השבת בשבעה

השבת בשבעה

אבלות בצינעה

אבלות נוהגת בשבת בדברים שבצינעה, אבל בפרהסיא [ברבים] לא נוהגת אבלות כלל, שכן למדו חז"ל מהפסוק (משלי י כב): "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר" - זו השבת, "וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ" - זוהי אבלות. (תלמוד ירושלמי. ג א, פז)

על כן, על האבל להחליף את בגדיו העליונים לבגדי שבת, כמו חולצה וחליפה, אפילו הם מכובסים. ואם הוא רגיל בעניבה בשבת, ילבש עניבה. ונועל נעלי עור, ורשאי לצחצחן לכבוד שבת. ואומר לכולם: "שבת שלום". שאם לא יעשה דברים אלו, נמצא שמראה אבלות בשבת בפרהסיא. (ב רפז. ג פ, פז. תורת המועדים פורים רעו) ולגבי החלפת בגדים פנימיים - בגדי זיעה, כגופיה, תחתון וגרביים, עיין להלן בדיני כיבוס (עמוד 207).

בגדי לבן

ביישוב שכל הנהגתם על פי הקבלה, ורגילים כולם ללבוש בגדי לבן בשבת, ואירע לאחד מהם אבל, עליו ללבוש בגדי לבן גם בשבת זו, שאם ישנה, נמצא שמראה אבלות בפרהסיא בשבת. וכתב בספר שלחן גבוה: ופה עיר הקודש ירושלים נהגו ללבוש בגדי שבת אפילו לבנים, ואפילו מת ביום שישי. (ג פא)

ודע, כי כתב מרן הראשון לציון זצוק"ל (הליכות עולם ח"ג סא): אף שלפי המקובלים יש ענין ללבוש בשבת בגדים לבנים, אולם בזמן הזה שכל גדולי ישראל נוהגים ללבוש חליפות שחורות, אין לשנות מן המנהג, ויחיד המשנה ולובש בגדים לבנים, לא עושה יפה והרי זו יוהרא. וכמבואר בשו"ת פנים מאירות, שהבא לומר אני אקיים דברי המקובלים וילבש לבן, אין לך יוהרא גדולה מזו, וראוי לנדותו (עיין במסכת בבא קמא פא ע"ב). ובזמנינו בעוונות הרבים, תחתונים למעלה, ורבו זחוחי לב הרוצים לדמות עצמם לאותם גדולים אשר היו בימי קדם שהיו מפורסמים לחסידים וקדושי עליון ולבשו בגדי לבן. ולדעתי, העושה כן, יצא שכרו בהפסדו, ועל כן יהיה מהצנועים, "והצנע לכת עם אלוקיך", אלא אם כן ילבש לבנים רק בביתו ובחומותיו, אבל בבית הכנסת בפני המון העם, הריהו כחתן בין אבלים, ויש לחוש ליוהרא. ע"כ.

רחיצה. תשמיש - האבל אסור ברחיצה לכבוד שבת, ואפילו במים קרים. אולם, מותר לו לרחוץ פניו, ידיו [עד סוף כף היד], ורגליו [עד הקרסול], במים קרים, ואפילו עם סבון. ואסור בתשמיש המיטה אף בשבת. (ג פ)

זמן החלפת הבגדים

החלפת הבגדים לכבוד שבת, צריכה להעשות רק לאחר שקיבל עליו שבת. כי אבל על אביו או אמו שמחליף בגדו [כגון שהתלכלך ונותן לאחר את בגדו המכובס שילבשהו מעט], חייב לקורעו שוב, אך כשמחליף אחר שקיבל שבת, אינו קורע. (ג פב)

על כן, אם התפילה היא בבית האבל, יתפללו מנחה כחצי שעה לפני השקיעה, ולאחר מנחה יקבל עליו שבת [באומרו: "הריני מקבל שבת"],ויכנס לחדר ויחליף בגדיו ונעליו לכבוד שבת. (ג פ-פב. ד תקמג)

