האם מותר לאכול ירקות הגדלים בחצר הבית הפרטי בשנת שמיטה? הרב יצחק שלטי

האם מותר לאכול ירקות, כגון עגבניה ופלפל, מלפפון וגזר, וכן פירות, כגון רימון וזית, פסיפלורה ותפוז, הגדלים בחצר הבית הפרטי ובחצר הבנין?

קרדיט: engin akyurt

תשובה:

נחלקו הפוסקים אם יש קדושת שביעית בחצר, ולהלכה יש להקל, דאין קדושת שביעית נוהגת בחצר, שכן נראית דעת מרן רבינו יוסף קארו בכסף משנה. וכל זה דוקא בחצר המשתמרת לחלוטין, שבעל הבית יכול ליתן בתוכה חפצים ללא חשש שיגנבו, וכן צריך שלא יתבייש לאכול בה, ובנוסף צריך שתהא כזו שאם נכנס בה אדם שאינו בעל החצר אומרים לו מה אתה מבקש. ואם חסר אחד מן התנאים הנ"ל לכולי עלמא נוהגת בה קדושת שביעית, ואסור לאכול הירקות הגדלים בה, כדין ספיחים.

נוסף על כך, אף בחצר שיש בה את כל ג' התנאים, מכל מקום אם זרע רובה או כולה נוהגת בה קדושת שביעית, וכן אסור לאכול כל הירקות הגדלים בה, מדין ספיחים.

מן האמור יש ללמוד, שחצרות הבניינים באופן כללי אינם בכלל ההיתר, ונוהגת בהם קדושת שביעית, ואסור גם לאכול הירקות הגדלים בה (אלו שהחלו לגדול בשביעית), מדין ספיחים. וכן רבים מהחצרות הפרטיות בכלל זה, שהרי אין בהם כל שלשת התנאים הנ"ל. אולם יש כמה וכמה חצרות שיש בהם את כל שלשת התנאים, ובהם יש להקל שאין נוהגת קדושת שביעית בתנאי נוסף שלא זרע את רוב או כל החצר.

ובחצרות פרטיות אלו מותר גם להזמין גנן לכל העבודות, ולשלם לו שכרו על עבודתו. ואין צריך להפקיר הפירות והירקות הגדלים בה. (ומ"מ חייבים הם בהפרשות תרומות ומעשרות ללא ברכה).

ופירות (שמן הדין אין בהם איסור ספיחים. וכן הדין בירקות שאין בהם איסור ספיחים, כגון בננה וחצילים, נענע ותות שדה) בכל אופן מותר לאכול, אף בחצרות בניינים רבי דיירים, אלא שאם אין את כל שלשת התנאים יש לנהוג בהם קדושת שביעית.

נימוקים ומקורות

ראשית עלינו לבאר ענין קדושת שביעית בחצר, ואחר כך נבאר בס"ד דין ספיחין בחצר, וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

קדושת שביעית בחצרות בנייני מגורים ודירות פרטיות

כתב הרמב"ם (פ"א ממעשר ה"י), אילן שנטעו בתוך הבית פטור ממעשרות, שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם, שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת. ע"כ. והנה דעת רבים מן הראשונים שכיון שבמעשר כתיב 'שדה' אין חיוב מעשרות על הגדל בבית ואף לא מדרבנן, אולם דעת הרמב"ם כמבואר כאן, דעכ"פ מדרבנן חייב לעשר. והביא ראיה לדבריו מחצר, שתאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת. והראב"ד הקשה על דבריו, ובתו"ד כתב בזה"ל, והראיה שהביא מחצר אינה כלום, דחצר שנטעה או שזרעה היינו שדה, ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה. ע"כ. וכונתו דאין לדמות חצר לבית. והנה גדולי המפרשים, הרדב"ז ומרן הכס"מ ומהר"י קורקוס, שלשה נביאים בסגנון אחד להצדיק דברי הרמב"ם, והאריכו בדבריהם, וזת"ד הרדב"ז, ולא ירדתי לסוף דעתו (דהראב"ד), דאדרבה משם ראיה לדברי רבינו, דכיון דקבעה למעשר משמע דבית הוי ולא שדה ואפ"ה חייבת מדרבנן, הכא נמי חייב מדרבנן. ומה שכתב דחצר שנטעה או שזרעה היינו שדה, אין הכי נמי אם נטעה או זרעה כולה או רובה לכתחילה ביטל אותה מתורת חצר והרי היא כשדה, אבל תאנה העומדת בחצר לאו שדה היא שהרי לא יצאת מתורת חצר, אלא כבית היא חשובה. ע"כ. וכיו"ב כתבו הכס"מ ומהרי"ק. ומבואר יוצא מדבריהם דחצר כבית לכל עניניה, וע"כ כשם שבחצר חייב במעשר מדרבנן, כן הדין בבית דחייב במעשר מדרבנן.

