הפטורים מהאבלות

הפטורים מהאבלות

קטנים

קטן או קטנה פחות מגיל מצוות, שמת להם אב או אם, אינם נוהגים דיני אבלות כלל ועיקר, ולכן מותרים בנעילת נעלי עור, גזיזת ציפורנים, תספורת, לימוד תורה, והשתתפות בשמחות במשך כל השנה. (סימן שצו ס"ג. ב קיג, ריד) ורק קורעים לקטן, מפני עגמת נפש. (כנ"ל בעמוד 146)

אף על פי שבשאר מצוות מחנכים את הקטן, מכל מקום באבלות לא מחנכים, כי אם כן נמצאת מבטלו מלימוד תורה שבוע ימים, והרי עדיף לחנכו ללימוד תורה, כי תלמוד תורה כנגד כולם (דגול מרבבה). ועוד, שחינוך בדבר כזה הוא כסימן רע לקטן לכשיגדל, ומי יאמר שיתחייב בו, הלא אפשר שלא יצטרך כלל לדיני אבלות. (חקרי לב, שערי דעה וכתב סופר. ב קיח, רטו)

קטן שהגדיל

גם קטן שנעשה בר מצוה במשך השנה ואפילו בתוך ימי השבעה, אינו נוהג אבלות כלל ועיקר, לא שבעה, ולא שלושים ולא י"ב חודש. ויש לחזקו ולעודדו שיתאמץ ככל היותר בי"ב חודש להתמיד בתורה למנוחת הנפטר. (ב קטז, קיח)

אף שאבלות י"ב חודש יש בה כיבוד אב ואם, מכל מקום כיון שהיא המשך לאבלות של השבעה והשלושים, ובהם היה פטור, נמשך פיטורו גם לי"ב חודש. (שו"ת שיבת ציון. ב קיח)

והנה פסק מרן השלחן ערוך (סימן שצו ס"ג): קטן שמת אביו או אמו, אפילו הגדיל בתוך שבעה, בטל ממנו כל דין אבלות, ואינו חייב בו. ע"כ. והטעם לזה כתב הרא"ש, מכיון שבעת הקבורה שהיה לו להתאבל, נפטר מחיובו מפני שהיה קטן, פקע ממנו חיוב אבלות לעולם. ויש להתבונן, כי הנה נפסק בשלחן ערוך (סימן שמא ס"ב): מי שמת לו מת בשבת וקברוהו ביום ראשון בבוקר, יבדיל על היין אחר הקבורה. נמצא שאף שהיה אונן במוצאי שבת ופטור מההבדלה, בכל זאת לאחר הקבורה, חייב להבדיל. ולכאורה גם בקטן נאמר, שאף שהיה פטור בעת הקבורה, עתה שגדל יתחייב בדיני אבלות? אולם אינו דומה דין אונן לקטן, כי אונן עיקר פיטורו משום שהוא עסוק וטרוד בקבורת מתו, ולא נחשב שאינו חייב במצוות, וכמבואר במאירי, שבדיעבד שבירך אונן להוציא אחרים ידי חובה, יצאו. וכן אם שמע הבדלה מאחר, יצא. וכן אונן שכתב תפילין, הריהן כשרות, כי הוא בר חיוב, ואין המניעה בו אלא צדדית מפני אנינותו. לכן, לאחר הקבורה הוא חייב בהבדלה, כי אף קודם לכן הוא היה בר חיוב. מה שאין כן קטן אינו נחשב בר חיוב כלל, וכיון שבעת תחילת האבלות היה פטור, נפטר לגמרי אף כשהגדיל.

אך עדין יש קצת להבין, הלא באותה הלכה (שמא ס"ב) כותב מרן, האונן במוצאי שבת לא יתפלל ערבית, ולאחר הקבורה בבוקר יתפלל שחרית אחת ולא שתים לתשלומים. כי אין זה דומה למי ששכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים, כיון שהאונן בלילה לא היה חייב להתפלל. ע"כ. ומבואר שהאונן נחשב שאינו בר חיוב תפילה. וכיוצא בזה, אונן שאכל פת ולאחר קבורת המת עדין הוא שבע, יש אומרים שהוא פטור מלברך ברכת המזון, כיון שבשעה שאכל היה פטור. ואם כן מדוע בהבדלה הוא חייב, הרי בעת חלות חיוב ההבדלה במוצאי שבת, הוא לא היה בר חיוב?

