חתן וכלה????

 

"לא איש בלא אשה, ולא אשה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה" (מדרש רבה בראשית ח ט)

 

טהרת המשפחה - חתן וכלה - בחירת שידוך - נישואין

בחירת שידוך

כז. אמרו חז"ל (מסכת קידושין מא ע"א): אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו [וישנאה], והתורה אמרה: "ואהבת לרעך כמוך". וכן פסק הרמב"ם (הלכות אישות פ"ג הי"ט): אין ראוי לאיש לקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו, שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה. וכן כתב עוד בפירוש המשניות (מסכת סנהדרין פ"ז מ"ד): אם הסתכל בה לידע אם היא יפת מראה כדי שישא אתה, או מכוערת בצורתה ולא ישאנה, הרי זו חובה, והתורה זירזה על כך, ואנשי הצניעות מן התורניים עושים כן. ע"כ. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן כא ס"ג): מותר להסתכל בפנויה לבודקה אם היא יפה שישאנה, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל בה דרך זנות, הרי הוא אומר (איוב לא א): "בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי, וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה". ע"כ.

אחר שראה החתן את הכלה והחליט שמצאה חן בעיניו, יזהר שלא יתבונן בה עוד, אבל ראיה בעלמא בלי התבוננות מותרת, ובלבד שלא יתכוון ליהנות, וכדין הסתכלות בכל אשה אחרת. ועל החתן להבהיר הלכה זו לכלה, כי רובן לא יודעות זאת ויכולות להיפגע. (וכמבואר בחוברת "הנישואין בהלכה ובאגדה")

כח. אסור לגעת במשודכת בשום פנים ואופן, אפילו כאשר החליטו באופן ברור להנשא זה לזה, שכל עוד שלא נשא אותה בחופה וקידושין כדת משה וישראל, הרי היא אסורה עליו לכל דבר. (אה"ע סימן כא סעיף ג)

איסור נגיעה

מאחר וכל הבחורות הפנויות הן באיסור נידה מן התורה, שהרי הן רואות דם ואינן טובלות, על כן ברור שאסור לגעת בשום בחורה פנויה, [ומן הדין אף אם היו טובלות היו אסורות בנגיעה]. ואין שום הבדל בין בחורה פנויה לבין המשודכת שלו, שאף היא אסורה בנגיעה. ויש להתריע על זאת, כי לצערנו, פעמים כאשר החתן והכלה מטיילים או יושבים אחד על יד השני בנסיעה באוטובוס וכיוצא בזה, לא שמים לב לחומרת איסור נגיעה ונכשלים בו. וחובה גמורה על הרבנים מנהיגי העם להזהיר את הציבור בחומרת האיסור, וכבר קרא על זה הגאון רבי יהונתן אייבשיץ את הפסוק (משלי ז כד): "וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי, וְהַקְשִׁיבוּ לְאִמְרֵי פִי... כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ", ה' יצילנו. (סג)

ואוי לאותה רעה חולה המצויה בעוונות הרבים אצל אותם צעירים אשר בדרך כלל משתדלים בקיום המצוות, ומתפללים שלוש תפילות ביום, אך כאשר יגיע אליהם הנסיון בדבר המשודכת, לא יעמדו בו ויאריכו התקופה הרבה הרבה עד לקביעת זמן נישואיהם, ובינתיים לא יחושו על עצמם ונוגעים ומחבקים ומנשקים זה לזו, ופעמים רבות נכשלים בעבירות חמורות של איסורי כרת, בר מינן, ואין ליבם נוקפם על זה, וטענת הבל בפיהם שכיון שכל מטרתם להכירה ועומדים להינשא, הרי זה מותר. ואין צורך להשיב על חלומותיהם ועל דבריהם כלל, כי המה מהבל ימעטו. וכבר אמרו חז"ל (מסכת קידושין מ ע"א): עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר.

