בדיקת הפירות והירקות מתולעים מתי חייב לבדוק - משולחנו של מרן

הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א ככתבם וכלשונם

לכבוד היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת ה"ה  ר' מרדכי בן אבו נ"י

שלום רב,

לשאלתו אודות בדיקת הפירות והירקות מתולעים מתי חייב לבדוק, ועד כמה ראוי להחמיר, הנה מבואר בתשובת הריב"ש (סימן קצא) לענין עוף טמא, ולענין בדיקת סירכא, דשיעור מיעוט המצוי הוא קרוב למחצה. וכתב הרשב"א בת"ה, דבדיקת תולעים דמי לבדיקת ריאה. ולפ"ז הרבה מהפירות והירקות שמזהירים עליהם אינם טעונים בדיקה אם אינו קרוב למחצה. וכל שאין מצוי להיות תולעים בירק ופרי זה, קרוב למחצה, אינו בכלל מיעוט המצוי, ואין חיוב לבדוק קודם האכילה. ודעת המשכנות יעקב (סימן יז) דשיעור מיעוט המצוי הוא עשרה אחוז. ודעת הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, דטוב להתחשב בשיעור המשכנות יעקב. והובאו דבריו בספר בדיקת המזון כהלכה (עמוד 181), וכתב, ובכלל החשש מתולעים הוא דבר מצוי וחמור מאד, שהרי גם בכהאי גוונא שאי אפשר לבדוק אלא על ידי טורח גדול מאד, שזה ודאי רק מדרבנן אפילו הכי החמירו בזה הפוסקים, ואם בדקנו במשך שנה ויותר כדי לכלול את כל התקופות, מאה קופסאות של מין ירק הנקרא ברוקולי, ומצאו בו תולעים כמעט בכל הקופסאות. וידוע שרוב מין זה בא משדות שבקליפורניא, צריכים לחשוש על כל המובא עד שיתברר אחרת. וע"ש בעמ' 118 שהביא בשם הרב שבט הלוי ח"ד (סי' פא) והגרי"ש אלישיב, דאפי' פחות מ - 10 אחוז יש לחוש. ומה שכתב הכרתי ופלתי דלא חשיב כבריה ומהני ליה ביטול מפני שאינו אסור מתחילת ברייתו לפני ששורץ על הארץ, ומבואר בשערי תשובה ובדרכי תשובה (סימן ק' אות ד') שרבים השיגו עליו, וכן במה שהעלה הגאון בעל שיבת ציון (סימן כח) דאם זה ממש מאוס אפשר דחשוב לגבי התולעת כדין דבר שאינו מתכוין וכמתעסק בעלמא. וראיתי בדרכי תשובה (סימן פד אות כח) שהביא כדברים האלו מהגאון בעל בית אפרים, וכתב שלא הסכימו לזה, וכן באמרי בינה הביא דבר זה מגאון אחד והוא אין דעתו נוחה מזה.

ובענין אם ראוי להחמיר בכל דין ולחשוש אפי' לדעת יחיד, ע' בספר עין יצחק ח"ג כללי קבלת הוראות הש"ע, (עמ' צ"ז, תרפ"ד, קס"א, ועוד) ע"ש כמה כללים בענין זה, ורצוי מאד שבכל חומרא שרוצה לנהוג, ישאל ת"ח בקי בהוראה אם יש מקום להחמיר או לא, שפעמים שחומרות בלא טעם גורמות לנזק לשלום בית, ופעמים מביאים את האדם לידי בלבול וחששות לבלי סוף, ואין הוא יכול לעבוד את הבורא בשמחה וביישוב הדעת, על כן ראוי להחמיר רק במקום שכדאי להחמיר ולא בכל דין, ולהתייעץ עם ת"ח בקי בהלכה.

ובפרט בחומרות נגד דעת מרן הש"ע במקומותינו דהוי אתרא דמרן ז"ל. וכבר כתב הגאון מהרי"ף (סימן נט), שבארץ ישראל שמרן לימדם תורה והוא מרא דאתרא, ונוהגים לסמוך עליו בין להקל בין להחמיר, דברי מרן שקבלוהו עליהם הוקבעו עליהם חובה להלכה ולמעשה, כאילו דבריו "הלכה למשה מסיני" שאין עליהם מחלוקת כלל. והזז מדבריו אפילו מקולא לחומרא, ואפילו יש רבים שחולקים עליו, הרי הוא כאילו זז מדברי תורה, ומזלזל בכבוד רבו אשר על פיו יחנו ועל פיו יסעו.