ואפשר לומר שיש הבדל בין הבדלה לתפילה וברכת המזון, שבהבדלה החיוב נובע מכח שמירת השבת, ויש חובה להבדיל בין שבת לחול, וכל שישנו בחיוב שמירת שבת, חייב בהבדלה, וכיון שהאונן חייב בשבת, חייב בהבדלה, רק שעתה במוצאי שבת אסרו עליו לברך, אך מיד שקבר את מתו חייב להבדיל [אף ביום ראשון]. ומטעם זה, גוי שהתגייר במוצאי שבת פטור מהבדלה, כי הוא לא היה שייך בשבת כדי שנחייבו להבדיל בין שבת לחול. לא כן בתפילה, שאין חובת תשלומים אלא למי שהיה אנוס, אבל האונן שהיה פטור לגמרי מתפילה, ואף שיכל להתפלל, הורו לו שלא יתפלל, לא שייך לומר לו שיתפלל תשלומים. וכמו שכתב הט"ז (סימן שמא סק"ה) שאם הפטור מחמת דבר אחר, דהיינו שהוא יכול להתפלל בלי שום מניעה, אלא שהאנינות פוטרתו, בזה אין תשלומין. אבל כשהפטור נובע מחמת טירדה, אין זה קרוי פטור מצד עצמו, אלא אונס שאי אפשר לו להתפלל, וכמו חולה שלא יכול להתפלל, ועל זה תיקנו תשלומים. ע"כ. וכן אונן שאכל ושבע, מאחר ובעת אכילתו שהיא הגורמת לחיוב ברכת המזון, הורו לו שלא יברך, היאך יקום פתאום חיוב חדש משביעה לבד ללא אכילה בעת חיוב. וכיוצא בזה כתב בשו"ת ויען אברהם פלאג'י, שכיון שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת", כל שבשעת אכילה היה פטור מלברך, מה תועיל עתה שביעתו, ומאין יחזור הפיטור לחיוב.

לאור האמור, מובן גם מה שמצאנו בבדיקת חמץ שעל האונן למנות שליח שיבדוק את חמצו בברכה. והרי לכאורה, כיון שהאונן עצמו פטור מבדיקה, היאך ימנה שליח שיברך עבורו, אם הוא אינו חייב? ויש לומר, שמאחר וחיוב הבדיקה נובע מציווי התורה של "לא יראה" ו"לא ימצא", או מחשש שמא יאכלהו (רש"י ותוספות פסחים ב ע"א), וזה בודאי שייך באונן, שגם הוא מצווה על איסורי חמץ, לכן עליו למנות שליח שיבדוק ויברך, שבדיקת חמץ אינה דומה לברכת המזון ותפילה שהוא פטור מהן ממש כמוו שהורו לו שלא יברך ויתפלל, אלא דומה היא להבדלה שחיובה נובע מחיוב שמירת השבת, וכל שכן בבדיקת חמץ שחיובה נובע מחיוב ישיר באיסורי חמץ "לא יראה" ו"לא ימצא" או מחשש שמא יאכלהו. (עיין א קנב, קפא. ב קטז. ד קלח)

גר

גוי שהתגיירו הוא והוריו, אינם מתאבלים זה על זה, כי גר שהתגייר הוא כבריה חדשה ונפסקה הקירבה ביניהם (שעד ס"ה). ומכל מקום יקרע את בגדו, ויברך "דיין האמת" בשם ומלכות, כדין השומע שמועה רעה, שסוף סוף הוא מצטער. (א תקנב)

אם רוצה הגר לנהוג אבלות שבעה ושלושים, רשאי, ובלבד שלא יתבטל מתורה ותפילין. וטוב שיאמר קדיש והשכבה, ויעשה מצוות וצדקות לעילוי נשמתם. (ב קיט) ובטעם הדבר עיין להלן (עמוד 254).

דעתו לגרשה

מי שהיה במריבה עם אשתו והיה בדעתו לגרשה, וכגון שפתח תיק גירושין בבית הדין או שהם חיים כשהם פרודים, וטרם שנתגרשו מתה האשה, אינו צריך להתאבל עליה. (ב קכ) והוא הדין להיפך שאם מת הבעל, אין צריכה האשה להתאבל, כיון שאינם מצטערים זה על זה.(מעיין אומר קצו)

