האם מותר לצחצח שינים בתשעה באב?

כמה נקודות חשובות לתשעה באב 

אכילת בשר בתשעת הימים לאסיר בבית מעצר

אסיר שנמצא בבית מעצר בכלא צבאי ומרגיש חולשה כללית ומבקש לאכול בשר בתשעת הימים כדי לחזק את גופו וגם את רוחו, יש להתיר לו לאכול בשר בתשעת הימים. 

האם ההקלות שהקלו חז"ל לחולה שאין בו סכנה קיימות גם לגבי חבוש בבית האסורים.

א. האם חובת ההודאה מותנית בהצלה מסכנה

בברכות (נד:) אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא. יעו"ש. וכתוב באוצר הגאונים (חלק התשובות ברכות נד: סי' שנג) שאלו לפני רבינו האי ז"ל הא דאמר ר"י אמר רב ארבעה צריכין להודות, מאי טעמא לא אמרינון רבנן כסידורא דקראי, והשיב רבינו האי הכין אית לפרושי דקראי סדירין לפום דשכיחי טפי, דהולכי דרכים ומדברות הרבה מצויין ושכיחין הולכין מעיר לעיר, ואחריהן מי שהיה חבוש בבית האסורים דמעיטין מנהון, והרבה נמי מצויין אפילו על כראגא ועל טסקא, ואחריהן מי שהיה חולה ונתרפא דמעיטין מן דמחבשין לשלטנא ושכיחין נמי טובא, ובתריהון יורדי הים דמעיטין מן כולהון. ושמעתא סדורא לפום הקרובים לסכנה יורדי הים טפי קרובים לסכנה דבחד רגעא אבדין, ובתריהון הולכי מדברות תועים דלא משכחין מאכל ומשקה וקרובים למיתה יותר מן החיים, ובתריהון מי שהיה חולה ונתרפא אפילו חושש בראשו ואפילו חושש בגרונו, ובתריהון מי שהיה חבוש בבית האסורים דמרחיק מן הסכנה טפי מן כולהון ולכל חד מנהון עדיף ניסיה מדבתריה. עכ"ל.

ומבואר שבכל הארבעה יש חשש סכנה וכן מבואר מפרש"י שכתב צריכין להודות, היינו כשיוצאין מן הסכנה. וע"ע שם בתד"ה ארבעה. וכ"כ תלמידי ר"י (ברכות נד:).

ונחלקו הראשונים אם מברכים ברכת הגומל במקרים הנ"ל רק על כשנצלים מסכנת נפשות, או גם בשאר הצלה, כי דעת הר"א בר יצחק אב"ד (בתשובות הנד"מ בסי' עב) דדוקא על הצלה מסכנת נפשות ממש מברכים הגומל, שכתב בזה"ל יש אומרים כל דרך בחזקת סכנה וכל חולי בחזקת סכנה, ואינו נראה כי כל חולי בחזקת סכנה שאנו רואים שדקדקו רבותינו לענין שבת בין חולי שיש בו סכנה ובין חולי שאין בו סכנה, אלא כל חולי של חלל בין מכה בין חולי וכל אישתא צמירתא ואישתא אנורא ואש של עצמות שהוא אש של הקב"ה וכו' וחולי מעים וכל הנשעל במכת שעול שהיא מכת חלל או גב היד וגב הרגל שהם כמכה של חלל. עכ"ל. והביאו הטור בסס"י ריט בקצרה.

והרמב"ן בספרו תורת האדם (שער הסוף ענין הרפואה) כתב ולענין ברכת החולים, לאו דוקא בחולי שיש בה סכנה, ולא במכה של חלל דוקא, אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות, מפני שדומה כמו שהעלוהו לגרדום לידון וצריך פרקליטין גדולים להנצל, ורחמיו של הקב"ה נעשו לו פרקליטין. וכן בענין הדרך שכל הולכי דרכים צריכין להודות. וכו'. וגרסינן בירושלמי גבי תפלת הדרך (ברכות פ"ד ה"ד) ר' שמעון בר אבא בשם ר' חנינא אומר כל הדרך בחזקת סכנה, וכו', ר' חנינא בריה דרבי אבהו ר' שמעון ברבי אבהו בשם ריב"ל כל החולים בחזקת סכנה. והלכך בכולן צריך להודות. ע"כ.

הרי שלדעתו הרמה אף חולה שאין בו סכנה מברך הגומל. ולעומתם דעת רב האי גאון שעל כל צער שאדם ניצל ממנו צריך לברך. ולמעשה פסק השלחן ערוך (או"ח סי' ריט ס"ח) כדעת הרמב"ן שהיא דעה אמצעית, וז"ל השלחן ערוך, בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון. ע"כ. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' אלף א).