ולענין שביעית, ידוע שנסתפק הירושלמי אם נוהגת שביעית בגידולי בית. וידועה מח' רבותינו הפוסקים אם קי"ל לקולא או לחומרא. ובמקום אחר נתבאר שנקטינן כדעת הרב פאת השלחן ושאר גדולים שעמו, דהכריעו בספק זה לקולא, שאין ק"ש בגדל בבית. ולפי"ז לכאורה ה"ה בחצר, דאין על הגדל בה קדושת שביעית. (וכיון שאין על הגדל בה ק"ש ה"נ דאין בה ביעור, ואין בה איסור עבודה וכו').

וכבר העיר כן הגאון ר"מ גרוס שליט"א (שדה מרדכי, פרק יא הערה כב), וכתב שלדעת הכס"מ ודעמיה לא נהגא שביעית בחצר. ושו"ר שכ"כ הרה"ג יצחק בקשי דורון שליט"א (קובץ בנין אב-שביעית, עמ' רנד והלאה), והאריך בבהירות בכל ענין זה, ע"ש. (ועי' בספר שיעורי שביעית לר"מ גרוס הנ"ל, עמ' צב, ששם כתב בפשיטות דאיכא ספיחין בחצר, כיון שרגילים לזרוע בה. ע"כ. וכונתו דלא דמי לשדה בור. ולכ' צ"ע לפי מה שכתב בשדה מרדכי הנז' בדעת הכס"מ ודעמיה, דלא נהגא שביעית כלל כל שלא זרעה רובה, מטעם שהיא כבית, ואמאי שביק להו בשיעוריו. וע"פ מה שיבואר בסמוך דדעת החזו"א אינה כן, מבואר בפשטות דכיון שס"ל כהחזו"א לא ראה לפרש יותר. ועי' להלן במה שנכתוב בזה להלכה).

ובעיקר מה שנתבאר לדמות שביעית למעשר לענין זה, ולומר שלא נוהגת שביעית בחצר, וע"פ הירושלמי הנ"ל. הנה לכאורה יש להקשות, דלפי"ז יתכן שלא תנהג שביעית בכמה וכמה מקומות, וכגון אם זורע על גבעה מרוחקת וכדו', מקום שברור שאינו שדה, או בכמה מקומות עזובים בעיר ומחוצה לה, שהרי כל אלו אינם שדה. וכיון שלא יתכן לומר שאין שביעית נוהגת בכל אלו, חייבים אנו לומר דהם בכלל שדה. ולכאורה הגורם הוא מה שנמצא תחת כיפת השמים, שזה בדומה לשדה. ולפי"ז לכאורה י"ל כן גם לגבי חצר.

אולם שוב בינותי דאי"ז מוכרח, דאף אמנם שמה שנמצא תחת כיפת השמים היא סיבה לומר שבכל הנ"ל איכא שביעית, ודומיא דגינה שאף היא אינה שדה אבל אסרו בה מכיון שהיא דומיא דשדה, מ"מ לגבי חצר שהיא בכלל בית יש להקל בה ככל דיני בית, וע"פ הכס"מ ודעמיה הנ"ל.

ודע, שבספרי רבים מן הפוסקים לא נזכר חילוק זה, בין חצר לשדה, ובספרים רבים מבואר דאיכא קדושת שביעית נמי בחצר. אולם לפי ביאור רבותינו הרדב"ז והכס"מ ומהרי"ק דחצר כבית, כיון דקי"ל שאין בבית ק"ש ה"ה לחצר.

והנה החזו"א (מעשרות, סי' ז אות ה) הביא דברי הכס"מ הנ"ל, וכתב שאין דבריו מובנים כלל. ע"כ. ונראה דפליג על הכס"מ מכיון שסבר דטעם המקילין בבית מכיון שהוא לרועץ לצמחים ולזרעים, ולפי"ז בחצר שהצמחים תחת כיפת השמים, ואין היא לרועץ, שפיר איכא קדושת שביעית על הגדל בה.

