דיני הקריעה

דיני הקריעה

מצות קריעה

מצוה לקרוע בגדו בפטירת אחד משבעה קרובים [אב, אם, אח, אחות, בן, בת, איש על אשתו ואשה על בעלה]. וטעם הקריעה, כדי לעורר את עצמו לבכי ולהגדיל צערו שידאג עליו ביותר. (א ריז. ד רכז)

הורים מאמצים

בן מאומץ קורע את בגדו בפטירת מאמציו. (א תקנב)

כתב בשו"ת שער אפרים, מעשה בראובן שקנה עבד ושפחה גויים, וגייר אותם, והכניסם תחת כנפי השכינה, והשיא אותם כדת משה וישראל, ומת ראובן, האם חייבים הגרים לקרוע ולהתאבל עליו, כבן ובת המתאבלים על הוריהם? והשיב, שכיון שזכו שראובן הביאם לחיי העולם הבא, חייבים לקרוע עליו, כדין רבו. ולפי זה גם בן מאומץ אשר מאמציו גידלוהו לתורה ולמצוות והביאוהו לחיי עולם הבא, יש לו לקרוע עליהם, ואין בזה איסור "בל תשחית", מאחר שחייב בכבודם. ולדעת הרמב"ם והמאירי, כל הרוצה לקרוע בגדיו על איזה אדם שירצה, אין מונעים אותו, ואין שום איסור בדבר, מפני שהוא כבוד למת.

נֶפֶל

תינוק שמת בתוך שלושים יום ללידה, אין קורעים עליו. (סימן שמ ס"ל. א רכ)

זמן הקריעה

יש להסמיך את הקריעה ליציאת הנשמה ככל האפשר, כי עיקר הקריעה היא בשעת חוזק המרירות, על כן הנכון לקרוע מיד לאחר יציאת הנשמה קודם שיכסו את פני המת, או מיד כששמע על הפטירה, אך אם לא נתנו דעתם לקרוע מחמת הבלבול שבאותה שעה, ישימו לב לקרוע מה שיותר מהר לפני סיום הקבורה. ומכל מקום המנהג שנהגו לקרוע לאחר הקבורה או לפני סעודת ההבראה, יש להם על מי לסמוך. (א רכו)

סוף זמן הקריעה - אם לא קרע ונזכר לאחר זמן, אם הוא עדיין בתוך השבעה, יקרע. אבל לאחר השבעה אינו קורע. ואולם על אביו ואמו, קורע לעולם. (א רנח)

נפטר בשבת

אם נפטר המת בשבת או שנודע לו על הפטירה בשבת, קורע במוצאי שבת. (סימן שמ סכ"ח)

איזה בגד קורע

קורע את החולצה, ואין צריך לקרוע את המעיל העליון [ז'קט], שנועד ללובשו לכבוד כאשר יוצא מביתו. ואפילו אם רגיל ללובשו בבית, בטלה דעתו אצל כל אדם, ואין צריך לקורעו. כמו כן, אין קורע את הגופיה, מפני שהיא בגד העשוי לזיעה ולא למטרת לבישה. ואין קורע את הסוודר, מפני שלובשו רק כדי להגן מפני הקור. ואין קורע את הפיג'מה, כיון שאינו בגד של כבוד. וברור שאין לקרוע את הטלית קטן, כיון שעשוי למצוה. (א רל)

מרן השלחן ערוך פסק (סימן שמ ס"ט): "על כל המתים, קורע טפח בבגד העליון, ודיו. ועל אביו ואמו, קורע כל בגדיו, אפילו הוא לבוש עשרה בגדים, עד שמגלה את לבו. ואם לא קרע כל בגדיו, לא יצא, וגוערים בו שיקרע". מכל מקום מאחר ולפי המציאות של היום, אין לובשים הרבה בגדים עליונים, נמצא שאינו קורע אלא את החולצה בלבד.

מקום הקריעה

על כל המתים רשאי לקרוע בחדר פנימי שלא בפני אדם ולהכניס ידו מבפנים הבגד ולקרוע בצינעה. אבל על אביו ואמו, לא יקרע אלא מבחוץ בפני כל אדם. (סימן שמ סי"ג. א רלג)

עמידה

הקריעה חייבת להיעשות בעמידה, ואם קרע בישיבה לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרוע שוב בעמידה. אבל זקן או חולה שאינו יכול לעמוד, רשאי לקרוע כשהוא יושב או שוכב. (סימן שמ ס"א. א ריז)

בגמרא (מסכת מועד קטן כא ע"א) למדו כן מדוד המלך שכאשר שמע על מות אבשלום בנו, עמד וקרע את בגדיו, שנאמר (שמואל ב יג לא): "וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו". ועוד אמרו (שם כ ע"ב): אמימר קרע מיושב בפטירת אשתו, לאחר מכן כשבא בנו וקרע בפניו מעומד, נזכר אמימר שטעה וקרע מיושב, ועמד וקרע שוב.

