דיני התפילות בשבעה

דיני התפילות בשבעה

כיסוי תמונות

כאשר מתפללים בבית האבל, יכסו את התמונות באותו צד שמתפללים כנגדו תפילת שמונה עשרה. ואם לא כיסו אותן, די שיעצמו הציבור את עיניהם. (שלחן ערוך אורח חיים סימן צ סכ"ג. ג נג) ועיין לעיל (עמוד 152) בענין כיסוי המראות.

ברכות השחר

האבל מברך כל ברכות השחר, לרבות ברכת "שעשה לי כל צרכי". (ב קעה. ג א)

ואף על פי שברכת "שעשה לי כל צרכי" נתקנה על נעילת נעליים, והאבל אסור לנעול נעלי עור, בכל זאת מברך מכמה טעמים: א. כיון שברכות השחר נתקנו על מנהגו של עולם, והעולם נועלים נעליים (הרא"ש והר"ן). ב. מכיון שרשאי לנעול נעלי עור באופנים מסויימים, כגון כשיוצא ברגלו לדרך רחוקה חוץ לעיר, או כשיש חשש סכנה של נחשים ועקרבים, נמצא שהברכה שייכת בו (העיטור). ג. האבל לא הולך יחף, אלא נועל נעליים שאינן של עור (הרשב"ץ). ד. ברכה זו כוללת כל צרכי האדם שהקב"ה מכין עבורו (חוות יאיר). ("ארבע תעניות בהלכה ובאגדה" עמוד 136)

סדר התפילה

האבל מתפלל כסדר התפילה שבכל יום, כולל: פרשת העקידה, קרבן תמיד, פיטום הקטורת [בתחילה ובסוף התפילה], איזהו מקומן, פסוקי דזימרה, שירת הים וכו', קדיש תתקבל, שיר של יום וכו'. (ב קצט. ג א, ד, ה, כד, כו)

הרגיל לומר קודם התפילה "פתח אליהו", וכן פרשיות "קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך" עם התפילין, רשאי לאומרן גם בימי אבלו.(מעיין אומר רכח)

וידוי - בבית האבל, אין אומרים וידוי, מזמורי "יענך ה' ביום צרה", ו"תפילה לדוד", ואפילו אין האבל מתפלל עימהם. (ג יג)

האֵבֶל הוקש לחג, שנאמר (עמוס ח י): "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל", וכשם שבחג לא אומרים וידוי, כן הדין בבית האבל (בית יוסף או"ח סימן קלא בשם שבולי הלקט). והטעם ביאר בספר הלבוש, כדי שלא להגביר את מדת הדין בבית האבל, אחר שבלאו הכי היא מתוחה כבר.

תיקון חצות - הישן בבית האבל ואומר תיקון חצות בלילה, ידלג על אמירת הוידוי, אף שאין האבל נמצא שם. (שו"ת חסד לאברהם אלקלעי. ג יד)

"ובא לציון גואל" - בבית האבל מתחילים בפסוק: "ובא לציון גואל... נאום ה'", ומדלגים פסוק: "ואני זאת בריתי אותם...", וממשיכים: "ואתה קדוש...". (ג ז, יג)

הנה בתשעה באב ישנם שני טעמים מדוע מדלגים פסוק "ואני זאת בריתי אותם": א. כדי שלא יהיה נראה כמקיים ברית על הקינות שנאמרו קודם לכן (אבודרהם והטור). ב. מפני שהפסוק מדבר על דברי תורה, שמסיים: "ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך וכו'", והלוא אנחנו אסורים בלימוד תורה באותו יום (ארחות חיים, אבודרהם, הגהות מימוניות). וההבדל בין הטעמים יהיה לגבי בית האבל, שלטעם א' אין צריך לדלגו כיון שאין קינות, אבל לטעם ב' יש לדלגו, כי האבל אסור בדברי תורה (רבי יצחק בן גיאת, ארחות חיים, המנהיג. וכמה אחרונים, וכן פשט המנהג). ויש נוהגים שרק האבל מדלג פסוק זה, אבל שאר הציבור אומרים אותו, כיון שהם חייבים בתלמוד תורה. (ג ז)