אמרו חז"ל (מסכת עירובין יח ע"ב): המונה מעות לאשה מידו לידה בשביל שיסתכל בה, אפילו הוא כמשה רבנו שקיבל את התורה מידו של הקב"ה, לא ינקה מדינה של גהינם, שנאמר (משלי יא כא): "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע" - לא ינקה מדינה של גהינם. וכתב בשו"ת זכרון יוסף, כל הנוגע אפילו בפנויה, עובר באיסור לאו מן התורה, שנאמר (ויקרא יח יט): "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב", שאפילו קורבה לבד אסורה וחייב מלקות על זה, ופשוט הוא, ומרוב פשיטותו לא ניתן לכותבו, רק כתבנו כדי להוציא מלב הבורים ועמי הארץ שחושבים שאין איסור לגעת בפנויה, אך האמת שאין חילוק, וחס ושלום לא יעלה על הדעת לחלק כלל וכלל. ע"כ.

כט. אחר שסיכמו להנשא זה לזה, יקבעו את מועד החתונה מוקדם יותר ככל האפשר, כי פעמים רבות עלולים בתקופה זו להיכשל חלילה באיסורים חמורים, ודי למבין, ישמע חכם ויוסף לקח.

ההכנה לנישואין

ל. חובה גמורה על החתן ללמוד דיני טהרת המשפחה לפני החתונה, בהדרכת תלמיד חכם בקי וירא שמים. וקל וחומר שחובה על הכלה ללמוד דינים אלו בהדרכת רבנית מוסמכת, כדי שחייהם יתנהלו כהלכה.

הנכון ללמוד הלכות אלו מתוך ספרי קיצורים בהבנה טובה ויסודית, כדי לדעת ההלכה למעשה. ועצה טובה ללמוד מתוך חוברת זו "הטהרה בהלכה ובאגדה" שנכתבה בשפה קלה ונעימה השווה לכל נפש, וברוך השם חתנים רבים שלמדו בה, הן בחורי ישיבה והן אחרים, רוו נחת מאוד, ושמחו בה כמוצא שלל רב, כי מתמצתת היא את הדברים המעשיים בשילוב דברי אגדה נפלאים ומחזקים.

הליכות והנהגות

לבד מלימוד ההלכות, יש ללמוד גם את הנהגות הבית הנצרכות לחיי נישואין, את הגישה הנכונה וההבנה אל נפש האשה, שהיא רגשית יותר מן הגבר, ומאידך את סמכויות הבעל והנהגתו בבית. ובכך יהיה ביתם נאה ומשובח, שיפאר את שושלת עם ישראל לדורות עולם. ועיין עוד בכל זה בחוברת "הנישואין בהלכה ובאגדה", ובשער האגדה שם, ותרוה נחת.

יחוד לאחר החופה

לא. מנהג בני ספרד מדורי דורות שלא יתייחדו החתן והכלה לאחר סידור החופה והקידושין, אלא בסוף החתונה כשהולכים לביתם. ויש להמשיך ולחזק מנהג קדוש זה שיסודתו בהררי קודש מפי סופרים ומפי ספרים, וכך נהגו והנהיגו כל גדולי רבני הספרדים בדור הקודם, ואל תטוש תורת אמך.

ובפרט שמתוך מנהג ה'יחוד' עלולים לצאת מכשולים גדולים, כאותם בחורים צעירים המלווים את החתן והכלה לחדר היחוד, שקשה להבין היאך בטוחים הם בעצמם שלא יכשלו בהסתכלות אסורה ובהרהור רע חס ושלום, וכבר הוזהרנו על זה מן התורה במצות לא תעשה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". והרהורי עבירה קשים מעבירה (יומא כט ע"א), שבהרהורי עבירה, פוגם בעליונים יותר ממה שפוגם על ידי המעשה עצמו, כמבואר באגרת הקודש לרמב"ן (פרק ה). ובעוונות הרבים יש שהגדילו לעשות לעמוד ולהמתין אחר החדר לחתן ולכלה, ונכשלים בינתיים בדיבורים אסורים רחמנא ליצלן, וכבר הזהירו חז"ל (כתובות ח ע"ב) "כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפילו נחתם לו גזר דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה". ודרשו כן מהפסוק בישעיה (ט טז) "עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה', וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה, בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה". ה' יצילנו.

