות, יצא ידי חובה. אבל תושב ירושלים ששלח מנות לחברו שבערי הפרזות ביום ט"ו, לא יצא, כי אצלו כבר נגמר פורים. (קסב) 

בחורי ישיבה

בחורים הנמצאים בישיבתם בפורים, לכתחילה יקיימו מצות משלוח מנות במנות שקנו מכספם הפרטי כדת וכהלכה, ולא יקחו את המנה שקבלו בישיבה לסעודת פורים ויחליפו עם חבריהם במנה אחרת. ורק מי שאין לו אפשרות, יעשה כן.

לכתחילה בודאי שאין לצאת ידי חובת משלוח מנות בחילוף המנות זה לזה, כי במנות שמקבלים מהישיבה לצורך הסעודה, אין הבדל בין מנה לחברתה, וממילא אין כאן קירוב דעת וחיבה שמחליפים מנה במנה ללא שום תועלת, וכאילו לא עשו כלום. ורק בסעודה שכל אחד מכין בביתו לפי טעמו וריחו, בזה יש לומר שמועיל להחליף מנה של זה במנה של חברו, כי יש כאן חיבה. גם אפשר שהישיבה אינה מקנה את האוכל לבחור אלא לצורך אכילתו בלבד, ולא בתורת קנין ממש, שהרי אם ירצה לקחתה לביתו או לאבדה, אינו רשאי כי אינה שלו ממש, וממילא איך יצא ידי חובת משלוח מנות בדבר שאינו שלו. (עיין ד תשלט, תשמ)

גדול. קטן.

ישלח את המנות לאדם גדול, אבל השולח לילד קטן פחות מבר מצוה, לא יצא. משום שנאמר: "ומשלוח מנות איש לרעהו", 'איש' היינו גדול, ו'רעהו' משמע כמוהו - גדול, שאין דרך האיש לעשות ריעות וחברות עם הקטן. (קמה) 

איש או אשה

לכתחילה לא תשלח אשה לאיש, ולא איש לאשה. ובמקום צורך, כגון שהיא עניה או אלמנה, רשאי לשלוח לה, על דרך שנאמר (איוב כט יג): "וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִין". (קמ) 

כבוד רבו

אף על פי שכתוב ומשלוח מנות איש 'לרעהו', בכל זאת שולח התלמיד מנות לרבו, שהרי אפילו הקב"ה מאהבתו וחיבתו אלינו קראנו רֵעִים, שנאמר (תהלים קכב ח): "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי", וכל שכן ששייך לשון 'רעהו' אצל הרב מבחינה מסוימת. והשולח מנות מכובדות לרבו כפי כבודו, מקיים בזה גם מצות עשה של כבוד התורה. (קלה)

כיבוד הורים

לאור האמור, הוא הדין גם כששולח הבן להוריו שייך בזה 'רעהו'. וכן ראוי לעשות, כי מראה בעליל את חיבתו ואהבתו אליהם, ויהיו נקשרים בעבותות אהבה ביתר שאת ויתר עוז. (קלה) ולבד מהמבואר לעיל שגם ההורים נחשבים 'רעהו' מבחינה מסוימת, כבר כתב מרן החיד"א: "ראוי לכל אב להחשיב את בניו הגדולים כאילו הם אחיו, ובזה ישבו הוא ובניו בנחת ושלוה, כמו שנאמר (בראשית לא מו): "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים". ופירש רש"י: לאחיו, הם בניו. נמצא שיעקב אבינו החשיב את בניו כאחיו, וכן ראוי לאב שיחשיב את בניו הגדולים כאילו הם אחיו, ובזה יהיו שקטים ושאננים". ע"כ. וכמבואר בחוברת "כבוד אב ואם בהלכה ובאגדה". 