והמעיין בחזו"א (שביעית, סי' כ אות ו) יראה שהביא לדבריו ראיה ממשנה (שביעית, פ"ב מ"ד). ובמקו"א הארכנו בזה. ומ"מ לדברי מרן הכס"מ ודעמיה אין לדמות כלל המתבאר במשנה הנז' לחצר, דבחצר הקילו יותר מפני שהיא כבית, ודו"ק. (ועי' תורת הארץ להגר"מ קליערס ז"ל, ח"ב עמ' רסה והלאה, וקצת נראה מדבריו שלהמקילין בבית הה"נ דיש להקל בחצר, ואינו מוכרח לומ' כן בדבריו).

ודע, שאף לדעת המתירין אין לומר כן בכל חצר וחצר, דכבר בירושלמי מבואר שאם זרעה כולה או רובה, יצאה מתורת חצר והרי היא כשדה, וודאי דאיכא קדושת שביעית על הגדל בה, וכן אסור לעבוד שם בשביעית. וכ"כ הרדב"ז והכס"מ ומהרי"ק הנז'.

עוד יש להבין לאיזה חצר נתכוונו, והאם כל מה שלפני ואחרי הבתים יש לו דין חצר, ואף שאינו משתמר וכו'. והנה כתב הרמב"ם (מעשרות, פ"ד ה"ח) וז"ל, אי זו היא חצר הקובעת, כל שהכלים נשמרין בתוכה, או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה, או חצר שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש. וכן חצר שיש בה ב' דיורין, או שהיא לשני שותפין, שאחד פותחה ונכנס ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל, הואיל והן פותחין ונועלין הרי זו קובעת. ע"כ. וראה גם בירושלמי (מעשרות, פ"ג ה"ג) שהביא הדעות באורך, ולהלכה כתב דקי"ל כדברי כולם להחמיר. והכי חזינן בדברי הרמב"ם כאן. וכ"כ מרן הכס"מ ומהרי"ק.

ולכאורה לענין שביעית לא חשיב חצר, להקל כבית, עד שיהיו בו כל התנאים הנזכרים ברמב"ם, שהכלים נשמרים בתוכה, ושאין אדם בוש מלאכול בתוכה, ושאם יכנס אדם לה אומרים לו מה אתה מבקש. והטעם דבעינן כולהו ולא סגי בחד מינייהו כמבואר לגבי מעשר, משום דהתם הטעם דאזלינן לחומרא וע"כ סגי בחד מינייהו, ולא מכיון שברור שכל אחד מהסברות נכון להלכה, ולפי"ז ה"נ לגבי שביעית ניזיל לחומרא, וכל שאין את שלשת התנאים אין לחצר דין בית אלא שדה.

ולפי"ז שפיר איכא קדושת שביעית ברוב ככל בנייני המגורים רבי הדיירים, וכן ברבים מן החצרות הפרטיים, אולם בכמה חצרות, שיש בהם כל התנאים הנ"ל, לדעת מרן הכס"מ ודעמיה יש לזה דין בית, ולפי מאי דנקטינן להקל בבית יש להקל גם בחצר זו. ע"כ בענין קדושת שביעית בחצר.

(ועי' בס' תורת הארץ להגר"מ קליערס (ח"ב עמ' רעו), ומדבריו נראה דאף חצר שאינה קובעת יש לה דין חצר לענין הגדל בו שפטור מה"ת. אולם לא ביאר בדבריו להתיר גם בנ"ד (ואדרבה איהו ס"ל לאסור וכמבואר בדבריו גבי בית ועוד, עש"ב היטב). ועוד, דבנ"ד אין מקור שלא תנהג שביעית בשדה חוץ מדברי הרמב"ם הנז', והרמב"ם הלא איירי בחצר הקובעת למעשר, ובדברי הכס"מ וסיעתיה מבואר דדוקא בחצר הקובעת איירינן. ודו"ק).