ועל כל פנים גם הבחורים מבני אשכנז שנהגו לעשות 'יחוד', יש להסביר להם שיעשו כן בצנעה, ואין צורך שילוו אותם חברי החתן כלל, כי מי בטוח בעצמו שחבריו לא יכשלו אפילו באיסור אחד חס ושלום?! וכמו כן לאחר שיוצאים מחדר היחוד, ישתדלו שהכל יהיה בצניעות וקדושה יתירה מבלי שיכשילו את חבריהם חס ושלום.

אמרו חז"ל (ויקרא רבה) כל שאינו זן את עיניו מדבר ערוה, זוכה להקביל פני השכינה. ובגמרא (יומא לט ע"א) דרשו על הפסוק, 'והתקדשתם והייתם קדושים', אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה. מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. מקדש עצמו בעולם הזה, מקדשים אותו לעולם הבא. והמחמיר והנזהר בדברים קדושים אלו, הוא המחמיר האמיתי שיראתו קודמת לחכמתו. ובזכות זה יזכה לבנים קדושים וטהורים, צדיקים וחסידים, כי מדה כנגד מדה לא בטלה, ומדה טובה מרובה ממדת פורענות פי חמש מאות. אבל כל המיקל ראש בדברים חמורים אלו, או שיכול להשפיע על אחרים ונמנע מעשות זאת, עתיד ליתן את הדין על כל אותם בחורים שנכשלו בגללו. ישמע חכם ויוסף לקח. (ועיין בהרחבה בכל זה בחוברת "הנישואין בהלכה ובאגדה", ותרוה נחת)

ושמח את אשתו

לב. מצות עשה מן התורה על החתן לשמח את אשתו במיוחד בשנה הראשונה, שנאמר (דברים כד ה): "נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושמח את אשתו אשר לקח". וכתב בספר החינוך (מצוה תקפב): משורשי המצוה, כי האל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לברוא את העולם, וחפצו שיתיישב העולם בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה שיזדווגו בהכשר, כי הזנות תועבה היא לפניו. על כן גזר עלינו שנשב עם האשה המיוחדת לנו, שנה שלימה מעת שנישא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פועלה בלב, עד שכל מעשה אשה אחרת יהיה זר אצלנו. ומתוך כך ירחיק האדם את דרכו מאשה זרה, ויפנה מחשבתו רק אל אשתו, ובזה יוכשרו הוולדות שתלד לו, ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו. ע"כ.

כתב בספר שבט מוסר (סו"פ כד), אש אהבתו תוקד בו תמיד לאשתו, ועל ידי כן ינצל מכל הרהוריו, אבל אם יש ביניהם פירוד, יבוא להרהר באחרת חס ושלום.

וכתב הרוקח (הלכות תשובה הלכה כ): זאת תורת השב בכל לבו אל ה', להימנע מכל דבר שהגוף נהנה בהם, כגון ראיית נשים ודיבור עמהם, חוץ מאשתו שישמח בה כשהיא טהורה בכל חשק לבו, ועל כן ימהר ויחיש מלחשוב בנשים אחרות, כי אם על אשת חיקו ישמח ויגיל בה באהבה בכל עת שחפץ, כי היא שומרתו מן החטא, על כן כל חשק לבו יהיה בה לאהבה ולכבדה, ואז ימצא תאוות לבו בה, והיא תזכה אותו בעולם הזה ובעולם הבא. ע"כ.

הנתינה

לג. "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", דרשו חז"ל: 'עול' - זו אשה. שכן בחיי הנישואין העיקר הוא הנתינה וההענקה לאשה, ולא הנטילה וסיפוק הרצונות האישיים. בפרט במצות עונה שהמטרה למלאות תשוקתה של  האשה ולשמחה, ולא להיפך למלאות חשקו, תאוותו והנאתו. (ש"ה יב, יד)

כל פעולה קטנה שעושה הבעל לשמח את אשתו, גורמת שהיא תתקשר ותתחבר אליו יותר ויותר בעבותות אהבה ובקשר של קיימא. גם אם הבעל בא לבית עם חבילת במבה קטנה או 100 גרם פיסטוק, אך מעניק זאת לאשתו בחיוך, באהבה ובמילים חמות - דבר זה משמח את ליבה ביותר. (ש"ה לג)

"ציוו חכמים, שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון - מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עימה בנחת, ולא יהיה עצֵב ולא רוגֵז. וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות לבו, ומרחקת כל מה שישנא. וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח".

