האם מותר לכבות את הגז ביום טוב על ידי הנחת כפית?

כיבוי גז ביום טוב ע"י דבר חוצץ

 "בעקבות הלכה שכתב בעלון הידברות, ביקש הרב ירון אשכנזי להבהיר שלדעת מרן הראשון לציון הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א מותר לכבות את הגז באופן הזה, ועל כן חוזר בו מהוראתו לאסור"

עמדתי ואתבונן בדבר אשר רבו השואלים, אודות גרם כיבוי ביו"ט, בכיריים שבתנורי גז החדשים, ע"י שתוחב כף או סכין לחצוץ בין הלהבה שבכיריים, לבין חיישן הבטיחות הסמוך לה. ואכתוב את הנראה לעניות דעתי בזה בס"ד.

הבנת המציאות

והנה אופן פעולת הגז בשנים האחרונות, מסיבות בטחוניות, נעשה ע"י פטנט, שפתיחת וסגירת הגז תלויה בהשפעת חום הלהבה שבמבער, על החיישן הסמוך למבער. וכפתור ההדלקה למטה משמש רק לדחוף בהתחלה את הפקק הפנימי שסותם את צינור הגז, אבל אם יעזוב מיד את הכפתור, הוא יחזור עם פקק הצינור שמחובר אליו בקפיץ, וצינור הגז יסתם חזרה והאש תכבה. אבל כשלוחץ את הכפתור כמה שניות, בינתיים הלהבה שבמבער למעלה מחממת את החיישן שסמוך לה, ואחר שניות ספורות, החיישן מגיע לעוצמת חום גבוהה מאוד, ומייצר חשמל מעצמו ומוליכו בחוט פנימי, ומגיע לזיז שסמוך לפקק הצינור הנזכר, והזיז נדחף ע"י החשמל ותופס את הפקק שלא יסגר, ואז כשעוזב את הכפתור הפקק לא חוזר. והלהבה נשארת דולקת, כל עוד החיישן מקבל ממנה חום ומייצר חשמל וממשיך לדחוף את הזיז פנימה כנ"ל.

ולכן עלה רעיון, שביו"ט כאשר רוצים לכבות הגז, יחזיקו דבר חוצץ, כגון כף או סכין, בין הלהבה לבין החיישן, ובכך לאחר שניות ספורות מתמעטת מדת החום בחיישן, וממילא מפסיק לייצר חשמל ולהזרימו אל הזיז, ובאופן טבעי ע"י הקפיץ של הזיז, הזיז חוזר למקומו והפקק חוזר לסתום את צינור הגז. והשאלה אם לדון את מעשה אחיזת הכף כדין כיבוי בידיים או כדין גרם כיבוי האסור, או כדין גרם כיבוי המותר ביום טוב.

וראשית דבר יש להעיר ולהזהיר על עצם פעולה זו מהצד הבטיחותי, שיש שעוררו כנגדה מחשש סכנה, ולכן כמובן שהדבר צריך להיעשות דוקא ע"י אדם אחראי, ובעין פקוחה וזהירות יתירה, שכלל גדול בידינו חמירא סכנתא מאיסורא. אבל עיקר דברינו לדון כעת במישור ההלכתי בלבד.

גרם כיבוי ביום טוב

והנה עיקר דין כיבוי ביו"ט מבואר בגמ' ביצה (כב.), ובשלחן ערוך (סי' תקיד ס"א), שאסור לכבות את האש ביו"ט כל שמכבה בידיים, אלא אם כן מכבה לצורך אוכל נפש. וכאן אינו מתכוין לכבות לצורך אוכל נפש, רק משום הפסד ממון. ולפי זה אם היה נחשב כיבוי בידיים לא היה שום מקום להתיר, אם לא מחשש סכנה וכדומה.