ואם האבל מתפלל בבית הכנסת [כגון שאין לו מנין בבית], אזי קודם שילך לבית הכנסת [כשלושת רבעי שעה לפני השקיעה. והעיקר לא לפני "פלג המנחה"], יקבל עליו שבת, ויחליף בגדיו ונעליו, וילך לבית הכנסת להתפלל מנחה, קבלת שבת וערבית (ג פב, פג). [וטוב שיתנה ויאמר שמקבל עליו שבת רק לענין שביתה ממלאכה, אבל לא שיאסר בתפילת מנחה של חול. (חזו"ע שבת א רסו)] ובמידת האפשר, טוב יותר שיארגן מנין לתפילת מנחה מוקדמת מעט, כך שסמוך לשקיעת החמה יקבל עליו שבת, יחליף בגדיו וילך לבית הכנסת. (ג פב)

גם אשה אבלה לא תחליף בגדיה ונעליה אלא לאחר שתאמר שמקבלת שבת כנ"ל. ולמנהג רוב בנות אשכנז שמקבלות שבת בהדלקה, תחלפנה בגדיהן לאחר הדלקת הנרות. (ג פ, פב)

זמן הקימה

ביום שישי [ערב שבת], יושב האבל על הארץ עד סמוך לשקיעת החמה שאז מחליף את בגדיו כנ"ל. אולם במקרה שקיבל שבת מזמן "פלג המנחה", אין צריך לישב על הארץ. והמקילים לקום קודם זמן "פלג המנחה", טעות היא בידם, ויש להוכיחם בנועם כדי שיקבלו. (ג פד)

כן מבואר בתוספות, הר"ן והרא"ש. וכתב בשו"ת דבר משה, אבלים הנוהגים לעמוד מאבלם בערב שבת מהמנחה ולמעלה ויושבים על כסא, איני מוצא מקום למנהג זה לסמוך עליו, שלא מצאנו לו שום היתר, והוא מנהג טעות. וכן כתב המגן אברהם. והגאון רבי שלמה קלוגר כתב, שהעולם טועים ומבזים האבלות אחר חצות, אבל באמת כל דיני האבלות נוהגים עד הדלקת נרות [קבלת שבת]. ובשו"ת כח שור כתב, שהנוהגים להפסיק את האבלות אחר חצות, הוא מנהג בורים ועמי הארץ, וכמו שאמרו (מועד קטן כז ע"א) שיושב על המיטה עד שתחשך. (ג פד)

ערבית בפלג המנחה

אבל שרגיל תמיד לקבל שבת מוקדם ולהתפלל ערבית מזמן "פלג המנחה", רשאי גם בשבת זו לקבל עליו שבת כדרכו בזמן פלג המנחה, ומיד לאחר מכן יחליף בגדיו ונעליו, ויתפלל ערבית של שבת ויקדש ויאכל כדרכו בכל שבת. (א פג)

מגבת

מותר לאבלים להשתמש במגבת מכובסת לכבוד שבת. אבל בשאר ימי השבעה אסור (כמבואר להלן (עמוד 206) בדיני כיבוס). (ג פז)

שבת שלום

אומרים "שבת שלום" לאבלים, שלא תראה כאבלות בפרהסיא. (וראה להלן עמוד 223)

שלום עליכם. ברכת הבית.

האבל אומר "שלום עליכם מלאכי השלום" ו"אשת חיל" לפני הקידוש. ויברך את בניו ובנותיו כבכל שבת, ולא ישנה ממנהגו. (ב רמט. ג פז)

בציעת הפת

האבל בוצע בעצמו, ולא יתן את הפת ביד האבלים, שאין אבלות בשבת. (א תקא)

ברכת המזון

אם האבל אוכל בשבת עם בני ביתו [כולל המשפחה המורחבת, חתניו, כלותיו ונכדיו], מברכים ברכת המזון של אבלים, שאין זו אבלות בפרהסיא. [וכן נהג מרן זצוק"ל ביושבו שבעה על רעייתו הרבנית ז"ל]. אבל אם אוכלים עמו גם אנשים אחרים, יברכו את ברכת המזון בנוסח הרגיל. (סימן שעט ס"ד. א תקב. ג פז. מעיין אומר רפז. ד תקמט)

בכי

אסור לבכות בשבת, אבל אם יש לו הקלה בזה, שעל ידי כך מפיג את צערו, מותר. (חזו"ע שבת א שפא) וישתדל לעשות כן בצינעה, כדי שלא יצער ויביא גם אחרים לידי בכי.

