דיני וענייני השכבה

דיני וענייני השכבה

זמן ההשכבה

המנהג לומר "השכבה" בתוך י"ב חודש לאחר שיעור תורה או תפילה, ובגמר העלייה לתורה, ובפרט בשבת קודש. ובכל שנה ביום הכיפורים. (א שנג. ג קצח, קצט)

כתוב בשבולי הלקט, אחר קריאת התורה בשבת נהגו להזכיר נשמות. לפי ששבת היא יום מנוחה, דוגמא לעתיד לבוא שהוא עולם שכולו שבת ומנוחה, וגם יום שהמתים נוחים בו ואינם נידונים, לכן ראוי להזכירם למנוחה ולברכה ולהתפלל עליהם. (בית יוסף אורח חיים סימן רפד)

מיעוט שבחים

באמירת ההשכבה יזכירו את שם הנפטר בלי הפלגת תוארים ושבחים, כמו: הישר באדם, החסיד, אהוב למעלה ונחמד למטה וכו', כי ההפלגה בתוארים, יכולה לפגוע בנשמתו, כי בעולם האמת מדקדקים מאוד בדבר. (א שסח)

כתב מרן החיד"א אודות רב גדול שציוה שלא יאמרו עליו שום תואר בהשכבה, אלא רק כאחד העם, וגדולי העיר היו רוצים לשנות מצוואתו. והנה חז"ל אמרו אדם שיודע מסכת אחת, ומכבדים אותו בחושבם שיודע שתי מסכתות, צריך לומר להם למדתי רק מסכת אחת. ועל כן, הרב הזה שהיה ירא לנפשו פן יתארוהו בשבחים מופלגים יותר ממה שהוא ראוי, חייבים לשמוע לצוואתו.

נוסח ההשכבה

בהשכבה יאמרו את הנוסח הרגיל: "המרחם על כל בריותיו [או "אל מלא רחמים"] הוא יחוס ויחמול וירחם על נפש רוח ונשמה של המנוח פלוני בן פלונית, רוח ה' תניחנו בגן עדן". ולא יאמרו את נוסח ההשכבה "מנוחה נכונה בישיבה עליונה". (א שסח)

רבנו חיים ויטאל בשער המצוות כתב, ענין ההשכבות שאומרים איזה שליחי צבור, "מנוחה נכונה בישיבה עליונה במעלת קדושים וטהורים", היה מורי האר"י ז"ל מלעיג עליהם מאוד, והיה אומר שאדרבה אינם מעלים את נשמת המת, ולפעמים מורידים אותו, אם נפשו לא היתה ראויה לכך. ובחון תיבת "מלעיג" שיצאה מפה קדוש כמוהו. ע"כ. והיינו כעין מה שפסק מרן (סימן שדמ), שהמוסיף להפליג יותר מדאי בהספד, גורם רעה לעצמו ולמת. וכתב השל"ה שחזנים האומרים, מנוחה נכונה וכו' "תחת" כנפי השכינה, שתיקתם יפה להם מדיבורם, כי נשמותיהם של צדיקים הן "על" כנפי השכינה, ואילו הם מורידים אותה למטה, ושכן קיבל ממורנו רבי חיים ויטאל, שנשמות הגרים דוקא "תחת" כנפי השכינה, כמו שכתוב אצל רות המואביה "אשר באת לחסות תחת כנפיו", ואילו הצדיקים נשמתם על כנפי השכינה. ע"כ.

למה נקרא שמה "השכבה"?

כתב הגאון רבנו יוסף חיים זצוק"ל, אשר שאלת מה טעם קוראים אותה "השכבה"? דע, כי מקום מנוחת הנפש מכנה הכתוב בשם משכב,וכמו שאמר יעקב אבינו עליו השלום (בראשית מז ל): "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי", ופירשו חז"ל "ושכבתי" - במקום מנוחת הנשמות. וכן הכתוב (ישעיהנז ב): "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם". ולכן בקשת רחמים בעד הנפש קוראים אותה בשם "השכבה", כי על ידי בקשה זו תשכב הנפש במקום מנוחתה. ואפילו נפש צדיק יש לה תמיד עילוי אחר עילוי, ומקום עילוי השני נקרא מקום מנוחתה לגבי עילוי הקודם, וכן על זה הדרך. (שו"ת רב פעלים חלק ד או"ח סימן לה)

שם האב או שם האם

מנהג הספרדים בהשכבה לומר פלוני בן "פלונית", על שם האם, והאשכנזים נוהגים לומר פלוני בן "פלוני" על שם האב. (א שסח)

בכף החיים כתב, שבהשכבה מזכירים את שם האם, מפני שהאם ודאית, וכמו שנאמר: 'וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן אֲמָתֶךָ', וכמבואר בזוהר הקדוש. ובשו"ת דודאי השדה כתב, שבעירו נוהגים להזכיר את שם האב. והגאון רבי אליהו גוטמאכר כתב, שכאשר מתפללים על החיים, כגון על חולה, יזכיר שם האם, אבל בהשכבה יזכיר שם האב, כי נשמת האב והבן נקשרות יחד. וכן כתב הגאון ממונקאטש, ושכן הוא מקובל מרבותינו הקדושים תלמידי הבעל שם טוב. ובגשר החיים כתב, שהספרדים מזכירים בהשכבה שם האם, והאשכנזים שם האב.

