אכילת זיתים גורמת לשכחה או לזיכרון?

הרב דוד נקי

אכילת זיתים

מה שאמרו חז"ל (מסכת הוריות יג ע"ב) הרגיל בזיתים משכח תלמודו, אין זה אלא ב"רגיל" לאכול זיתים, אבל האוכל מידי פעם, אין לו לחשוש לשכחה. ואף הרגיל בזיתים, אם מכוון בלבו בכל זית שאוכל בשמות "אל אלהים מצפץ" [שעולה במספר 417 כמנין זית], הרי זה מבטל את השכחה, ואדרבה זוכה לזכרון. (שו"ת יביע אומר חלק ב יורה דעה סימן ח אות ד. ה"ע ז ריט)

כן כתבו בספר נגיד ומצוה, שו"ת שלמת חיים זוננפלד, וכף החיים בשם רבנו האר"י ז"ל. וכן כתב המגן אברהם (סימן קע ס"ק יט) וזו לשונו: בענין דברים המשכחים את האדם כגון זיתים וכיוצא בהם, אין זה אלא בעמי הארץ, אבל האוכלים בכוונה כנודע, מוסיפים לו זכירה, כי הוא מתקן אותה. ע"כ. והגאון יעב"ץ כתב, ומה שאין נוהגים להיזהר מאכילת זיתים, אף אותם הנזהרים מדברים המביאים לידי שכחה, נראה לי שעיקר טעמם הוא, משום שלא נאמרו דברי הגמרא אלא באוכלם לחים חיים, וקובע סעודתו עליהם, מה שאין כן באלו הכבושים במלח שמלפתים בהם את הפת, אין לחוש. ע"כ. וברור שיש לסמוך על הכוונה בשמות הקודש הנ"ל גם למי שרגיל בזיתים.

כתב בספר חסידים (סימן אלף ח): אחד שאל מהחכם, עכברים אכלו מלחמי, אם אוכל לאכול מן הלחם? אמר לו החכם ולמה לא תאכל? אמר לו פן אשכח תלמודי, ואני נזהר מלאכול מכל מה שמשכח התלמוד, ועתה אני רעב. אמר לו החכם, אינך חייב עד שישב ויסירם מלבו. [והיינו מה שאמרו חז"ל (מסכת אבות פ"ג מ"ח): כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר (דברים ד ט) "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ", יכול אפילו תקפה עליו משנתו [שכח מחמת אונס}, תלמוד לומר "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו. (וכן הוא במסכת מנחות צט ע"ב)] אבל אני רואה שאינך עוסק בתורה, ואתה פנוי והיית יכול לעסוק, וכל היום אתה בטל מדברי תורה והולך אתה עם עמי הארץ לשמוע דברים בטלים, מוטב היה לך שלא היית נזהר מדברים המשכחים כדי שהיית שוכח דברים בטלים שאתה עוסק בהם. ע"כ. ישמע חכם ויוסף לקח.