דברים האסורים והמותרים בחנוכה

בתקופת בית השני גזרו מלכי יוון גזירות על ישראל, ובטלו אותם מדתם, ולא הניחום לעסוק בתורה ובמצוות, ולחצום לחץ גדול, ופשטו ידיהם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטימאו הטהרות, והיה צר מאד לישראל מפניהם, עד שריחם עליהם ה' אלקי אבותינו, והצילם מידם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו את ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה המלכות לישראל, ונמשכה יותר ממאתים שנה עד חורבן הבית השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, היה זה ביום כ"ה בכסלו, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור להדליק המנורה שבבית המקדש, אלא פך אחד של שמן שלא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, עד שכתשו זתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו רבותינו שבדור ההוא שיהיו שמנה ימים אלו ימי שמחה והלל. ומדליקים בהם נרות בכל לילה משמונת הלילות לפרסם הנס ולגלותו, וימים אלו נקראים "חנוכה".

ימים אלו אסורים בהספד. וכמ"ש מרן השו"ע (בסי' תרע סעי' א') וכתב בשו"ת שבט הקהתי (ח"א סי' רא) דאף שמיעת קלטת של הספד יש לאסור, אף שאינו נחשב כהספד, מ"מ נחשב הדבר לדברים הרעים ויש לאסור זאת בחנוכה. וכן אסור להתענות בימים אלו. ועי' באה"ל (סי' תיח סעי' א' ד"ה ראש חודש) לגבי ראש חודש, שכתב שאסור אפי' להתענות תענית שעות ולא רק יום שלם, ואפי' אם לא קיבל עליו תענית כלל, וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"א תשובה א') שאסור בתענית שעות, וכמ"ש השו"ע (בסי' רפח סעי' א'), לעניין איסור תענית בשבת, וה"ה לעניין חנוכה ופורים. אמנם כה"ח (בסי' תיח סק"ג) כתב שאין איסור שעות בר"ח אלא למי שקיבל עליו תענית, אבל מי שלא קיבל עליו תענית מותר. אבל מותרים בעשיית מלאכה. כן פסק השו"ע שם.

נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות, כגון תפירה וסריגה, דהיינו במשך חצי שעה מהדלקת הנירות, והטעם משום היכר, להודיע שאסור להשתמש לאור נרות חנוכה, אבל בבישול ואפיה וצרכי אוכל נפש מותרות. עי' לגאון יעב"ץ בספר מור וקציעה שכתב שיש סמך למנהג חומרת הנשים כדי שלא יבואו להשתמש לאור נרות חנוכה. וכתב האליה רבה (סי' עתר סקי"ב) דהיינו עד חצי שעה, וכדמוכח בשלטי גבורים, ודלא כהמג"א בשם המעגלי צדק שאוסר לעשות מלאכה כל זמן שהנירות דולקות, והמשנ"ב (סי' עתר סק"ד) בשם הגר"א פסק כהא"ר. וכתב בשו"ת שרגא המאיר ח"ו (סי' פז אות ב') שדווקא במלאכה גמורה כגון תפירה החמירו, אבל לא בבישול וטיגון ושאר צרכי הבית. וכ"כ בשו"ת קנין תורה ח"ז (ס"ס נב) שלא נהגו איסור אלא במלאכות האסורות ביו"ט ולא של אוכל נפש. וכ"פ הגרע"י (חזו"ע עמ' יג)

נוהגים להרבות בצדקה בימי החנוכה. כן כתב הפמ"ג (א"א ד"ה נוהגין) והביאו המשנ"ב (שם סוסק"א) והטעם כתב הפמ"ג שהיוונים ביטלו את ישראל משלושת עמודי העולם, תורה ועבודה וגמילות חסדים, ומפני זה אנו מחוייבים בחנוכה  ללמוד תורה, ועבודה בלב זו תפילה והודאה, וגמילות חסדים בממון ובגוף. יש נוהגים להעניק לילדים דמי חנוכה ויש סמך למנהגם. כתב הגרי"ש כהנמן בספר שפתי חיים (מועדים ח"ב עמ' קלד) שהיוונים הרי אסרו ללמוד תורה, וכשניצחום נתנו לילדים מעט כסף כדי להחזירם ללימוד התורה, כי זו הדרך לחבב על הילדים את הלימוד, כמו שכתב הגר"א באיגרתו, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ולזכר זה אנו נותנים דמי חנוכה כדי להמריץ את הילדים ללמוד. ועי' כה"ח (פלאג'י סי' כז סקע"ז) שהביא לזה טעם על פי הסוד.

הסעודות שמרבים בהם בחנוכה יש אומרים דאינם אלא סעודות הרשות, משום שלא קבעו ימים אלו למשתה ולשמחה, אלא להודות ולהלל, דהיינו בשבח והודיה אבל לא באכילה. וכ"פ מרן השו"ע סי' תרע (סעי' ב'). וכתב הלבוש שהטעם בזה משום שבפורים הגזירה היתה להשמיד להרוג ולאבד, כלומר רצו לאבד את הגוף, לכן קבעו משתה ושמחה לגוף, משא"כ בחנוכה שהגיזרות היו למען מטרת "להשכיחם תורתך" וכל הגזירות והרדיפות היו סביב דבר זה, והניצחון היה נצחון הרוח על הכח, ולזכר זה בודאי שאין שום עניין להרבות בשמחת הגוף אלא להוסיף בשמחת הנשמה. ויש חולקים וסוברים שיש מצוה בריבוי הסעודות. ונוהגים לומר זמירות ותשבחות להי"ת ודברי תורה בסעודות אלו ואז נחשבות לסעודות מצוה. כן כתב הרמ"א בסי' תרע (סעי' ב') וכן פסקו המהרש"ל והב"ח, וכן פסק הגרע"י (חזו"ע עמ' יח). וכתב הרש"ל שכל שעושה כדי ליתן שבח למקום או לפרסם הנס או המצוה, הכל נחשב כסעודת מצוה, והביאו המשנ"ב (סי' תרע סק"ט). כמו כן מי שנעשה לו נס וקיבל על עצמו יום זה למשתה ושמחה, כתב המשנ"ב (סי' תרצז סק"ב) שהסעודה שעושה בשביל הנס היא סעודת מצוה, משום שכל סעודה שעושים לזכר נפלאות ה', הרי היא סעודת מצוה.

במסיבות חנוכה שעורכים בישיבות, היקל הגרש"ז אוירבך (שלמי מועד עמ' רמז) לספרדים להשתתף במסיבות אלו לאבל בתוך י"ב חודש לאב או אם, שאין איסור להם בתוך יב"ח אלא בבית המשתה, ואין מסיבות אלו בכלל בית המשתה, וכ"פ הגרע"י (חזו"ע עמ' יט בהערות).

כתב הרמ"א (סי' עתר סעי' ב') יש אומרים שיש לאכל גבינה בחנוכה, לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב. וביאר הב"י (ס"ס תרע"ה) שהיא היתה ביתו של יוחנן כהן גדול, והיתה גזירה שכל ארוסה תבעל לטפסר תחילה, והאכילה לראש הצוררים גבינה ונצמא מאד והשקתה אותו יין לשיכרותו, וחתכה את ראשו וברחו כולם. והביאו המשנ"ב (סק"י), ועי' בספר חמדת ימים (הלכות חנוכה פרק ב' דף נו ע"א) שהביא את המעשה באורך וברוחב.