(הרמב"ם הלכות אישות פט"ו הי"ח - כ. ניתן לראות על כך הרחבה נפלאה בחוברת  "סוד האושר בחיי הנישואין" לרב זמיר כהן שליט"א, עמוד 9)

דו-שיח

לד. כתב החזון איש: כיצד משמחה? טבעה להתענג על חינה בעיניו [כלומר: הנאת האשה היא - למצוא חן בעיני בעלה], ואליו עיניה נשואות. עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב בריבוי שיחה וריצוי. ומה שאמרו 'אל תרבה שיחה עם האשה', באינו צריך לריצוי מדבר, ולא בשנה הראשונה שצריך להשתדלות ההאחדות. ע"כ. הדיבור והשיחה חשובים מאוד לאשה ומשמחים אותה, כי בכך היא רואה את אהבתו ותשומת לבו של בעלה כלפיה.

וכמו כן, יש להשתדל מאוד לחזק את הקשר הרוחני, לכך טוב ונכון לבני הזוג לקבוע זמן מסוים ללימוד בדברים קלים המתאימים לשניהם, ובפרט בלימוד הלכות יחד, וילמדו הלכות שקשורות גם לאשה כמו שבת, טהרה, ברכות, כשרות ועוד. ואין ספק שבזכות זה יזכו לסיעתא דשמיא מיוחדת ולאהבה ואחוה שלום וריעות תמיד.

הליכה ביחד

לה. מאוד חשוב ויעיל שיטיילו בני הזוג מידי פעם בערב. המציאות מוכיחה כי פעמים רבות נח יותר לדבר על דברים מסוימים דוקא 'באויר הפתוח'. היציאה המשותפת בשעה רגועה ובאוירה נעימה ונינוחה - מאווררת, גורמת לפתיחות, ובריאה לשניהם גם יחד.

חן אשה על בעלה

לו. אחד הדברים הנפלאים שבורא עולם הטביע בעולמו הוא: "חן אשה על בעלה", דהיינו שלכל אשה יש חן מיוחד בעיני בעלה. ועל האשה לדעת, כי כדי לשמור על מתנה יקרה זו שתתקיים לאורך ימים, עליה להיזהר לבל תתגנה חלילה בעיני בעלה על ידי הנהגות בלתי נכונות, אלא תנהג בהנהגות של עדינות שיגבירו ויחזקו את חינה הנשי בעיני בעלה, ומהן:

 

מראה חיצוני - תקפיד האשה להתקשט לפני בעלה, ותשמור בפניו על הופעה חיצונית נאה, נעימה, נקיה ומסודרת. בהנהגה שכזו הבעל מתפאר ושמח באשתו, אולם הופעה מרושלת עלולה חלילה לגנות את האשה על בעלה. [וכאן המקום להעיר על משגה חמור של נשים, אשר מרוב מסירותן לנקיון הבית וטיפול הילדים, מזניחות את הופעתן החיצונית, וכשהבעל מגיע לביתו, רואה את אשתו עם בגדי "ספונג'ה" בלויים. הנשים הללו צריכות לזכור: בעל מעדיף אשה מטופחת עם הופעה נאה, על פני בית נקי ומצוחצח].

 

עדינות בדיבור - על האשה להימנע מהתבטאויות רחוביות, או בעלות רמה נמוכה. ובעיקר להמנע מקללות, אפילו שאינן מכוונות כלפי בעלה. משום שאופי האשה צריך להיות עדין, והתבטאות בצורה גסה מורידה את חן האשה בעיני בעלה.

 

עדינות באכילה - העדינות באכילה נוסכת חן על האשה, ושובה את לב בעלה. על כן האשה תשים לב, לא להרבות באכילה בפני הבעל, ולא להראות להיטות יתר בשעת האכילה. כמו כן תקפיד שלא לאכול מאכלים המותירים בפה ריח לא נעים, ובפרט תיזהר בכך בלילה. (נעימות נצח עמוד פ)

אלו הן מעט דוגמאות, וכל אשה תשתמש ב"בינה יתירה" שחנן אותה השם יתברך, ותשתדל לנהוג בדרכים והנהגות נעימות, שבהן תתחבב ותשא חן בעיני בעלה.