ואולם הרמ"א כתב שם שנוהגין באשכנז דאין מברכים רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל. והוא כדעת הר"א אב"ד שהובא לעיל.

והנה מדברי המגן אברהם (שם סק"א) נראה דהא דחבוש מחויב להודות אינו אלא כשהוא בסכנה מחמת חיבושו, באופן שחבוש על עסקי נפשות, ולכך בחבוש מחמת ממון שתובעים ממנו שלא יבא לידי סכנת נפשות, אין מברכין. ועיין במחצית השקל שם.

ומר"ן החיד"א בברכי יוסף (שם סק"ד) העיר על המג"א מדברי רבינו יונה (ברכות מג. ד"ה ארבעה) שכתב בפירוש דחבוש רוב הפעמים בשביל ממון, ואין סכנתו כל כך. ובערוך כתב דחבוש אפילו אכרגא וטסקא ורחיק מסכנה טפי מכלהו, ע"ש. ושכ"כ בתשובות מהר"י מיגאש (סי' צ) וז"ל, שאלת מי שנחבש על חוב או על מס הקצוב על כל איש ואיש אם יברך הגומל, או לא יתחייב בברכה זו אלא מי שנחבש על דבר שיש בו סכנה. תשובה. הואיל והיה חבוש בבית הסהר, כלוי בבית הכלא, ולא היה מושל בנפשו, ועתה יצא מאותו מצב להיותו מושל בנפשו, נתחייב בברכה, בפרט אם היתה חבישתו על פריעת מה שעליו ממס קצוב על כל איש, או חוב לסיבת היותו בלתי ידו משגת, ואח"כ הזמין לו ה' וסבב לו מקום לפרוע. וזה לפי מ"ש ד' צריכים להודות שמכללם חבוש, אמרו אותו כולל, ולא פלוג בין חבוש לעסקי ממון בין שהיה חבוש לעסקי נפשות. וכו' ע"כ.

וסיים מר"ן החיד"א שכ"כ האליה רבה (סי' ריט סק"ב) משם המלבושי יו"ט (סק"א) דלא כהמג"א. ושכן המנהג פשוט דכל מין חבוש ביציאתו מברך. ובשיורי ברכה (שם אות ב) כתב להסביר פנים לדברי המג"א, די"ל דהגאון שהביאו הערוך ורבינו יונה ומהר"י מיגאש סברי דבכל חולי מברך, וזה מחלוקת, דהראב"ד סבר דעל חולי של סכנה דוקא, וכתב מור"ם לקמן דכן נוהגים. ולפ"ז הוא הדין דחבוש שאמרו היינו על עסקי נפשות. ואין ראיה מהגאון וסיעתו, דאינהו אזלי לשיטתייהו דמברך על כל חולי וה"ה על כל חבוש. אבל הרב מגן אברהם קאי לדעת הראב"ד, דכתב מור"ם דכן נוהגין. ע"ש. וכ"כ המאמר מרדכי (סי' ריט סק"ב) להעיר על המג"א וסיים שכן נוהגין. וע"ע בשערי תשובה שם.

ובביאור הלכה (שם ד"ה חבוש) כתב לדחות שבאמת מסתימת המג"א נראה דאפילו למנהג ספרד בעינן דוקא חבוש מחמת נפשות, ועוד ראיה דהא המג"א בעצמו נטה (בסק"ח) לדעת המחבר דאפילו בלא מכה של חלל נמי, וא"כ איך סתם הכא בסתם דדוקא מחמת נפשות. ונראה דדעת המג"א הוא דהני קדמונים שמביא הברכ"י הולכים בשיטת הערוך דאפי' במיחוש כל דהו נמי מברכין, ולפ"ז ה"ה בחבוש מחמת ממון כיון שהוא עכ"פ כלוא ואינו יכול לצאת כחפצו די להתחייב בברכה, משא"כ להמחבר בס"ח שלא אחז לגמרי בשיטת הערוך אלא הצריך עכ"פ שעלה למטה ומטעם כיון שעלה למטה אע"פ שאינו מסוכן לע"ע מ"מ יקרה פעמים רבות מכיון שנפל למשכב מתגבר עליו החולי ובא לידי סכנה ובזה חייב להודות וכמ"ש המחבר, וא"כ לפי שיטה זו בחבוש מחמת נפשות שעכ"פ יעלוהו לגרדום חייב לברך, משא"כ בחבוש מחמת ממון שלעולם לא יעלוהו לגרדום לדונו מחמת שאין לו מה לפרוע אינו חייב לברך. ומ"מ אפי' יהיבנא לדבריהם לדחות דברי מג"א אינו אלא למנהג ספרד ולפי סתימת המחבר בס"ח, משא"כ לדעת רמ"א ולמנהג אשכנז, ולמי שנוהג כן בודאי צדקו דברי המג"א דבמקום שאין סכנה אין מברכין, ומה איכפת לן במה שאינו שולט בנפשו. ע"ש.