לימוד תורה

אסור לאבל ללמוד תורה בשבת כמו בחול. שהרי זה בכלל דברים שבצינעה, על כן ילמד הלכות אבלות וכיוצא בהם. (סימן ת ס"א) ומכל מקום מותר להרהר בדברי תורה או לעיין בספר מבלי להוציא בפה. בצירוף דעת המתירים ללמוד תורה בשבת. (ב קצו)

שנים מקרא ואחד תרגום

האבל חייב בקריאת פרשת השבוע "שנים מקרא ואחד תרגום", ויקרא בשבת, והמיקל לקרוא ביום שישי, יש לו על מה לסמוך, אך לא קודם לכן. ולא ידחה את הקריאה לאחר השבעה, שמצוה מן המובחר לקוראה בשבת עד המנחה. (סימן ת ס"א. ב קצט. ג פז)

אם חל יום השביעי של האבלות בשבת, טוב שיקרא "שנים מקרא ואחד תרגום", אחר תפילת שחרית, שאז כבר יצא מאבלותו. (ב רו)

פירוש רש"י

הלומד בכל שבת פירוש רש"י על הפרשה, אינו רשאי ללומדו בשבת זו. (ב ר)

תהילים. דרשה.

יש נוהגים להתאסף ביום שבת בבית הכנסת או בבית המנוח, לקרוא פרקי תהילים כל אחד לפי תורו בקול רם [והנכון שהאבלים לא יקראו אלא יעסקו בהלכות אבלות, כמבואר להלן (עמוד 208)], ולאחר מכן דורשים בדברי מוסר וחיזוק, ואף אם יזכירו מעט משבחי המנוח בתוך הדברים, הרי זה מותר, כי מטרתם רק לעורר את העם. (א רצא)

לענין קריאת התהילים, יש להזכיר מה שכתב הרב פלא יועץ (ערך תהילים) וזו לשונו: "יש מנהג קצת בוערים, שכשקוראים תהילים ברבים ואומרים מזמור אחד לכל אחד, יש שאין אומר ואין דברים, אלא במזמור הנוגע לו לומר בקול רם, ולמאי דביני ביני [ובינתיים], ידברו איש אל אחיו דברים בטלים או יושבים בטלים, הם המורים שאין קריאתם לשם שמים, אלא להראות חכמתם שיודעים לקרוא מזמור תהילים, שאם קריאתם לשם מצוה, מה לי בלחש, מה לי בקול רם". ע"כ. על כן, ישימו לב כל הציבור לקרוא בלחש גם כשאחר קורא. ומה טוב לחלק את כל ספר התהילים, וכל אחד קורא כעשר או עשרים פרקים, ובכך יכולים לסיים כמה ספרי תהילים, והריווח היותר גדול שכולם קוראים ללא דברים בטלים ובזבוז זמן.