צד הקריעה

המנהג שעל אב ואם קורע בצד שמאל, ועל שאר קרובים קורע בצד ימין. אבל אם הפך, אין זה מעכב ואין צריך לחזור ולקרוע שוב. (א רלג)

צורת הקריעה

המנהג שאדם אחֵר מתחיל לחתוך מעט בסכין או במספריים בשפת הבגד, והאבל ממשיך בעצמו לקרוע בידו כשיעור טפח [8 ס"מ] לאורכו מלמעלה למטה, [שבכך יש לו עגמת נפש יותר שאחר קורע לו והוא מתבייש ושותק ומקבל את דינו של השם יתברך]. ואם קרע בשולי הבגד למטה או בשרוול, לא יצא ידי חובתו. (סימן שמ סעי' ב, ג. א רכט, רל)

כשקורע על אביו ואמו, לא די שיקרע 8 ס"מ, אלא קורע עד שיגלה את לבו. על כן, אם הוא לבוש חולצה עם כפתורים, קורע במספריים בשפת החולצה ברוחב, שהיא קשה לקריעה, ואחר כך יקרע בידו מלמעלה למטה דווקא לכיוון הלב, ולא לרוחב הבגד, עד שיתגלה כנגד לבו. ואם הוא לבוש חולצה סגורה [טריקו], קורע משפת הבגד למעלה בצוואר עד למטה שיתגלה כנגד לבו.

נשים

נשים חייבות בקריעה. ואשה אחרת תתחיל לקרוע לה והיא תמשיך בעצמה, ומיד לאחר הקריעה, תסגור את הקרע בסיכת בטחון. והמורה לנשים שלא לקרוע, גוערים בו בנזיפה. (סימן שמ סעי' יא, טו. א רלה, רלו, רלח)

כתב מרן זצוק"ל: חז"ל החמירו מאוד על מי שחייב לקרוע ולא קרע, עד כדי כך שאמרו (מסכת מועד קטן כד ע"א) אָבֵל שלא קרע, חייב מיתה. ולכל הדעות הנשים חייבות בקריעה, ואין מי שחולק בזה, לא בגמרא ולא בפוסקים. ואפילו אם נהגו נשים שהן שלא לקרוע, אין זה נחשב מנהג ולא כלום, כי מנהג זה הוא בניגוד מוחלט לדברי כל רבותינו, ובודאי לא נעשה על פי הוראת חכם, ורק הנשים נהגו כן מעצמן בלי כל יסוד מוּסד, ואין לו כל ערך של מנהג. ואותו רב שהורה כאן בארץ ישראל לנשים יוצאי גולת בבל שאינן צריכות לקרוע, אין זו הוראה אלא טעות ושיבוש גמור. שאפילו במקומותיהם היה ראוי לבטל מנהג גרוע זה, כל שכן לאחר שזכו לעלות לארץ ישראל, והתחייבו לנהוג כדברי רבותינו שבארץ ישראל כמנהג כל העדות הותיקות בארץ, שבודאי אין להעלות על הדעת להורות לנשים לבל יקרעו על מת, בניגוד לדעת רבותינו חכמי התלמוד והפוסקים שהחמירו מאוד בזה ואמרו שהוא חייב מיתה. ואם יתעקש אותו חכם וימשיך להורות כן, צריך לגעור בו בנזיפה "ומחינן ליה במרזפתא דנפחא" [נכה אותו בפטיש של נפחים (ברכות לד ע"א)] עד שיודה על האמת, ויחדל מלהכשיל ולהטעות תמימים שאינם מבחינים בין הוראה לשיבוש. על כן, מצוה להודיע ולפרסם ברבים ביטול מנהג גרוע זה, ולא יעשה כן במקומותינו, ושומע לנו ישכון בטח ושכרו מרובה. (שו"ת יביע אומר חלק ו יורה דעה סימן לב. א רלו)

חולצה ועליונית

נשים הלובשות חולצה ועליה עליונית, צריכות לקרוע את שתיהן עד כנגד הלב כנזכר לעיל. וישימו כמה סיכות בטחון לצניעות. במה דברים אמורים? בפטירת אב ואם, אבל בשאר קרובים, די לקרוע את העליונית בלבד 8 ס"מ.

מרן השלחן ערוך פסק (סימן שמ ס"ט): על כל המתים, קורע טפח בבגד העליון, ודיו. ועל אביו ואמו, קורע כל בגדיו עד שמגלה את לבו. ע"כ. וכיון שחולצה ועליונית לובשות בבית ובחוץ ככל חולצה רגילה, צריך לקרוע את שתיהן. שאין העליונית דומה לז'קט שהוא בגד עליון לכבוד, ואין צריך לקורעו. ואין החולצה דומה לגופיה שהיא בגד של זיעה שאין צריך לקורעה. וכן השיב לי מורנו הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א.

קטנים

קטן וקטנה פחות מגיל מצוות, פטורים מכל דיני אנינות ואבלות על קרוביהם. אבל קורעים להם את החולצה מפני עגמת נפש, שיבכו הציבור וירבה כבוד המת והאבל. אבל במקום שאין עגמת נפש, כגון שכבר חזרו האבלים לביתם ואין שם אנשים אחרים, אם הקטן פחות מגיל חינוך, אין צריך לקרוע לו, ואדרבה יש בזה חשש איסור בל תשחית. אבל אם הגיע לגיל חינוך [גיל 6], טוב לקרוע לו. והמיקל שלא לקרוע, יש לו על מה לסמוך. (א קכה, רנה, רנח. ב רכב)

בגד גזול

מי ששאל חולצה מחברו, ופתאום מת עליו קרובו, אסור לו לקורעה. ואם עבר וקרעה, לא יצא ידי קריעה, וחייב לחזור ולקרוע בגד אחר שלו. והטעם בזה, כי הקורע חלוק גזול, לא יצא, כיון שזו מצוה הבאה בעבירה (סימן שמ סכ"ט). ומאחר שהוא לא שאל את החלוק על דעת כן, והשואל שלא מדעת נקרא גזלן, לא יצא ידי חובתו. (ש"ך שם סק"נ)

קריעה בחול המועד - עיין להלן (עמוד 301) בדיני הפטירה בחול המועד.