אלא שיש לדון בזה ע"פ דברי התוס' (ביצה שם ד"ה והמסתפק), שכתבו שגרם כיבוי ביו"ט שרי אע"פ שממהר את הכיבוי, משא"כ בשבת שאסור מדרבנן. ולכאורה גם כאן לפ"ז ביום טוב יהיה מותר, דמאחר שאין הכיבוי נעשה מיד בפעולתו, אלא לאחר מספר שניות, נחשב הדבר לגרמא. וכמ"ש בשו"ת זרע אמת ח"א (סי' מד), שכל מלאכה שאינה נעשית מיד בפעולת האדם, אלא רק לאחר זמן משעת פעולתו, נחשב הדבר לגרמא בעלמא. וכ"כ הפני יהושע בחידושיו לביצה (כב.). וכ"כ עוד אחרונים, כמבואר בשו"ת יחוה דעת ח"א (סי' לד ד"ה ומכל). וע"פ זה התיר שם לגרום כיבוי הגז ביו"ט ע"י שמניח קומקום מלא מים (לצורך שתיית קפה או תה, כדי שלא יהיה בישול שלא לצורך אוכל נפש), מלא על כל גדותיו, ע"מ שלאחר זמן ירתח ויגלוש על האש ויכבה את האש. ולכאורה הוא הדין בנידון דידן, שנותן החוצץ למנוע החום מן החיישן, ע"מ שלאחר זמן החיישן יצטנן מאליו ויפסיק ליצור חשמל, וממילא יחזור הזיז למקומו ויסגר פקק צינור הגז.

ואף שלכאורה יש לפקפק בזה מדברי הש"ע (סי' תקיד סעיף ג), שכתב, נר של שעוה שרוצה להדליק אותו ביום טוב וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול לתת סביבו "קודם שידליקנו" דבר המונע מלהשרף, בענין שיכבה כשיגיע שם. ע"כ. ומבואר שאין להתיר גרם כיבוי לאחר הדלקתו, וכאן הרי הגרמא נעשית לאחר שהגאז דולק.

היתר גרם כיבוי בגז שדולק

אולם כבר מרן זיע"א ישב על מדוכה זו בשו"ת יחוה דעת הנ"ל, וחילק בין נידונו דאיירי בהרתחת מים ע"מ לכבות הגז, שיש בזה חשש הפסד ונזק אם ישאיר דולק כך ללא בישול ויבא לידי דליקה, לנידון הש"ע הנ"ל דליכא הפסד, וכמ"ש שם הנהר שלום והמאמר מרדכי, ויישבו בזה קושיית המג"א מסי' שלד (סעי' כד), ע"ש. ולפי חילוק זה אין שום הבדל בין היתר כיבוי הגז ע"י הרתחת מים, לכיבוי גז ע"י חוצץ, שלגבי החשש הפסד ונזק זה אותו נידון בדיוק. ועוד חילק שם ביחוה דעת, שבנידון הש"ע הוא גרמא בכיבוי שיכול לבא לאיסור תורה, כגון כאשר יש לו צורך בהבהוב הפתילה שתהיה נוחה להדלק, אבל בכיבוי הגאז דהוי גחלת של מתכת, שלעולם כיבויו אינו אלא מדרבנן, נראה שגם מרן יודה שיש להתיר בכיבוי ע"י גרמא. ע"כ. והנה גם לפי טעם זה הוא בדיוק אותו נידון שלפנינו, שהוא אותו גז עם גחלת של מתכת.

גרם כיבוי שאינו בגוף הדבר הדולק

ומה שהוסיף לחלק שם ביחוה דעת, שבנידון הש"ע שם איירי שהגורם נעשה בגופו של הנר, כלומר שמניח על גוף השעוה את הדבר שימנע ממנה להמשיך לדלוק (עי' בנהר שלום הנ"ל ועוד), ובזה דוקא אין להתיר לאחר שהנר דולק, אבל בכיבוי ע"י רתיחת המים הגרמא אינה בגוף הגאז אלא היא גרמא מבחוץ, ע"ש. הנה לפי זה בנידון דידן שנותן דבר החוצץ כ"ש דהוי גרמא מבחוץ, שאינו עושה פעולתו בגוף הגז, רק מונע מן החום להגיע לחיישן ותו לא, וכל השאר נעשה לאחר זמן ומאליו עד שמגיע לסתום צינור הגז, שהחיישן מצטנן מאליו לאחר זמן ומפסיק לייצר חשמל וממילא הזיז נמשך למקומו והפקק חוזר לסתום הגז ע"י קפיצים שמחוברים בהם.