ולענין הדרשה, כתב הרב בינה לעתים, מה שהנהיגו גדולי הדור לדרוש בשבת ברבים ובמקהלות עם, על פטירת חכמי ישראל ראשי עם קודש, אף שהוא היום המעולה וראש לכל המועדים, ובלי ספק כמה מן השומעים יתעצבו ויצטערו, והוא כעין הספד, וכאילו הוא זלזול בקדושת השבת. נראה שאין הדבר כן, כי אין התכלית המכוון בזה אלא להתעורר לבקשת התיקון אל מעוותינו ולהשלים חסרון נפשנו ולהרהר בתשובה. וכן כתב הגאון מהרימ"ט, כי הן אמת שתוקף קדושת השבת מונעת וחוסמת לעבור בעמק הבכ'ה, כאשר היו מזהירים נביאי ישראל על קדושת יום טוב של ראש השנה (נחמיה ח ט): "אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ... כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". אולם כשאנו באים לחקור למה מצאתנו כל זאת, על זה ידוו כל הדווים אפילו בשבת, למען נחדל מעושק ידינו, ולתקן את אשר עוותנו. ע"כ. ומכל מקום הדרשה עצמה טוב שתהיה בלי סיפור שבחי המנוח באופן שמעורר את הבכי וההספד, וידברו רק בדרוש המעורר לתשובה. ואף שיזכירו מעט משבחי המת ברצוא ושוב בתוך דבריהם, מותר, מפני התועלת הגדולה הנמשכת מזה, שעל ידי זה ילמדו העם לעשות כמעשהו, לתקן את מעשיהם ולחזור בתשובה. (א רצב)

החלפת בגדים במוצאי שבת

לאחר צאת הכוכבים [כעשרים דקות לאחר השקיעה], יחליף את בגדיו לבגדי חול, שאם לא יחליפם יצטרך לקורעם, ויחלוץ את נעלי העור, ואחר כך יתפללו ערבית. וההקפדה בזה היא דוקא באבל על אב ואם שיש חובת קריעה אף על בגדים שמחליף בתוך שבעה, אבל על שאר קרובים אינו חייב להזדרז ולהחליף את בגדיו, שהרי לא צריך לקורעם שוב, ועל כן רשאי להישאר עם בגדי השבת כרצונו ואפילו עד סוף השבעה, ורק את נעלי העור יחלוץ מיד. (ג צ. וכן הורה מרן הראש"ל זצוק"ל בשיעורו במוצאי שבת פרשת דברים ה'תשנ"ו)

פסוקי הבדלה

האבל לא יאמר את הפסוקים שנוהגים לומר קודם ההבדלה ["ראשון לציון הנה הינם וכו'"], מפני שאמירתם באה כדי להרבות בשמחה, והאבל אסור בשמחה. (ג נ, צ. חזו"ע ארבע תעניות עמוד שלח)

בשמים

מברכים על בשמים ונר בבית האבל בהבדלה במוצאי שבת. (ג נ, צ)

אף על פי שבתשעה באב שחל במוצאי שבת, אין מברכים על בשמים, אין ללמוד מכך לאבל, כי תשעה באב הוא אבלות של רבים על חורבן בית המקדש וחמור יותר. וגם בחורבן בית המקדש בטלה הקטורת שהיתה מעלה ריח ניחוח לה', מה שאין כן באבל. והמהר"ם שיק כתב, תשעה באב שאסור באכילה ושתיה, אסור גם להריח, מפני חיוב הצער על החורבן ועלבון תורתינו הקדושה, אבל האבל שרשאי לאכול בשר ולשתות יין המשמח את הלב, איך יהיה אסור להריח בשמים, שאין האבל מצווה לצער את עצמו, אלא אסרו אותו בדברים שיש בהם כבוד המת, אבל ריח בשמים שאין במניעתו משום כבוד המת, למה יאסר. ומה שאסרו מוגמר לאבל, כי הם מכלל קישוטי הבית לתענוג ופינוק, וכמבואר לעיל (עמוד 188).

E תפילות השבת

במה מדליקין

בערב שבת בבית האבל אומרים פרק "במה מדליקין" כמו בכל שבת, כי אין אבלות בפרהסיא [ברבים] בשבת. (ב רמג. ג א, פז)

ברכת מעין שבע

אין שליח ציבור אומר ברכת "מעין שבע" בערבית של שבת בבית האבל, כי ברכה זו נאמרת רק בבית הכנסת. ואם אמרה, ברכתו לבטלה, ואין עונים אחריו אמן. (ג מא, פז)

