הנהגות הבעל והאשה בימי נדתה

הנהגות הבעל והאשה בימי נדתה

 

דיני הרחקות

א. בימים שהאשה אסורה לבעלה, הן בימי ראייתה ממש, והן בימי השבעה נקיים, מלבד מה שאסורים בני הזוג בתשמיש, ובחיבוק ונישוק ושאר נגיעות, קבעו רבותינו ז"ל שחייבים הם לנהוג בדיני הרחקות נוספים. דינים אלו נקבעו כתזכורת וסייג על מנת שלא יבואו להיכשל חלילה בדבר עבירה. (ע"ה לג)

 

ימי ה"הרחקה" הם הימים הטובים ביותר לפיתוח יחסי אנוש בין בני הזוג, ובהם מתחזק הקשר הנפשי-אנושי ביניהם, שהוא בעל טווח רגשי רב לאין ערוך מזה של הקשר הגופני, ושורשיו עמוקים יותר. הבעל לומד לשלוט בעצמו, להתגבר על היצרים שלו, וליצור קשר עם אשתו בשפה אחרת - שפת 'הלב המבין'. האשה מכירה את השפה מטבעה, אבל הגבר - לא תמיד. השפה היא: להיות אכפתי, להבין, להתייחס, לשמוע, להיות איתה ולא לחשוב רק על הצורך האישי שלו. הבעל מתרגל לעדן את רגשותיו, להשתמש בהם לא רק בדרך של מגע, שאסור בתקופה זו. (הטהרה - במעיין החיים עמוד 49)

 

רבקה, אשה המתקרבת לסוף שנות השלושים לחייה, מספרת כך:

"בעלי ואני נשואים זה שתים עשרה שנה. שנינו בדעה שחיי הנישואין שלנו מוצלחים, אך תמיד יש מקום לשיפור. למדנו הלכות טהרת המשפחה, והחלטנו להתחיל לשמור. שנינו יכולים לציין בפה מלא, שהעשרנו והשבחנו את חיי הנישואין. כל ביקור במקווה נותן לנו הזדמנות לחוות מחדש את ליל הכלולות. ובנוסף, בעלי חזר למנהגו מלפני שנים - לטלפן אלי ממקום עבודתו. שמתי לב שהוא עושה זאת דווקא בימים שבהם חלים דיני ההרחקות! אני חשה שהרצון שלו ליצור איתי קשר, הוא תוצאה של דיני ההרחקות. עליו להביע את רגשותיו רק בדרכים המותרות, ודווקא משום כך מתחזק הקשר בינינו".  (נתיבות הטהרה עמוד 186)

 

חומרת איסור קירבה

ב. בגמרא (מסכת שבת דף יג ע"א) מובא מעשה נורא שסיפר אליהו הנביא, הממחיש את גודל החובה המוטלת על בני הזוג להזהר מלהתקרב אחד לשני בזמן שהאשה אסורה לבעלה: מעשה בתלמיד אחד שלמד תורה הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו לוקחת את התפילין שלו ומסתובבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ושואלת את החכמים: הרי כתוב בתורה (דברים ל כ) "כי הוא חייך ואורך ימיך", אם כן בעלי שלמד תורה הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, מדוע מת בחצי ימיו?! ולא היה אדם שישיב לה על שאלתה. ממשיך לספר אליהו הנביא: פעם אחת התארחתי אצלה והסיחה לי את כל המעשה. שאלתי אותה: בתי, כיצד היה נוהג עימך בעלך בימים שהיית רואה בהם דם? אמרה לי: אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. הוספתי לשאול: וכיצד היה נוהג עימך בעלך בימי השבעה נקיים? אמרה לי: אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר. [יש מפרשים שישנו בנפרד במטה אחת גדולה בלא בגדים. ויש מפרשים שישנו יחד בבגדיהם], ולא עלה על דעתו כלל לשמש עימי. אמרתי לה: ברוך הקב"ה שהרגו, שהרי התורה אמרה (ויקרא יח יט) "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב", שאסרה תורה כל התקרבות ומגע בין בני הזוג, ובעלך עבר על התורה והתקרב אליך. והדברים נוראים!

 

אשר על כן, חובה על האדם להקפיד על כל דיני ההרחקות שקבעו רבותינו ז"ל, ולא יאמר שמכיר בעצמו שיכול להתקרב לאשתו ובטוח שלא יכשל בתשמיש, שהרי אף אותו תלמיד שלא הקפיד והתקרב לאשתו, העידה עליו אשתו שלא עלה על דעתו לשמש עמה כלל, ובכל זאת נענש בכל חומר הדין. (ע"ה לד)

 

דברי שחוק

ג. יזהרו בני הזוג להימנע מדברי שחוק וקלות ראש בימים אלו, וכל שכן שלא ידברו בדברים שבינו לבינה, שמא יכשלו בעבירה. אולם מותר להם לשבח זה את זה, ולשוחח יחד להנאתם. (נט)

 

נגיעה

ד. לא יגעו בני הזוג אחד בשני אפילו באצבע קטנה. וכן יזהרו שלא יגע אחד בבגדו של השני, ואפילו מלבושו לא יגע במלבושו של השני, כשעדיין הבגדים עליו. (נט)