אחר י"ב חודש

גם לאחר י"ב חודש, טוב לעשות מידי פעם השכבה להורים לעילוי נשמתם לאחר קריאת התורה ובגמר הלימוד. (א שנג. ג נו)

כתב בספר אמת ליעקב אלגאזי: שמעתי מפי רבנו יוסף מולכו, ששמע מפי מקובל גדול, שהיה מונע לומר השכבה למתים אחר י"ב חודש, מפני שכאשר מזכירים את נפש המת, יורדת היא למטה, ולכן נהגו הקהל לקום בעת הזכרת שם המת, ושוב אינה יכולה לעלות עד שיפרעו שמן למאור או הצדקה שנודרים בעבורם. וסיים, ומאז נמנעתי מלהזכיר נשמות הקרובים. ע"כ. אולם הגאון רבנו יוסף חיים (שו"ת רב פעלים ד או"ח סימן לה) כתב נגד זה וזו לשונו: ודע, כי דברים אלו לא ניתנו להאמר מכח סברא, ואין לסמוך עליהם אלא אם כן יוצאים ממדרשי חז"ל או מהזוהר הקדוש או מרבנו האר"י ז"ל אשר קיבל מאליהו הנביא ז"ל. ומכל שכן שדבר זה אין הדעת סובלתו, והוא תמוה מאוד, כי למה תהיה צריכה הנפש לרדת לעולם הזה מכח שיחה קלה של החזן שעשה לה השכבה, ובמה כוחו להיות דבריו כמו אבן שואבת שתמשוך את הנפש להורידה, והלא אפילו רבנו האר"י ז"ל לא היה מושך נשמות אלא על ידי כוונות וסודות עמוקים. ועוד, למה לא תוכל לחזור לעלות אלא רק על ידי צדקה, ולפי זה כל אותם שעושים להם השכבה ביום שבת ויום טוב וראש השנה וכיפור ירדו לעולם הזה, ואין יכולים לעלות עד שיתנו הצדקה ושמן למאור שנדרו בעדם, וצריכה להיות בינתיים בבית האסורים של עולם הזה. ואם זה המתנדב לא נתן הצדקה תיכף אלא עיכבה שבוע או חודש, תהיה אסורה שבוע או חודש או יותר, מה לה ולצרה הזאת. הנה כי כן, דברים אלו אין להם שחר, ואין להם יסוד ושורש, ואין לחוש להם כלל ועיקר. וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי, וסיים: עינינו הרואות שכל העולם נוהגים לעשות השכבה להורים אף לאחר י"ב חודש, בכל עת שהבן עולה לתורה, ואפילו אחר עשרות שנים, ובפרט בראש השנה ויום הכיפורים, ונודרים לעילוי נשמתם.

השכבה לחייל דרוזי

חייל צה"ל דרוזי, שנהרג בידי ערבים ישמעאלים על משמרת בטחון ישראל, מותר לומר השכבה בבית הכנסת לעילוי נשמתו. (שו"ת יביע אומר ח"י יו"ד סימן נה. ג רלח)

הדרוזים מאמינים באל אחד, ואינם עובדי עבודה זרה כלל. וגם מאמינים בהשארת הנפש, ולא עוד אלא שהם מתגייסים לצבא הגנה לישראל ומוסרים את נפשם על הגנת תושבי מדינת ישראל, ושומרים על שבע מצוות בני נח, ודינם כחסידי אומות העולם. וכתב בספר חסידים, נכרי שעשה טובות לישראל, יכולים לעשות לו השכבה ולבקש מהקב"ה שיקל בדינו. וכל שכן חיילים דרוזים אשר שׂמים נפשם בכפם להגן על ישראל, שמצוה להתפלל עליהם להשם יתברך להקל בדינם, ורחמיו על כל מעשיו. וכתב הגאון רבי יצחק עטייה בספרו רוב דגן, שמותר להתפלל לרפואת גוי חולה מחסידי אומות העולם, כשם שאמרו חז"ל (מסכת גיטין נט ע"א), מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. ומה גם אם תתקבל תפילתו ותהיה שעת רצון והחולה יתרפא, שאז יהיה קידוש ה' ברבים. וכן עשו כמה גדולי ישראל. וראיה מאלישע הנביא שריפא את נעמן מצרעתו, ונעשה גר תושב (מסכת סנהדרין צו ע"ב). וכל שכן עתה שאנו בגלות וזקוקים לחסדי אומות העולם. וכן בא מעשה לרב הגדול החסיד רבנו יהודה קצין (בעל מחנה יהודה), שבא אליו גוי אחד, ותינוק מוטל בידו כפגר מת, כאבן דומם, ואחר שהרב לחש עליו והתפלל עליו וברכו, התעורר מתרדמתו ומיד נתרפא ויצא ממוות לחיים, ונעשה קידוש השם גדול. ומה שכתב מרן בשלחן ערוך (סימן קנח), שאין לרפאות גוי אפילו בשכר אלא במקום איבה, זהו רק לגוי שעובד עבודה זרה, אבל אם אינו עובד עבודה זרה, מותר. וכן פסק רבי חיים פלאג'י ביהודי שהיה לו שותף גוי שעשה לו טובות, וחלה הגוי ונפל למשכב, שמותר להתפלל עליו לרפואה שלימה. ומעשה בגוי שנטה למות, ושלח לבקש מאת הרב שיתפלל עליו, וכן עשה הרב, וחלם הגוי שתפילת הרב עשתה פירות, ונעשה קידוש השם גדול. ומכל זה נלמד גם לענין חייל דרוזי, שבודאי ראוי לומר עליו השכבה. (שו"ת יביע אומר חלק י יו"ד סימן נה. ג רלח)