ואמנם הנה אחרי שהוכחנו דכל הארבעה שצריכים להודות היינו משום דאיכא סכנה מי פחות ומי יותר, א"כ  יש להוכיח כדברי החולקים ממה שסתם השלחן ערוך בדין חבוש ולא חילק בין חבוש מחמת נפשות לבין חבוש מחמת ממונות, וע"כ משום דס"ל דבחבוש בכל אופן ישנו סכנה, ולכן סתם השלחן ערוך וכתב שהיוצא מבית האסורים מברך. וכן ראיתי לגאון הגר"מ לוי זצ"ל שכתב בספרו הבהיר ברכת ה' ח"ד (פ"ו במקור הברכה 4) להוכיח כן מדברי הראשונים והסביר שהסכנה היא מחמת שאינו מושל בעצמו ונשללת ממנו חירותו, ויכול לבוא לידי מרה שחורה ודיכאון ושאר חולאים שבנפש, ואף היה יכול לאבד נפשו לדעת. עכ"פ כך המנהג פשוט אצל הספרדים לברך ברכת הגומל אף לחבוש בבית האסורים מחמת ממון, וכמ"ש הבא"ח (ש"ר פר' עקב אות ט) כה"ח (שם אות יא) בספר חזו"ע (ברכות עמוד שנח) ובשו"ת אור לציון ח"ב (פי"ד סעיף מא) ובספר ברכת ה' (שם ס"ד).

ב. אמירה לנכרי בשבת במקום צורך

וע"פ האמור יש ללמוד לאסיר שנמצא בבית האסורים אף שאינו נמצא בסכנה מיידית עכ"פ נראה דאסיר בנ"ד לא גרע מחולה שאב"ס או גדר צורך הרבה שכתב השלחן ערוך (בסי' שז ס"ה) להתיר אמירה לנכרי בדבר שאינו מלאכה, שכתב שם בזה"ל דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה, כיצד, אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה, או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער, ויש אוסרין. ע"כ.

ג. חימום מאכל ביום שבת ע"י נכרי

ולגבי מאכל מבושל כשר למהדרין שחימם נכרי בשבת הנה כתב בב"י (סי' שיד) לענין שבירת מנעול של כלים דמ"ש האגור שמימיו לא ראה מי שהורה להתיר זהו דוקא ע"י ישראל אבל ע"י נכרי אין להחמיר כ"כ כיון דאיכא מאן דשרי אפי' ע"י ישראל. וכ"פ השלחן ערוך שם בסעיף ז'.

וכתב מרן החיד"א בברכ"י (שיו"ב סי' שיח אות א) שבב"י מבואר דהרשב"א (שבת יח:, מ:) והר"ן (יט. ד"ה תנו) סברי דכיון דנתבשל כל צרכו מותר להחזיר אפי' נצטנן. וא"כ נראה דעל ידי עכו"ם שרי. וכמ"ש רבינו ב"י סי' שי"ד גבי שבירת פותחת תיבה ע"י עכו"ם, דאין להחמיר, כיון דאיכא מאן דשרי אף על ידי ישראל. מהר"ש שער אריה והרב מהרי"ל ואלי בהגהות כ"י. ע"כ. וכ"כ בספר ילקוט יוסף (שבת כ"ב עמ' רמא ס"ו). ואף שיש החולקים ע"ז וכמ"ש המהרש"ל ביש"ש שהובא במשנ"ב (סי' שיד סק לז) והאג"מ (או"ח ח"ב סי' עט), מ"מ בנ"ד יש להקל בפשיטות.

ד. בישולי עכו"ם לאסירים בשבת

ולפ"ז עי"ל דהיכי דפסק השלחן ערוך (בסימן שכח סעיף יט) דלא גזרו על בשולי עכו"ם בשבת לצורך חולה שאין בו סכנה, הכא נמי בנ"ד יש להתיר לאסירים לאכול מאכול כשר שבישלו עכו"ם בשתב לצורך האסירים באופן שהם זקוקים לאוכל זה דוקא.