וכן ראיתי שכתב בזה הגאון רבי יצחק לוי שליט"א רבה של העיר נשר, שהדברים מבוארים בשו"ת יביע אומר ח"א (סי' לא סוף אות ח) בדין הפרימוס, שאפילו בפתיחת המלחצת שבפרימוס, שהאויר לוחץ על הנפט לזרום, והאדם משחרר בידים את לחץ האויר ובכך אין לחץ על הנפט לזרום, ובכל זאת כתב מרן זיע"א שהוא פעולה בדבר שמחוץ לאש, לפי שאינו נוגע באש "שהוא הנפט והאש", (אלא שעדיין אסר כי נעשה מיד ולא לאחר זמן), ע"ש. וכ"ש בנ"ד שלא רק שאינו נוגע באש "שהוא הגז והאש", אלא אינו מתעסק אפילו במה שמזרים את הגז, רק מונע החום מהחיישן, ע"מ שלאחר שיצטנן מאליו, יפסיק לייצר חשמל, ויחזור ע"י קפיץ הזיז שתופס בפנים את פקק הצינור פתוח, ואז יחזור הפקק ע"י קפיץ לסתום את צינור הגז. ונמצא שפעולתו רחוקה ג' או ד' שלבים מההתעסקות באש עצמו שהוא הגז והאש.

אם אחיזת הכף בהתמדה נחשבת גרמא

הן אמת שיש לדון בנידון שלנו אם בכלל נחשב גרמא, שהרי לכאורה צריך לתפוס הכף הכל במשך השהיה של אותם שניות עד שיצטנן החישן ותכבה האש, ומאחר שתופס כל אותו הזמן, שמא כבר אינו בגדר גרמא, אלא בגדר מעשה בידיים.

אולם לכאורה יש להביא ראיה מהגמ' סנהדרין (עו:) לגבי מי שכובש את חבירו בתוך המים ולא נותן לו להתרומם החוצה ולנשום עד שהרגו, והגמרא שואלת מנלן דחייב, ומתרצת אמר שמואל דאמר קרא או באיבה לרבות את המצמצם. ובספר מנו"א רצה ללמוד מכאן שכיסוי קדרה בשבת אינו חיוב בישול גמור אלא גרמא, שהרי זה דומה למצמצם, ורואים בגמ' סנהדרין הנ"ל שצריך ריבוי מיוחד לחייב על מצמצם, משמע שבדין בישול שאין את הריבוי בפסוק, פטור, דאינו אלא גרמא.

ואמנם מה שדימה דין כיסוי קדירה לומר שאינו אלא גרמא, זה נסתר מדברי הראשונים, ופלא שכתב לדחות דבריהם מסוגית הש"ס, ומה נדע ולא ידעו הם. והחילוק פשוט בין בישול להורג את הנפש, שהרי מלאכת בישול כל מהותה בגרמא, ולכן כיון שכיסוי הקדירה היא אחת מפעולות הבישול הו"ל כמבשל בידים וחייב.

אולם נראה שכן נוכל ללמוד מהסוגיא בסנהדרין לנידון דידן דאיירי במלאכת כיבוי, דמכיון שאינו מכבה בידים, וגם אינו מכבה להדיא ע"י הכף, אלא שבאחיזת הכף רק גורם שלא יבא עוד חום על החיישן, ואז החיישן יתקרר מאליו אחרי כמה שניות, וממילא יפסיק את יצור החשמל, ומיד התפסן ישתחרר ויסגור את זרימת הגז, לכן נחשב הדבר עדיין לגרמא בעלמא, ומעיקר הדין אין לאסור בזה.

וכן ראיתי להגר"י לוי הנ"ל שסייע סברא זו, דקצת ראיה לזה מדברי התוס' (שבת מז: ד"ה מפני), שכתבו "ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות", ומשמע שכל האיסור אם יגביה הכלי כנגד הניצוצות והרי הוא מכבה בידים, משא"כ אם היה עומד עם הכלי והניצוצות נופלות לשם לא היה איסור כי הוא בגדר גרם כיבוי, הגם שהכלי בידו, ע"ש.