העוון החמור ביותר - הוצאת זרע לבטלה

אוצר של נשמות...

"ברית מילה" - באיזו שמחה ורגש מקיים כל יהודי מצוה יקרה וחשובה זו! אולם "ברית" זו - מה טיבה?

משמעות כריתת "ברית" בין שניים [כמו ברית נישואין, ברית שלום וכדומה] - שהם יהיו קשורים בלב ונפש וילכו יחד לאורך כל חייהם. אך מדוע כרת הקב"ה ברית עם ישראל דווקא באבר זה? ודאי יש לכך משמעות רבה!

הקב"ה אומר לעם ישראל (שמות יט ה): "והייתם לי סגולה מכל העמים" - מסביר רש"י: "סגולה" - אוצר חביב, כלי יקר, אבנים טובות שהמלכים גונזים לעצמם". מכל העולם כולו מצא הקב"ה את האבנים הטובות הנפלאות והחשובות לו ביותר - הם עם ישראל, והרי הוא שומר וגונז אותם ב"אוצר של נשמות". והיכן שמור האוצר הזה? בידיו של האיש היהודי! בתוך גופו של האיש היהודי, נתן הקב"ה את הכח הנפלא להביא לעולם נשמות יהודיות יקרות.

והקב"ה מזהיר ומצווה את האיש היהודי, לבל ישחית את הכח הקדוש הזה - לבטלה ולאבדון, ח"ו. הברית עם הקב"ה שנכרתה דוקא באבר ההולדה, קובעת התחייבות מלאה בין ישראל לה' יתברך, שלא לפעול בכוחות ההולדה, אלא רק ביחד עימו, כלומר על פי התורה, במסגרת של נישואין בקדושה ובטהרה, למען בנין דור העתיד, כמו שאמרו חז"ל: "שלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו".

בגלל גודל האחריות על הפיקדון היקר - על אותו "אוצר של נשמות", לא נתן הקב"ה את כח ההולדה בגיל צעיר מדי. הקב"ה מחכה לגדילתו של האדם, ונותן לו את האוצר רק כאשר הוא מגיע לגיל שיש בו דעת לשמור עליו, שהרי לא יתכן לגנוז את אוצר המלכים היקר במקום פרוץ.

המזלזל בשמירת הברית, ויוצא לפעולה בלעדי ה', הרי הוא דומה לבן מלך, שירש כלי זהב משובץ באבנים טובות ומרגליות, ובאיוולתו השתמש בו למשחקיו בחול ובאשפתות. כך הכח היקר הטמון באיש - אם הוא רואה בו כלי לסיפוק עצמי, הרי הוא לוקח כח יקר ונצחי, ומבזבז אותו בתאוה שפלה וחולפת. המתייחס בחוסר אחריות אל כח ההולדה שלו, ומשתמש בו בלא להתחשב באיסורי תורה, עליו נאמר (משלי כו יט): "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, וְאָמַר: הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי" - הוא מפעיל כלי נשק בעל עוצמה רבה, הורס ומחריב ללא מעצור, וטענתו: איני אלא משחק. (על פי ספר אהל יעקב ולאה)

"היודע את אחריותו העצומה וחי על ברכי התורה - ידע להתייחס במבט של קדושה אל כל דבר הקשור למין והולדה... אין לך אדם בריא, עליז ורענן כמוהו, הוא יודע מיצרו אבל אין היצר שולט עליו. אור התורה מאיר לו גם את חיי הגוף, שאינם עוד פינה חשוכה של שרירות לב והפקת יצרים, אלא קרן אורה של הדרת קודש ואחריות לדורות". (עלי שור עמוד מא)

חומרת האיסור

לז. נאמר בתורה (בראשית לח ו-י): "וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר: וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה': וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ: וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ".