ספיחין בחצרות בנייני מגורים ודירות פרטיות

ובענין ספיחין בחצר, הנה איתא בירושלמי (בבא בתרא, פ"ה ה"א), דמר ר' ינאי, כל הספחין אסורין, חוץ מן העולים בשדה בור ובשדה ניר, בשדה כרם ובשדה זרע. בשדה בור, דלא משגח עליה. בשדה ניר, דו בעי מתקנה חקליה. בשדה כרם, שלא לאסור את כרמו. בשדה זרע, שאינו רוצה בהן. ואם תאמר רוצה בהן, כאילו עקורין ומונחין לפניו. ע"כ. (וכיו"ב איתא בירושלמי כלאים, פ"ב ה"ג). וכיו"ב כתב הרמב"ם (בפ"ד משמיטה ויובל ה"ד) וז"ל, ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה, ומפני מה לא גזרו עליהם, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו, שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה. וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו. ע"כ. ומ"מ שביעית נוהגת בכל אלו, כמ"ש הראב"ד והכס"מ ועוד. וביאר החזו"א (שביעית, סי' י אות א), דהא דאין נוהג ספיחין בשדה בור היינו משום שאינה נזרעת כלל, מפני תנאים קשים שיש בה, שהיא במקום התורף ואין פירותיה משתמרין, או שיש טורח מרובה בעבודתה, או שהיא רחוקה מן היישוב וכיו"ב מן הסיבות שיש בה שאינה עומדת לזריעה. ע"כ. ולפי"ז בחצרות בנייני מגורים ודירות פרטיות וכו' ודאי איכא ספיחין. (ולענין ספיחין בבית, דעת הרב פני משה במראה הפנים (ירושלמי ערלה, פ"א סוף ה"ב) דפשיטא דמותרין הם. אולם בדרך אמונה (צה"ל פ"ד משמיטה ויובל סקנ"א) כתב, שהחזו"א חשש לספיחין גם בבית).

וראיתי דבר חדש בספר שבת לה' (להרה"ג שבתי לוי שליט"א, עמ' קכב והלאה), שביאר טעם נוסף בהא דאין ספיחין אסורין בשדה בור, משום שאין דרך אדם לזרוע שם. ולפי"ז יצא לחדש שאין איסור ספיחין בחצרות הבתים. והוכיח דבריו מלשון הרמב"ם הנז', שכתב, ומפני מה לא גזרו עליהם, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו, שדה בור אין אדם נפנה לשם. ע"כ. וכתב, הרי שביאר לנו להדיא דהטעם בשדה בור שאין בו איסור ספיחים מפני שדעת האדם היא לא לזרוע מקומות אלו. עכת"ד.

וכבר בחזו"א הנז' נרגש מזה, שאחר שכתב דברים הנ"ל כתב, ול' הירו' שדה בור דלא משגח עליה, ול' רבנו אין אדם נפנה לשם צריך נמי לפרש כן, אבל יש בלשון זה מן הקושי. ע"כ. ובעניי לא ידעתי מי הכריחו להחזו"א לפרש שדה בור כמו שפירש ואח"כ להדחק בלשון הירושלמי והרמב"ם.

וראיתי בשבת לה' הנ"ל, דאייתי לאחר מכן דברי המאירי (פסחים נא: ד"ה כל) שכתב, ואף בספיחים עצמם השאירו היתר באותם העולים בשדה בור, שאין דרך לזרוע לשם מפני שאינו צומח. ע"כ. ומבואר דלא כמשמעות הרמב"ם. (ובדבריו מבואר גם שלא כהחזו"א, ודו"ק).

והנה מדברי הרמב"ם אין משמעות ברורה שהתיר ספיחין הגדלים בחצר, שמה שכתב בטעם היתר שדה בור 'אין אדם נפנה לשם' יתכן שזהו טעם חלקי, וכונתו דהיות ושדה זו אינה ראויה או אינה משתמרת – אין אדם נפנה לשם. וכמ"ש החזו"א.

ויש להוסיף, שמדברי המאירי הנ"ל מוכח בהדיא שאין להקל בחצר, וכנ"ל. ובהיות ודברי הרמב"ם סתומים, ילמד סתום מן המפורש במאירי.