כתב הרשב"ם, מי שמתה אשתו מתוך קטטה בינה לבין בעלה, והיה בדעתו לגרשה, אינו יורשה. וכן דעת הר"י מיגאש, תשובות מימוניות, בנימין זאב, רבנו ירוחם. וכתב הרש"ל, ומעשה בא לידי באחד שהיה בקטטה עם אשתו והיה בדעתו לגרשה ומתה, והורתי לו שלא יתאבל עליה, והבאתי ראיה לזה מהרשב"ם הנ"ל במכל שכן, שאם לענין ירושת הבעל שהיא מהתורה, אינו יורשה, כיון שנחשב כאילו גירשה, קל וחומר לענין אבלות שהיא מדרבנן, שפטור מלהתאבל עליה. ויש שתמהו על הוראה זו, ושלחתי דברי לזקני רבני ירושלים, וכתב לי זקן אחד חכם מופלא, שחכמי ירושלים הסכימו עמי, שמנין לנו לחייבו באבלות דרבנן, שמאחר שנמאסה בעיניו, שוב אין לבו דוה עליה, ואין לו שום מרירות עליה. ע"כ. וכן פסקו רבים מהאחרונים.

בן מאומץ

בן מאומץ פטור מלנהוג אבלות שבעה ושלושים בפטירת הוריו מאמציו, אך טוב שיתאבל קצת עליהם, משום הכרת הטוב שגידלוהו עד הלום. ואולם אינו נוהג דיני אנינות, וחייב בתפילין. ואם רצה, רשאי לישב עליהם שבעה, וילמד תורה בעת שאין המנחמים אצלו. ומצוה שיאמר קדיש לעילוי נשמתם, כי הוא חייב בכבודם בחייהם ובמותם. (א תקנא)

במסכת סנהדרין (יט ע"ב) אמרו, כל המגדל יתום בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ומה שאמרו יתום, לאו דוקא הוא כמבואר בגמרא שם. וכתב מהר"ם מרוטנבורג, שראוי שהבן המאומץ יקרא למאמץ "אבי", ולמאמצת "אמי". ובמדרש אמרו: בשעה שאמר לו הקב"ה למשה, "לכה ואשלחך אל פרעה", אמר לו משה, רבונו של עולם, איני יכול, מפני שיתרו פתח לי ביתו והייתי עמו כבן, והפותח פתחו לחברו, נפשו הוא חייב לו, וחייב בכבודו יותר מאביו ואמו. ומאחר וקיבלני יתרו ונהג בי כבוד, איני הולך אלא ברשותו, שנאמר: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ". ע"כ. על כן, משום הכרת הטוב, מצוה לומר קדיש לעילוי נשמת מאמציו שגדל בביתם. וכן מתבאר בתשובת הרמ"א, שבות יעקב, חתם סופר ועוד. ומכל מקום הואיל ואינם הוריו הטבעיים, אינו חייב להתאבל עליהם, אבל אם רצה הרשות בידו, שכיון שעשו כמיטב יכולתם לחנכו ולגדלו כבנם, יש לכבדם ולהתאבל עליהם, ולקבל עליהם תנחומים. וכיוצא בזה כתב הרא"ש, שיכול כל אדם להתאבל על אוהבו וללבוש שחורים י"ב חודש בשביל כבודו. ובשו"ת חשב האפוד כתב שמעשה כזה בא לפניו, והורה שהבן המאומץ ישב שבעה ויתאבל, וגם יאמר קדיש לעילוי נשמת האב המאמץ. והנה האלמנה שלא היה לה בן כי אם הבן המאומץ, היתה שבורה ורצוצה מרוב צערה, וכאשר שמעה את ההוראה הנ"ל, חיתה רוחה, כי ראתה בזה שבן זה כאילו הוא בנה ממש, וקיימתי בזה (איוב כט יג): "וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִין". ע"כ. ואולם בשבעה כשאין נמצאים אצלו מנחמים, כתב הגאון רבי עקיבא איגר שמצוה עליו לעסוק בתורה כרגיל.

קרובי המשפחה

המשפחה הקרובה אינם צריכים לנהוג שום דבר מדיני אבלות יחד עם קרוביהם האבלים. כגון: בעל עם אשתו האבלה על חמיו וחמותו, או אשה עם בעלה על חמיה וחמותה, או נכד עם אביו על סבו וסבתו. והמחמיר בזה, אינו אלא מן המתמיהים. (מהר"ם, הרמב"ן, הרא"ש, הרמ"א, מהריק"ש, שלחן גבוה, בית עובד, מסגרת השלחן ועוד. א רמב)

אף שמן הדין היו צריכים לנהוג עימם במנהגי אבלות מפני הכבוד, מכל מקום כתב בשו"ת תורת חסד מלובלין, שבזמנינו שנהגו למחול על כבודם, ממילא בטלה התקנה.