הנה טעם תקנת ברכת מעין שבע, לפי שבזמנם היו בתי הכנסת מחוץ לעיר, והיו מצויים שם שדים שמזיקים לאדם שהולך יחידי בלילה. וכשכל הקהל היו חוזרים יחד בסיום התפילה, אין חשש סכנה, אבל אותם מעטים שלא הספיקו לחזור עם כולם מפני שאיחרו לתפילה, היו חוזרים ביחידות ומסתכנים. לכך תיקנו חז"ל, שלאחר תפילת העמידה יאמר השליח ציבור ברכת "מעין שבע", כך שבנתיים יסיימו המאחרים את תפילתם ויחזרו עם כולם. נמצא שהתקנה היתה רק לבתי כנסת, כי למתפללים במנין בבתיהם לא היה חשש סכנה (כן כתבו הריב"ש, המנהגות, ארחות חיים, כל בו, מהר"י אבוהב, הרדב"ז, מהרלנ"ח, והרמ"א). וכן פסק מרן השלחן ערוך(אורח חיים סימן רסח ס"י): אין אומרים ברכת מעין שבע בבית חתנים ואבלים, כי אין טעם שמאחרים לבוא שיהיו ניזוקים. וכתב הגאון מהרלנ"ח [רבי לוי בן חביב, לפני כ-500 שנה]: מצאתי בתשובת הריב"ש וספר המנהגים, שהעידו שהמנהג משנים קדמוניות שלא לומר ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים, וחייבים אנו לקבל עדותם. וכן הורה לנו הגאון מהר"י אבוהב, שהוא הגדול מכל בני דורו. וכן כתב בשו"ת בית דוד, בשנת ה'תס"ח יצא הקצף מלפני ה' פה סאלוניקי, שהיה דֶבֶר בעיר, ורוב בעלי בתים ברחו מן העיר לכפרים אשר סביבות העיר, והסתפקו אם לומר ברכה מעין שבע. והשבתי שפשוט שאין לאומרה, כדין בית חתנים ואבלים שהמנהג פשוט שלא לאומרה. ובמטה יהודה עייאש כתב, שהמתפללים בחצרותיהם במנין, מפני שדרים רחוק מבית הכנסת הקבוע, אין להם לומר ברכה מעין שבע, שלא תיקנו חכמים ברכה זו אלא במקום תיבה וספר תורה של בית כנסת קבוע. וכן דעת: כנסת הגדולה, הט"ז, מאורי אור, מהר"א ירושלמי, רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל תלמידו של רבנו האר"י, מטה יהודה עייאש, החיד"א, אשל אברהם, בית דוד, נהר מצרים, הגאון המקובל מהר"ח כהן בספר טור ברקת, והגאון המקובל רבי משה אלבאז בספר היכל הקודש, ושיש טעם על פי הסוד שלא לאומרה. (ג מא)

ירושלים העתיקה הסמוכה לכותל המערבי, כיון שקדושתה חמורה, חשובה היא כבית הכנסת, ולכן אפילו מתפללים שם בבית האבל, אומרים ברכת מעין שבע. אבל בשאר השכונות בירושלים, אין לאומרה, ככל שאר המקומות. והאומרה, הרי הוא עובר באיסור ברכה לבטלה. (ג מא)

עליה לתורה

אין האבל עולה לספר תורה אף בשבת. אולם אם בטעות קראו לו בשמו, יעלה. ואבל שנולד לו בן או בת, במקום שהמנהג להעלותו לתורה, יעלוהו, כדי שלא יראה כאבלות בפרהסיא. (סימן ת ס"א. ב רלא, רלב, רלג, רלו)

כהן יחידי - אבל שהוא כהן יחידי בבית הכנסת, יעלוהו לתורה, שלא יראה כאבלות בפרהסיא. (סימן ת ס"א. ב רלא, רלב, רלג, רלו)

עליה קבועה - תלמיד חכם שבציבור שרגיל לעלות בכל שבת לעליה מסוימת, יעלה גם בשבת שאירעו אבל, כדי שלא יראה כאבלות בפרהסיא. וכן עשה מעשה רב מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל שהיה מנהגו בכל שבת לעלות לעליית מפטיר, וגם בשבת שהיה אבל, עלה כהרגלו בקודש.