ברכת כהנים

כהנים המתפללים בבית האבל, נושאים כפיהם. אך אבל כהן, נהגו שלא ישא את כפיו, בין בחול בין בשבת. מפני שאינו שרוי בשמחה, והברכה צריכה להיות בשמחה ובטוב לב, שכן מצינו ביצחק אבינו שאמר: "הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה, וַאֲבָרֶכְכָה...", שלאחר שיאכל וישתה תהיה נפשו שמחה עליו ויברכו (שבלי הלקט). על כן, קודם שיקרא השליח ציבור "כהנים", יצא האבל לחוץ, כדי שלא יעבור איסור שקראו לו לעלות ואינו עולה. (שלחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף מג. ג יג)

אם לא ידע האבל שצריך לצאת, וקרא השליח ציבור "כהנים", ישא את כפיו. וכן, אם הוא בעצמו שליח ציבור, ואין שם כהנים אחרים, נושא את כפיו, שהרי אינו יכול לצאת לחוץ. (ג ח, יא)

בשבת שבתוך השבעה, אם אין כהן אחר אלא האבל, ישא את כפיו, כדי שלא יראה כנוהג אבלות בפרהסיא [ברבים]. (ג ח)

נטילת ידים - אבל כהן באופן שנושא את כפיו, וכן אבל לוי שיוצק מים על ידי הכהן, פשוט שנוטלים ידיהם עד הפרק כדרכם תמיד. (ב קס, קסב)

שליח ציבור

אבל על אביו ואמו, רשאי לעלות שליח ציבור, אפילו אם יש שם אחר שיכול להיות שליח ציבור, ובלבד שראוי הוא לעלות והציבור מרוצים ממנו. ועיין בזה עוד להלן (עמוד 272). אבל על שאר קרובים, אם יש אחר שיכול לעלות, עדיף שאחר יעלה, ואם אין מי שבקי לעלות, והאבל בקי, יעלה האבל שליח ציבור. (ג ו)

מנין. בית כנסת.

ראוי ונכון לארגן מנין לתפילות בבית האבל. ומכל מקום אם אין לאבל מנין אנשים שיתפללו עמו בביתו, לא יתפלל ביחידות, אלא ילך לבית כנסת, בין בחול בין בשבת, בין בתשעה באב, בין בפורים. (ב שי, שיג)

שליח ציבור בבית הכנסת - אף אם האבל הוא השליח ציבור בבית הכנסת, יתפללו הציבור כרגיל בכל יום, והוא לבדו ישמיט את הקטעים הנ"ל [וידוי, "יענך ה' ביום צרה", "ואני זאת בריתי אותם", "תפילה לדוד"]. (ג יח)

מנין אבלים בבית הכנסת

בית הכנסת שאין מתקיים בו מנין לתפילת שחרית בכל יום, ועתה האבלים מארגנים מנין בימי השבעה ובאים אחרים להתפלל עמהם, אין צריכים הציבור לומר וידוי בתפילה, כיון שמתאספים לכבודם, ודינם כמתפללים בבית האבל. והרי זה דומה לאזכרה שבליל השבעה שמתאספים הציבור לכבוד האבלים, שאין אומרים וידוי בתפילת מנחה. וכן השיב לי הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א.

יש לשאול, מדוע כאשר מגיע חתן או אבי הבן לבית כנסת, כל הציבור אינם אומרים וידוי, ואילו אבל שבא לבית הכנסת, רק האבל עצמו אינו אומר וידוי, ושאר הציבור אומרים? ויש לומר, כיון שהחתן שרוי בשמחה, כל הקהל נגררים אחריו לשמוח בשמחתו, ואף חפצים הם ליגרר אחריו ולהיות שרויים בשמחה. לא כן באבל שהוא שרוי בצער ומן הדין היה צריך לומר וידוי, ורק כדי שלא להגביר עליו את מידת הדין אינו אומר וידוי, אם כן מאחר ואצל הקהל, לא שייך טעם התגברות מידת הדין, עליהם לומר וידוי, ואין סיבה לומר שיגררו אחריו, כי אינם חפצים ליגרר אחריו. אולם, כשהציבור באים לכבודו של האבל כמו בליל השבעה, נגררים הם אחריו שלא לומר וידוי, כי כל ביאתם הֵנָּה היא לכבודו. (עיין ג טו)

ישיבה בבית כנסת

כאשר האבל בא להתפלל בבית כנסת, ישים לב שלא לשבת על כסא רגיל כמו כולם, אלא על שרפרף או על כסאות נמוכים המצויים, וכדרך שיושב בבית בימים אלו. [ורק באזכרת ליל השבעה, רשאי לשבת על כסא, כמבואר להלן (עמוד 232).]