כבוד התורה

קהל מוקירי תורה שהשתתפו יחד, וקנו בסכום נכבד משלוח מנות לרבם, אף אותם אנשים שלא נתנו סכום כמחיר של שתי מנות, יצאו ידי חובה, כיון שבסך הכל התקבל המשלוח בכבוד הראוי כפי ערך המקבל. (קלז)

משלוח מנות למי שאינו מברך

לכתחילה אין לשלוח מנות למי שידוע בו שאינו מברך על אכילתו, כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן קסט ס"ב): "לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך". כי כיון שאמרו רבותינו (ברכות לה ע"א): כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקב"ה, נמצא שמכשיל אותו בעוון חמור זה. אולם אם קדם אותו אדם שלא מברך ושלח מנות לחברו, ואם עתה לא יחזיר לו, יראה כאילו מזלזל בו, ויש חשש שיבוא לידי סכסוך וזלזול בחכמי התורה, רשאי להחזיר לו משלוח מנות.

כתב הגרש"ז אויערבאך, הן אמת שצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוון מעשיו לשם שמים, מכל מקום חושבני שמי שבא אליו אורח חשוב אשר איננו שומר תורה ומצוות, אבל עדין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה, ואם בעל הבית לא יתנהג עמו בנימוס המקובל לכבד אותו במאכל ומשתה, יתכן שבגלל זה יתרחק חס ושלום מהתורה והמצוות, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על ההולכים בדרך התורה. על כן, חושבני שהנכון לכבד אותו באכילה ושתיה ולא לחשוש כלל לאיסור של "לפני עיור לא תתן מכשול", שאף שאין אומרים לאדם לעשות איסור קטן כדי להציל אחרים מאיסור גדול. מכל מקום בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שיש חשש שעל ידי מניעת כיבודו, יבוז לבני תורה ותיגרם שנאה על ידי כך לשומרי התורה, נמצא שיכשילו באיסור גדול יותר, על כן אין כאן נתינת מכשול, אלא אדרבה הסרת מכשול שלא יבא לעוון חמור יותר. וכן בן שהוריו אינם שומרי מצוות, וניסה בדרכי נועם לשדלם לברך על מאכל ומשקה שמגיש להם ולא עלה הדבר בידו, רשאי להגיש להם, כי על ידי התנהגותו עימהם בנימוס המקובל, אולי תתקרב דעתם ובמשך הזמן יבואו לקיים מצוות. (ד תשלא)

שליח

רשאי האב למסור את המנות לבנו קטן, כדי שישלחם לחברו גדול. ואמנם עליו לוודא שהגיע המשלוח למקום ייעודו. אבל אם מסרם לבנו גדול [בגיל מצוות] שישלח לחברו, אין צריך לוודא, שמן הסתם עשה מה שציווהו (מסכת גיטין סד ע"א). (קמג, קמז) 

משלוחים

רשאי אדם לשלוח את המנות באמצעות המשלוחים שבחנויות, ואפילו אם השליח הוא גוי. כן השיב הגאון החתם סופר לחותנו הגאון רבי עקיבא איגר. (קמה)

בעילום שם

השולח מנות לחברו על ידי אדם אחר, צריך להודיעו מי הנותן. ואם שלח בעילום שם, לא יצא. מאחר והמטרה היא להראות חיבה וריעות, וכשאינו יודע מי שלח, אין כאן חיבה. (קנב) 

שנינו בגמרא (מסכת ביצה טז ע"א): אמר לו הקב"ה למשה, משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם. מכאן אמרו: הנותן פת לתינוק, צריך לעשות לו אות וסימן, כדי שאם יאכלהו קודם שיבוא לאמו, תראה את הסימן, ותשאלהו: מי עשה לך כך, והוא יאמר: פלוני, וגם נתן לי פת, ומתוך כך ידעו אביו ואמו שהוא אוהבם, ותרבה אהבה וריעות בישראל. ועל פי זה אמרו שם, הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, כדי שתרבה אהבה ואחווה בישראל. וברור שאין מצות משלוח מנות דומה למצות צדקה לעני, ששם עדיף שיהיה בסתר ולא ידע מי הנותן, כדי שלא יתבייש.

המקבל ישן

השולח מנות לחברו, ובא ומצאו ישן או שלא היה בביתו והניח לו את המשלוח, ולא נודע לו אלא לאחר שהתעורר או כאשר הגיע לביתו במוצאי פורים, לא יצא המשלח ידי חובה. (קנב)

כתב וערך:

הרב דוד שלום נקי