וע' בכס"מ (תרומות פ"א הי"א) שכתב, על מי שהחמיר נגד הרמב"ם בהוראה שפשטה כמותו, וכעת קם חכם אחד ונדמה לו שהוא מתחסד להחמיר כדעת הריב"א, ומפתה אחרים שיעשו כדבריו, ויש למונעם מזה משום לא תתגודדו, ועוד, שהוא נוגע בכבוד הראשונים שנהגו כדעת רבינו, ומי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג, לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן, ואם יסרבו, יש לכופם, כמ"ש בירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ח), דא"ל שמואל לרב, קום אכול, ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. ואחר כך נתפשטו הדברים, עד שהוצרכו כל גדולי חכמי העיר לגזור בגזירת נח"ש שעוד כל ימי עולם לא יפרישו תרו"מ מפירות של גוים, אלא כמו שנהגו עד עתה עפ"ד רבינו. עכ"ל. וכן יש לנהוג לגבי פסקי הש"ע.

והמאירי (אבות שם) כתב, שעד זמן אנשי כנה"ג לא הרבו בגזרות וסייגים מחשש פן יבואו לעבור על גוף האיסור. ע"ש. והשתא נמי דלא אכשור דרא צריך לשקול בפלס כל צעדינו, כי ריבוי החומרות מביאות להקל בגופי תורה, וכמ"ש כיו"ב הש"ך (בקיצור כללי הוראות איסור והיתר אות ט' בס"ס רמב). וכ"כ היעב"ץ, ובשו"ת זכר יהוסף, ועוד אחרונים.

וע"ע בשו"ת זקן אהרן (סוף סימן רכא) שכתב, כשאחרונים חולקים לא שייך לומר שיפסוק לחומרא, שיאמרו לו אם רצונך להחמיר תחמיר בשלך. ובחגיגה (כב:) אמרו: "אם אתה אומר לו שלך טמא, אומר לך שלך טמא ושלי טהור". וכבר אמרו בירושלמי, שאסור לומר על מותר אסור. ע"ש.

וראה בטהרת הבית (ח"א עמ' נז. וכן בהליכות עולם ח"ה פרשת צו אות א) שהביא דברי הגרי"ח זיע"א בס' בן איש חי (ש"ב פרשת צו אות א) שכתב שצריך לחוש לשי' האו"ז בדין פרישה [דס"ל שדין פרישה קודם הוסת, הוא כ"ד שעות קודם, דהיינו גם בלילה שלפני העונה הסמוכה לוסת], בפרט בדורות אלו שהגופות חלושים. והעיר עליו, שנראה שאין זה נכון להורות חומרות יתירות, נגד דעת כל הפוס' ראשונים ואחרונים, ועל צבאם מרן הש"ע, שכולם פסקו להקל נגד חומרת האו"ז (ח"א סי' שנח), והש"ך (יו"ד סי' קפד). וגם בזבחי צדק (סי' קפד סוף סק"ג) פסק להקל. וגם מה שכתב בשו"ת באר משה (ח"ג סי' קלז) שהנגררים אחר הוראת החתם סופר אין להם להקל, שמאחר שנוהגים להחמיר כהוראותיו, אל תטוש תורת אמך. ע"ש. אין דבריו מוכרחים. ע"כ.

והנה ראיתי בספריו של הרב יעקב חיים סופר, שבכמה מקומות הביא את מ"ש מו"ז הרב כף החיים, שמי שמרבה להקל, יש בו נשמה פגומה. אולם ברור שהדברים אינם נכונים, דאטו בית הלל שמקילין בד"כ נגד דעת בית שמאי, ח"ו נשמתם פגומה, ואטו מרן הבית יוסף שבדרך כלל מיקל יותר מהרמ"א, בפרט בהלכות פסח, אטו ח"ו נשמתו פגומה, דבר זה אי אפשר לשומעו ולא להולמו כלל. ומה שנתלה בדברי הרב כף החיים, הנה לך לשונו של הכף החיים (סימן קנח אות כה): ועיין בשער הגלגולים (הקדמה כ"ב) שכתב דכשמעלין את האדם במעלות כפי ערך המעלה שמעלין אותו, צריך שיזדכך יותר אפילו בדקדוקי מצוות כחוט השערה, ובכל מדריגה ומדריגה שעולה צריך מירוק מחדש. ע"ש. ואם כן כ"ש בדבר הזה צריך ליזהר, דקודם כל עושים חשבון עם האדם, אם קיים דינים הכתובים בשלחן ערוך, כמ"ש לעיל סימן ה' אות ה. ע"ש. וע"כ יש חסידים נזהרין לילך אחר דברי המחמיר אף על גב דלפום דינא הוא מותר, והוא מפני שבעת העליות מדקדקים עמהם כחוט השערה כנז', וכל איש כפי גבורתו, וכל אשר נשמתו זכה ביותר תאוה נפשו לעשות חומרות וחסידות ביותר. וכל אשר אין נשמתו מתוקנת כל כך תאוה נפשו לילך אחר הקולות, וסימניך בתר עניא אזלא עניותא, ובזה יוכל האדם להבחין את עצמו, כמ"ש בעלי המוסר. ע"כ.