ובבית אסורים של ישראל שהטבח הוא נכרי יש להקל בכל אופן מחמת דיש בזה כמה ספיקות להקל כי התוספות (בע"ז לח. ד"ה אלא) כתבו בשם הראב"ד, שאם הגוי מבשל בביתו של ישראל, מותר, כיון שאין לחוש בזה לא משום חתנות ולא משום שמא יאכילנו דברים טמאים. ולא הודה לו ר"ת, שכיון שהנכרי מבשל לא חילקו חכמים כלל בין כשעושה בתוך רשות ישראל לרשות גוי, שלעולם יש לחוש שמא גם בבית ישראל לא יזהרו ממנו כמו בביתו של גוי. ע"כ. וכ"כ המרדכי (שם סימן תתל), שרבינו אברהם דאורליינש התיר כשהגוי מבשל בבית של ישראל, ולא הודה לו ר"ת. ע"ש. וכתב בספר איסור והיתר (כלל מג סי' יג) שנוהגים לסמוך בדיעבד על רש"מ וראבי"ה מאורליינש שפסקו להתיר בישול גוי בבית ישראל, דליכא למיחש לא משום חתנות ולא לשמא יאכילנו 

להתאפר בתשעה באב

יש לאשה להימנע מלהתאפר בתשעה באב, ולכלה כל שלשים יום לנשואיה מותר לה להתאפר ואמנם תעשה כן באופן שאינו שאינו בולט מדי . 

כמבואר בשלחן ערוך (ריש סימן תקנד) שאחד האיסורים הנהוגים בתשעה באב הוא סיכה. ושפתון משמש כשמן על השפתיים כדי לרככם וזוהי סיכה. וכן הוא דעת הגר"מ פינשטיין כמובא בספר נטעי גבריאל ח"ב (פרק עג סעיף ה) שאין לנשים להתאפר בתשעה באב.

ולפי מה שנתבאר בשלחן ערוך (תריג סעיף י) שכלה כל שלשים יותר מותרת לרחוץ פניה ביום הכפורים. וכ"פ בספר חזון עובדיה (ימים נוראים עמוד שיב אות יז). ה"ה שיהיה מותר לה להתאפר בתשעה באב כפי מה שצריכה כדי להתנאות על בעלה. ובדומה לזה כתב המשנה ברורה (סימן תקנד ס"ק כט) ע"פ האמור שכלה כל שלשים יותר מותרת לסוך כדי שלא תתגנה על בעלה. וכ"פ בספר כה"ח (סימן תקנד אות סו). ועל פי זה כתב בספר נטעי גבריאל (שם סעיף ט)שכלה בתוך שלשים יום לנשואיה מותרת להתקשט אפילו בתכשיטים המיוחדים לשבת. ע"כ. ומינה לנ"ד שיש להתיר לכלה כל שלשים יום להתאפר בתשעה באב. ושו"ר בספר שערי נחמה טשזנר (עמ' עט אות יח) שכתב להתיר לכלה אחר נשואיה כל שלשים יום להתאפר. ע"ש.

צחצוח שינים בתשעה באב

מי שדרכו לצחצח את שיניו בבוקר, לא יצחצח את שיניו בתשעה באב אלא אם כן יש לו צער גדול משום זה.

הנה כתב השלחן ערוך (סימן תקסז סעיף ג) מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית בתענית צבור (היינו בתעניתים הכתובים. משנ"ב שם סק"י) לא כשר למעבד הכי. וכתב המאמר מרדכי (שם סק"ב) ולבי אומר לשא נתכוון מרן הש"ע כאן על כל תעניות צבור אלא רק על ט' באב ויוה"כ. ע"ש. ועכ"פ ממה שכתב הש"ע דלא כשר למעבד הכי משמע דהוא חומרא בעלמא. וכ"כ בבגדי ישע (סק"ו). וכן כתב לדייק בספר חזון עובדיה (ד' תעניות עמ' כז אות יג בהערות). יעו"ש. ולפי זה במקום צורך אף בתשעה באב יש להתיר למצטער הרבה לרחוץ את פיו.

וכן כתב החיי אדם (כלל קלב סעיף כ) שבמקום צער גדול יש להתיר אפילו בט' באב רחיצת הפה במים רק שיזהר ביותר לכפוף ראשו ופיו למטה שלא יבוא לגרונו. וכן מבואר באליה רבה (סימן תקסז סק"ה). וכ"פ המשנה ברורה (סימן תקסז ס"ק יא) שאף בתשעה באב יש להתיר רחיצת הפה במים כשיש לו צער גדול ורק ביוה"כ יש להחמיר. ועל פי האמור לעיל העלה בספר אור לציון ח"ג (פרק כט סעיף יג במקורות) דמי שעבר טיפול שיניים וצריך לשטוף את הפה משום דימום וכד' מותר לו לשטוף את פיו. יעו"ש. ומינה לנ"ד שבמקום צער גדול מותר לצחצח את שיניו ויזהר שלא יבלע.

כתב וערך:

הרב אשר שקאני שליט"א