אם יש לחוש לכיבוי חלקי בידיים ע"י הכף

עוד היה מקום לפקפק בהיתר זה ע"פ המציאות שמכבה בידיים כיבוי חלקי את חלק הלהבה הסמוך לכף. אולם מלבד שיש מפקפקים ע"ז במציאות שאינו מוכרח שיהיה כיבוי זה, וממילא אינו פסיק רישיה רק דבר שאינו מתכוין שמותר, ומה גם שיש טוענים ע"פ בירור עם מומחים שלא נעשה בפועל כיבוי אלא הלהבה יוצאת בצד אחר בעוצמה גדולה יותר, וכמות הגז הדולק היא אותה כמות בין עם הכף או בלעדיה, ונמצא שהלהבה רק זזה ממקום למקום.

אולם בלאו הכי לכאורה כל הכיבוי החלקי הזה הוא בודאי בגדר דבר שאינו מתכוין, שהרי בנתינת הכף בודאי אינו מתכוין לכיבוי החלקי והמזערי הזה, שאין לו בו שום תועלת וחפץ, אלא כל כוונתו רק לחצוץ בין חום הלהבה לבין החיישן, כדי שהחיישן יפסיק לקבל חום, וממילא יצטנן לאחר זמן ויגרום כיבוי כנ"ל. ולכן אף אם בודאי היה נעשה בזה כיבוי חלקי, אינו יותר מפסיק רישיה דלא ניחא ליה, שהרי אין לו תועלת בכיבוי החלקי הזה, שעוד שניות ספורות כבר הכל יהיה מכובה מהשורש ע"י שיסתם צינור הגז, ומה הרויח עוד בכיבוי החלקי הזה. ומכיון דאיירי בכיבוי גחלת של מתכת שהוא מדרבנן, הו"ל פסיק רישיה דלא אכפת ליה בדרבנן דשרי.

היתר זה פחות מרווח מהשימוש בחגאז

אולם זה ודאי שעדיף וראוי יותר להשתמש במתקן הנקרא חגאז, וכמבואר בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' סו), שהוא מכשיר המבוסס על שעון שבת, שלפני הדלקת הגז מזיזים את הדיסקית ומכוונים אותה באופן שהרכיב שעליה יעבור ליד ברז הגז לאחר זמן מסויים לפי הצורך ואז הוא מפעיל את מנגנון הסגירה, ומעבר הגז נחסם, והאש נכבית מאליה. מפני שהגרמא לכיבוי באמצעות המיתקן נעשית עוד לפני הדלקת הגז, והרי משמעות דברי מרן הש"ע (בסי' תקיד) הנ"ל לאסור גרם כיבוי אחר הדלקה, ורק מכמה טעמים הנ"ל התרנו גרם כיבוי הגז גם אחר שכבר דולק. אולם גרם הנעשה על ידי המיתקן הנ"ל, יש לו עדיפות הלכתית, הואיל והגרם נעשה לפני ההדלקה ואין בזה חשש איסור כלל. (וגם מבחינה מטחונית, השימוש בחגאז הרבה יותר מרווח מההיתרים של הרתחת המים או נתינת דבר החוצץ. גם יש לציין שרבים אומרים שאינו מועיל להם העצה של הרתחת המים, ונזקקים להוסיף מים או שאר דברים כדי שיגלוש כראוי ויכבה, וקרובים מאוד לאיסור כיבוי בידיים שהמים גולשים בשעה שמוסיפים שם אותם דברים. ויש להזהיר על זה את הציבור).

ולכן המסקנא למעשה, שעדיף ורצוי יותר להשתמש במתקן החאגז הנ"ל, הן מבחינה הלכתית שעושה הגרם כיבוי עוד קודם הדלקה, והן מבחינה בטחונית, שצריך זהירות רבה בכל התעסקות הקשורה באש. אבל במקום צורך כאשר כבר האש דולקת, ורוצה לכבות בגרמא ע"י שנותן את הכף וחוסם כאמור, ובזהירות הצריכה לזה, נראה שמעיקר הדין אפשר להקל בדבר.

כתב וערך: 

הרב שמעון ללוש 

[מחה"ס "נשמע קולם", משיב בכולל "חכמת שלמה" אלעד יכב"ץ, ומו"צ בקו ההלכה הספרדי]