והנה אין כוונתו במה שנפסק בראשונים ובש"ע להקל באיזה דין, שהרי בזה שמורה לרבים כד' השלחן ערוך הרי הוא עושה כדין, ולמה ייתבע על כך, ואדרבה אם יורה לרבים להחמיר נגד דעת המרא דאתרא, מרן השלחן ערוך, הרי הוא כמזלזל בכבוד רבו, וכן במה שאמרו בגמ' הוריות ובכ"ד דב"ש וב"ה הלכה כב"ה, אף שדרכם להקל יותר מב"ש, הנה העושה כב"ה אמאי יתבע על כך, אחר שעושה כדין, ואטו בית הלל, או מרן השלחן ערוך, שמקילין בכמה דינים נשמתם פגומה ח"ו. וכפי הנראה כוונת הרב כף החיים לאותם שנשאלים בדבר הלכה, ומיד מזדרזים להשיב בכל דבר להקל, גם כאשר לא עיינו עדיין בדבר, ואלו המקילין בלא עיון תחלה, נשמתם פגומה, שמיד מקילין בלא להתבונן ולדעת את הפוסקים. אבל המקילין כפי דעת ב"ה, או דעת השלחן ערוך, או אחר שעיינו ולמדו את הסוגיא, בודאי שאין נשמתם פגומה חלילה. וכן אותם שנשאלים בדבר הלכה ואינם יודעים את ההלכה ובינתיים עד לבירור הלכה יש בהם יראת ההוראה, ומורים להחמיר מחשש להכנס בספק איסור, בודאי שעצם חששם זה להחמיר מורה על נשמה גבוהה, אבל אחר שעיינו בדבר והגיעו למסקנא שהדבר מותר, אין בזה שום פגם כאשר יורו להקל. ודו"ק היטב.

ולשאלתו, אם אברך ספרדי רשאי ללכת עם ציציות בחוץ, כי זה נותן לו חיזוק לעמוד במכשולים רבים. ראה מה שנתבאר בזה בשו"ת הראשון לציון אורח חיים ח"ב סימן א'. והעיקר הוא דאברכים מעדות המזרח, לא ישנו ממנהג אבותיהם ורבותיהם הקדמונים להוציא את הציציות החוצה, אלא יהיו מתחת לבגדיהם. וכן דעת מורינו הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, ואמר שבן ספרד שמוציא את ציציותיו נחשב כעין מוציא לעז על הראשונים. שכביכול מנהג רבותינו גדולי הספרדים היה שלא כדין, ובזה הוא קורא תגר על מנהגי גדולי הדורות, ולכן אל תטוש תורת אמך, ויכניס הציציות מתחת לבגד, כמנהג גדולי הספרדים.

אך בני ישיבות צעירים מעדות המזרח הרוצים להוציא את הציציות מחוץ לבגדיהם, וחשים בזה חיזוק ביראת שמים במקום מגוריהם, בכך שהם מתבדלים משכניהם שאינם הולכים בדרך התורה והמצוות, או שבזה הם משייכים את עצמם למחנה בני התורה, רשאים לעשות כן, אך כאשר יינשאו ויתחזקו בתורה ויראת שמים, יחזרו מיד למנהג רבותינו הספרדים, שלא היו מוציאים את הציציות מחוץ לבגדיהם.

וכן המתחזקים בשמירת התורה והמצוות, הרוצים להוציא את הציציות מחוץ לבגדיהם כדי להיבדל מהסביבה החילונית בה הם נמצאים, רשאים לעשות כן. אך אינם חייבים ורק רשאים לעשות כן כשיש צורך. אבל אחר שיתחזקו בתורה ובמצוות, או אחר שיעברו להתגורר בסביבה של אנשים יראי שמים, יחזרו למנהג רבותינו הספרדים ויכניסו את הציציות מתחת לבגדיהם.

.

בברכת התורה, 

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא בית הדין הרבני הגדול