כתב מרן בשלחן ערוך (סימן ת ס"א): רבנו תם היו קוראים אותו בכל שבת לעליית שלישי לספר תורה, ואירע לו אבל, ולא קראו החזן, ועלה הוא מעצמו וקרא, ואמר שכיון שהורגל לעלות שלישי בכל שבת, אם ימנע הפעם ולא יעלה, הרואה שאינו עולה יאמר שבשביל אבלות הוא נמנע, והרי זה דברים של פרהסיא שאינם נוהגים בשבת. ע"כ. וכן היה נוהג הרא"ש לעלות עליית חמישי בכל שבת, וכשמתה אמו, עלה מעצמו באותה שבת.

קורא בתורה קבוע

אף שהאבל אסור בלימוד תורה, מכל מקום אם הוא חזן קבוע הקורא בתורה בכל שבת, רשאי לקרוא בתורה כמנהגו, שאם לא יקרא, הרי זו כאבלות בפרהסיא, כי ניכר שנמנע מחמת האבלות. וכן עשה מעשה רב מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל. (החיד"א. ב רכז. ד קמד)

ואף במקרה שאין זו אבלות בפרהסיא, עדין אין לומר שיקרא אחד מהקהל, כי אם אינו חוזר את הפרשה כראוי, או שאינו בקי ורגיל לקרוא, יטעה ויעשה שגיאות רבות בקריאתו כפי שהמציאות מורה, והרי נפסק בשלחן ערוך (אורח חיים סימן קמב ס"א) שאם טעה אפילו בדקדוק אחד, מחזירים אותו. וכתב הכף החיים שגם בנקודות וטעמים של המקרא יש בהם סודות עליונים. ולכן בודאי שאין למסור קריאת התורה למי שאינו בקי כהלכה. (ב רכז, רלב. שו"ת יבי"א ח"ט יו"ד סימן מה)

"ובא לציון גואל"

המתפללים מנחה של שבת בבית האבל [באופן שיש שם ספר תורה], אומרים ב'ובא לציון' פסוק "ואני זאת בריתי אותם", ולא ידלגוהו כמו בחול, כדי שלא תיראה אבלות בפרהסיא. ואמנם האבלים עצמם, שמתפללים בלחש, ידלגו פסוק זה. אבל אם האבל שליח ציבור, יאמר את הפסוק בקול רם ללא חשש. (ג מח)

"צדקתך"

אין אומרים פסוקי "צדקתך" בבית האבל, שכל יום שאין אומרים בו וידוי, אין אומרים בו "צדקתך". ואין בזה חשש של אבלות בפרהסיא, מכיון שישנם עוד אופנים שמחמתם אין אומרים "צדקתך", כגון שיש חתן או ברית מילה וערב ראש חודש וכיוצא בזה. (ג מט, פז)

אם מתפלל האבל מנחה של שבת בבית הכנסת, יאמר השליח ציבור "צדקתך", כי אין הציבור נגררים אחר האבל, וכמבואר לעיל (עמוד 190).(ג מט, פז)

"ויהי נועם" [שובה ה']

בערבית במוצאי שבת אומרים בבית האבל "שובה ה' עד מתי... ויהי נועם...", וגם האבל יאמר אותו עם הציבור.

ואף שיש אומרים שלא לאומרו, מפני שהאבל אסור בעשיית מלאכה, ואיך יאמר "ומעשה ידינו כוננה עלינו", אולם כבר כתבו האחרונים שכל זה שייך בזמן שכל ישראל אסורים במלאכה, כגון שחל יום טוב באמצע השבוע, שאז נמצא שאין ששת ימי החול מותרים במלאכה, אבל כאן שרק האבל אסור במלאכה וכל ישראל מותרים, אין צריך לדלגו. וכל שכן שעל פי הסוד צריך לאומרו בכל מוצאי שבת אף אם חל יום טוב באמצע השבוע, וכן המנהג פשוט אצל כל בני ספרד. (ג מט, צ)