אחר זאת ראיתי שדברו בזה כמה חכמים, מהם שהתירו מהם שאסרו: בספר תורת השביעית (להגאון רבי יוסף צבי הלוי ז"ל) כתב להתיר. (ובס' משנת יוסף על המשניות ח"ד, פ"ט מ"א, כתב שהגריצ"ה נסתפק בזה. ואינו נכון). וכן בשבה"א (עמ' 370) שכ"ד הראי"ה קוק. וכ"כ בספר שבת לה' (עמ' קכד), ובס' שביתת השדה (עמ' שעח, הע' 11). וכ"כ הרי"מ שטרן בס' שביעית בהלכה (עמ' קפא) בהו"א (ואח"כ אייתי דברי מרן החזו"א לאסור).

אולם כמה חכמים כתבו לאסור בדבר, עפ"ד החזו"א. כן כתב הגר"ב זילבר (הלכות שביעית, ח"א עמ' סב). וכן פסק הגר"י ליברמן (שו"ת משנת יוסף, חי"ב סי' עב). וכן מבואר בס' דרך אמונה (פ"ד משמו"י סקכ"ח). וכ"כ הגר"מ גרוס (שיעורי שביעית, עמ' צב). [ובלקט הלכות שביעית (לרי"א דינר) כתב בשם הג"ר ניסים קרליץ ז"ל, דיש להחמיר לב' הכיוונים, וכיון שיתכן שאין בהם איסור ספיחין, וקדושים בקד"ש, אין לעקרן. וכיון שיתכן שיש בהם ספיחין, אין לאכלן).

והנה לענ"ד מעיקר הדין ראוי להחמיר, שכן מפורש במאירי, וברמב"ם אין ראיה ברורה להיתר. וכן נקטו החזו"א ועוד כמה גדולים, וכאמור. אולם המיקל וסומך על דברי המתירין בשביעית בזה"ז, יש לו בודאי על מי שיסמוך וכמבואר.

ואף לדעת המתירין, יש לדון האם התירו בכל אופן, ואף אם מנהג אותו אדם לזרוע הקרקע, או שאין להקל אלא בעלו מאליהן אבל אם זרע בכונה אין להקל. והנה בס' שבת לה' הנ"ל כתב להקל בכל ענין, וטעמו דאזלינן בתר מנהג העולם, וכיון שהעולם אינו זורע בחצר חשיב שדה בור. אולם בדברי אחד מגדולי המתירין, הגאון תורת השביעית הנז', מבואר לכ' שלא כדבריו, שכתב, ולפי"ז אפש"ל דגם בחצר שאינו מקום לזריעה אם עלה שם ספיחים כיון שאין אדם זורע שם וכו'. עכת"ד. (ולפי"ז י"ל כן גם בדברי שביתת השדה, שהרי כל מקורו מדברי הרב תורת השביעית הנ"ל). ולפי"ז דעת רוב ככל הפוסקים דאיכא איסור ספיחין אם דרכו לזרוע שם, ורק בעלו מאליהן התירו כמה פוסקים. (וכן יש להוכיח מדברי שבה"א הנ"ל, עמ' 369, ע"ש, ולפי"ז היה צריך בעל שביעית בהלכה להדגיש כן בדברי הרב שבה"א הנז', יעו"ש).

ולפי האמור אין להתיר לאכול בשביעית מן הנזרע בחצר, אם התחיל לגדול בשביעית, שיש בזה איסור ספיחין לרוב ככל הפוסקים. ואם החצר כזו שהכלים נשמרים בתוכה, ואינו בוש לאכול בה, ואם יכנס שם אדם אומרים לו מה אתה מבקש, לדעת הרדב"ז ומהרי"ק ומרן הכסף משנה לא נוהגת בה שביעית, וכ"ש שמותר לאכול הגדל בה. (ורק באופן שלא זרע רובה או כולה, דאם זרעה באופנים הנ"ל חשיבא שדה ולא חצר). אולם לדעת החזו"א אף בחצר זו אין להקל, בין לענין שביעית ובין לענין ספיחין.

ולמעשה, הנוהגים כדעת השלחן ערוך בודאי שיש להם לסמוך על דבריו ולהקל בחצר זו, והנוהגים כדעת החזון איש יש להם להחמיר ולנהוג קדושת שביעית ואיסור ספיחין בכל סוגי החצרות.

וברבים מן החצרות ליכא נפקותא זו, דאין החצר משתמרת כ"כ, כחצרות בנייני מגורים של כמה דיירים, וכן ברבים מן החצרות הפרטיים ועוד, וע"כ יש לנהוג בהם קדושת שביעית ואיסור ספיחין.