ומבואר בחז"ל שמפאת גודל חומרת העוון של הוצאת זרע לבטלה, המית הקב"ה את ער ואונן אפילו שהיו עדיין קטנים קודם גיל בר מצוה, שעוון זה חמור יותר מכל העבירות שבתורה. (זוהר)

בא וראה כמה גינו חז"ל את המוציא זרע לבטלה בדברים חמורים ביותר, כדלהלן: חייב מיתה, הריהו בנידוי, נקרא רע, עבריין ומשומד. הריהו כשופך דמים ועובד עבודה זרה, וכאילו הביא מבול לעולם, ואין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה, ועובר על 'לא תנאף'. הריהו כבהמה, ואין לו חלק לעולם הבא. מאריך את הגלות, מעכב את המשיח, מביא צרות לעולם, וגורם שישלטו הגויים בישראל. לא יזכה לראות פני שכינה וביאת המשיח, ראוי למיתה משונה. וכשימות, דנים אותו בשכבת זרע רותחת, ובצואה רותחת, ואינו יוצא מגיהנם לעולם, ואינו זוכה לתחיית המתים. (נדה יג, כלה א יט. כלה רבתי ב ד. בן סירא. זוהר)

בלבולי מחשבות, וספקות באמונה שישנם אצל אנשים, נובעים מעוון זה של הוצאת זרע לבטלה. ולא מתקבלת בקשתם ותפילתם לפני ה'. ונדבקים בהם כל המדות הרעות, ובפרט מידת הגאוה והכעס. (זוהר. רבנו האר"י. טהרת הקודש קסז)

לח. כתב מרן בשלחן ערוך: אותם המנאפים ביד, ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא העושה זה הרי הוא בנידוי, וכאילו רצח את הנפש. ואסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או שיביא את עצמו לידי הרהור. ואם בא לו הרהור, יסיח את לבו לדברי תורה. לפיכך אסור לאדם לישון על העורף ופניו למעלה, וכן לא ישן על הבטן, אלא יטה מעט, כדי שלא יבוא לידי קישוי. (אה"ע סי' כג סעי' ב ג. או"ח סימן סג ס"א. אוצה"פ ס"ק ט)

מניעת הריון

לט. אין לבני הזוג למנוע הריון על דעת עצמם. ואם נראה להם שיש צורך בכך, עליהם לשאול מורה הוראה מוסמך בעניינים אלו. (אגרות משה אה"ע ח"ד סימן עד)

באופן שהרב התיר לבני הזוג למנוע הריון, צריכה האשה לקחת אמצעי מניעה, ואסור בשום אופן שהבעל יוציא זרע בחוץ או שיקח אמצעי מניעה, כגון קונדום וכדומה, משום שעובר בזה על איסור מוחלט של הוצאת זרע לבטלה.

אין דבר העומד בפני התשובה

מ. יש לדעת, כי כל העונשים החמורים שהוזכרו לעיל, הם דווקא לאדם שממשיך בעוונו ולא עושה תשובה. אבל השב בתשובה גדולה באמת מכל ליבו ומקבל על עצמו להפסיק להוציא זרע לבטלה, הרי שהקב"ה מקבלו באהבה וחיבה, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (ויקהל ריד ע"ב) שגם לעוון זה, אם יעשה תשובה בכל לבו, יקבלו את תשובתו. וחלק מתשובתו, שישתדל לתקן את חבריו הנכשלים בעוון זה, ויבאר להם את חומרת העוון כמובא לעיל. (טהרת הקודש קטז, קנ)