כן עשו מעשה בניו של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, כאשר ישבו שבעה על אחִיהם הגדול הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל, והתפללו בבית הכנסת שליד בית מרן, ובכל התפילות ישבו על כסאות נמוכים. וכן שאלנו לכמה תלמידי חכמים שישבו שבעה, היאך נהגו בבואם לבית הכנסת להתפלל, ואמרו שהביאו עימהם כסאות נמוכים וישבו עליהם. אך מפאת שראיתי בכמה בתי כנסת שהאבלים יושבים על כסאות כשאר הציבור, והיה נראה הדבר תמוה בעיני, שאלתי למורנו הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, והשיב לי, שאינם נוהגים נכון על פי ההלכה, ועליהם לשבת על כסאות נמוכים. ועיין בארחות חיים (ח"ב עמוד תקע) שכתב, אבל הולך לבית הכנסת בלא מנעלים, ויושב בבית התפילה במקום האבלים. ע"כ.

הלל בראש חודש

כשמתפללים בבית האבל בראש חודש, אין האבל קורא את ההלל, אלא יוצא לחדר אחר בעת שהציבור קוראים, או שהציבור יוצאים לחדר אחר לקרוא שם. שכיון שאומרים בהלל פסוק: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה', נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ", לא ראוי שיקרא אותו האבל שהוא אסור בשמחה. ועוד, כי נשמת הנפטר אוננת שם, שהולכת ובאה במשך השבעה מהקבר לבית ומהבית לקבר, וקריאת ההלל נחשבת כלועג לרש, שהרי אומרים בו את הפסוק: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ". וכיון שקריאת ההלל בראש חודש מנהג בלבד, אין צריך לקוראו. (ג כז)

יום השביעי - אם חל יום השביעי של האבלות בראש חודש, אזי לאחר שהקימו את האבל מהאבלות, רשאי לומר את ההלל, כי באותה שעה כבר אין נשמת הנפטר אוננת שם. והנכון שיקימו את האבל באמירת פסוקי הנחמה קודם "ברוך שאמר", [ואם מתפללים בהנץ החמה, יקימוהו לאחר חזרת השליח ציבור. כמבואר להלן (עמוד 234)], ובכך יוכל לקרוא את ההלל עם הציבור, וגם לעלות לספר תורה. (א תנג. ג כז. ד תקנג)

הלל בבית הכנסת - אם האבל מתפלל בבית הכנסת, יאמר את ההלל עם הציבור. כי עיקר ההקפדה שלא יאמר את ההלל היא דוקא בבית האבל, שאז נשמת הנפטר אוננת שם והוא כלועג לרש, אבל בבית הכנסת לא שייך טעם זה. וכן עשה מעשה מרן זצוק"ל ביושבו שבעה על אחיו אברהם ז"ל, שאמר את ההלל בבית הכנסת בראש חודש חשון. (עלון "בית מרן" גליון 63)

הלל בחנוכה

האבל חייב בקריאת ההלל בחנוכה. כיון שבחנוכה קריאת ההלל היא חובה מן הדין, שחכמים קבעום לימי הלל והודאה, ואין זה כראש חודש שההלל הוא רק מנהג. (ג לז)

מהיות טוב, נכון שהאבל לא יהיה שליח ציבור בשחרית בחנוכה, ובעיקר בעת קריאת ההלל, שאז השמחה ניכרת יותר. והכל לפי הענין. (ג לז, לח)

סליחות

בחודש אלול ועשרת ימי תשובה, אומרים סליחות בבית האבל, שאינם אלא לעורר רחמים, וידלגו על אמירת הוידוי. ואם אין לו מנין בביתו, רשאי ללכת לבית הכנסת לאומרן, אך הוא עצמו לא יאמר את הוידוי. (ב שיג)

כתב הב"ח (סימן שפד) בשם הרש"ל: הר"ח היה אבל בזמן תעניות בה"ב [שני, חמישי ושני שאחרי חג הפסח וחג סוכות, שנוהגים בני אשכנז להתענות], והתפללו סליחות אצלו וקראו בתורה, ואמר לנו שכן עשה מהר"ם שלא ביטל הסליחות.

תענית ציבור

אם חלה תענית ציבור בימי השבעה, אין אומרים בבית האבל "וידוי", "והוא רחום", אלא רק את הסליחות של התענית. (חוברת "ארבע תעניות בהלכה ובאגדה")

צידוק הדין

המנהג לומר צידוק הדין בימי השבעה לאחר תפילות שחרית, מנחה וערבית. (א צג)