כמה מעלות טובות לשומר את בריתו

מא. אשרי האיש השומר את בריתו, שעליו אמרו חז"ל כדלהלן: מעלים עליו כאילו קיים את כל התורה כולה. זוכה להידבק בהקב"ה, והשכינה מלווה אותו ולא עוזבת אותו לעולם, ואף אחד לא יכול להזיקו, ומתרפא מכל תחלואיו. מושך שפע של ברכה והטבות משמים עליו ועל בני ביתו. הקב"ה מתפאר בו בכל יום בפני מלאכי השרת ומכבדו יותר מהכל. זוכה למלכות, זוכה לבנים צדיקים, מעלתו ככהן גדול, ונפתחים לו מעיינות החכמה. זוכה למדות טובות. זוכה להתענג בעבודת השם. מסתירו הקב"ה משונאיו. לא שולטת בו עין הרע. מקרב את הגאולה, ואת בנין בית המקדש. זוכה להינצל מחבלי משיח, וממיתה משונה. לא ימות על ידי מלאך המות. ניצול מחיבוט הקבר. אין גופו חוזר להיות עפר. זוכה לראות את הקב"ה לעתיד לבוא, שאין לך תענוג גדול מזה. זוכה להוציא נפשות מגיהנם שהרהרו בתשובה ולא הספיקו לשוב בתשובה. נקרא תמים [שלם], צדיק, קדוש וגיבור. ובזכות השומרים את הברית, אין הגויים יכולים לשלוט בעם ישראל. (זוהר הקדוש. טהרת הקודש נט)

ויש לדעת, כי מחמת צניעותם של דברים, לא מדברים הרבנים על עניינים אלו כל כך בדרשות בציבור, כך שרבים אינם מודעים בכלל שנכשלים באיסורים חמורים עד מאוד. ועל כן, אשרי המפרסם איסור זה ברבים. וזכות המזהיר והנזהר, תגן עליהם אלף המגן ויזכו לבנים צדיקים, קדושים וטהורים, וימלא הקב"ה כל משאלות ליבם לטובה ולברכה בנחת ושמחה, לאורך ימים ושנות חיים בטוב ובנעימים, אושר ועושר ושובע שמחות, וכל טוב אמן.

הזרע והמבול

אמרו חז"ל (נדה יג ע"א): "כל המוציא זרע לבטלה... הריהו שופך דמים". היתכן?! מדוע כה חמורה היא ההתייחסות של בורא עולם כלפי השחתת הזרע?! ומה הקשר בין השחתה זו - לשפיכות דמים דווקא?! כמובן שלא נוכל לרדת לעומק דעתו של הבורא יתברך, אשר לתבונתו אין חקר, אולם בפשיטות ניתן להבין, כי בזרע גלום פוטנציאל של יצירת חיים, ואדם המשחית את הזרע, כאילו שופך דם ומשחית את החיים הגלומים בזרע.

אולם תמיהתנו גדולה - בראותנו מאמר חז"ל נוסף, האומר, כי המוציא זרע לבטלה - כאילו מביא מבול לעולם! (נדה יג ע"א) היתכן?! ניחא - אם נייחס למשחית הזרע חומרה של הריגת נפש אחת, אולם כיצד מייחס הבורא לאדם זה, עוון כה חמור של רצח המוני, כשם שהמבול השחית המוני בני אדם אשר חיו בעולם?!

מעניין, כי דווקא התפתחות המדע הביאה לידי הבנה מחודשת גם בענין זה. בעבר, היו הכל סבורים, כי מהזרעה אחת יוצא ייצור אחד בלבד, ותאומים נוצרים משתי הזרעות, שלישיה - משלוש, וכו'. אולם לאחר המצאת המיקרוסקופ ושכלולו, התגלה לאנשי המדע מחזה מדהים - בכל מיליליטר של נוזל זרע יש בממוצע 120 מיליון תאי זרע! כאשר בכל אחד מהם גלום הפוטנציאל להיות אדם! יש כאן אם כן פוטנציאל חיים של מאות מיליוני בני אדם. לאור הדברים הללו רואים אנו את דברי חז"ל באור מחודש ושונה לחלוטין. המשחית זרע לבטלה הרי הוא משחית אנושות שלימה בתוך נוזל הזרע - כמי מבול כביכול. (המהפך עמוד 130)

על פי הקבלה, המוציא זרע לבטלה, פועל בכך לאבד את מזלו הטוב בידיים. וזאת משום שבפעולה זו הוא שופך ו'מבזבז' את עיקר השפע המגיע אליו - החוצה. והדבר נרמז בראשי התבות של המילים: מוציא זרע לבטלה - ראשי תבות מזל.

כל מה שמעניין ישירות לדואר האלקטרוני שלכם

Please enable the javascript to submit this form

לא מצאתם תשובה לשאלה? שאל את הרב


תגובות