 

מסירת חפצים

ה. לא יושיטו חפץ מיד ליד שמא יגעו זה בזה, ולכן אם ברצונם להעביר חפץ, יניחו על איזה מקום שהוא, ובן הזוג יקחהו משם. ויש להזהר בזה גם כשמוסרים חפץ ארוך, כגון מטאטא וכדומה. ומכל מקום בחפץ כבד שאי אפשר שאחד יחזיק אותו לבד, וכגון שדירתם בקומה גבוהה ואין באפשרותם להוריד את עגלת התינוק בלי להסתייע זה מזה, מותר להם להוריד את העגלה יחד, רק שיזהרו שלא לגעת האחד בשני. (ס)

 

זריקת חפצים

ו. מותר לזרוק חפץ באויר מאחד לשני. ובני אשכנז מחמירים שלא לזרוק. ואולם רשאים הם להקל כאשר אחד זורק כלפי מעלה, והשני מקבלו בירידתו. (כו"פ, חכ"א, סא)

 

 

 

מסירת תינוק

ז. מותר להעביר תינוק מאחד לשני, בתנאי שהתינוק יוצא מעצמו אל בן הזוג השני, ובפרט כשיש צורך בדבר, כגון שהוא בוכה אם לא יקחוהו. אבל להעבירו בדרך שחוק, אסור. (פתחי תשובה, לבושי מרדכי, ת"ה מח)

 

ח. אין לנשק את התינוק כשהוא נמצא ביד בן הזוג, מפני שהוא דרך חיבה. וכן אסור להאכיל תינוק כשהוא ביד בן הזוג, ואולם אם יש הכרח להאכילו כך, יש להקל, ויזהרו שלא לגעת אחד בשני. (סב. ת"ה מח)

 

הדלקת אש

ט. לא ידליק סיגריה ממצית או גפרור שביד אשתו, מפני שהוא דרך חיבה. ואולם מותר שהאשה תחזיק את הנר במוצאי שבת בהבדלה, והבעל יקרב את ידו ליהנות מהנר. (סב)

 

מניפה

י. אין להניף במניפה בימי החום ולהשיב אויר קריר כנגד בן הזוג. אך פשוט שמותר להפעיל מאוורר או מזגן ולכוון כנגדו. (סג)

 

ניקיון הבגד

יא. אם יש אבק על הבגד שלבושים בו, מותר לבן הזוג להסיר את האבק על ידי ניפוח בפה, רק שיזהרו שלא לגעת זה בזה. (סב)

 

מגבת. מברשת שיניים.

יב. מותר לבעל להשתמש במגבת המיוחדת לאשתו בימי נדתה. ואף מותר לצחצח שיניים במברשת המיוחדת לאשתו. (סוגה בשושנים. באר משה. טה"ב פו)

 

מתנה

יג. מותר לבעל לתת מתנה לאשתו או פרחים לכבוד שבת וכיוצא בזה. ובפרט אם היה חס ושלום איזה ריב ביניהם ומטרתו לפייסה במתנה זו שתלך לטבול במקוה. ומכל מקום יזהר שלא ירבה בדברי אהבה וחיבה מדי. (סד)

 

הסתכלות

יד. מותר לבעל להסתכל במכוון ליהנות מיופיה של אשתו כשהיא נדה, שהואיל והיא תחזור להיות מותרת לו בעוד זמן, אין חשש שיתקפהו יצרו לעבירה. ואולם בודאי יש להחמיר שלא להסתכל על האשה במקומות המכוסים שרגילה לכסותם בהיותה לבדה עם בעלה בבית. ואשה שאינה רגילה לכסות את שערות ראשה בהיותה לבדה עם בעלה בבית, רשאי בעלה להסתכל בשערותיה בימים אלו. (עג, עד. טה"ב קנו)

 

התקשטות

טו. חכמינו ז"ל התירו לאשה להתקשט ולהתייפות לבעלה בימי נדתה, כדי שלא תתגנה עליו, ואין לה להחמיר בזה אף אם בעלה מסכים. ומכל מקום אם אינה רגילה להתקשט בימים שהיא מותרת לו, לא תתקשט גם בימי נדתה. (עז)

 

שירה

טז. מותר לבעל לשמוע קול שירה של אשתו נדה, ובפרט כשיש צורך כגון ששרה לתינוק להרגיעו או כששרה עמו שירי שבת. [כמובן כשאין אנשים זרים שומעים, כדלהלן]. (מהרש"ל, פרי מגדים, בית שמואל, באר שבע, חתם סופר, סוגה בשושנים, טה"ב קסז)

 

בושם

יז. יזהר שלא יריח במכוון את ריח הבושם שעל אשתו נדה. ואולם מותר לאשה להריח את ריח הבושם שעל בעלה, שאין דרכה להביא את בעלה לעבירה. (עה, עו)

 

שיירי משקה

יח. לא ישתה הבעל משיירי משקה של אשתו נדה בפניה, שבהתנהגות זו יש ביטוי לחיבה וקרוב דעת. אבל אם היא יצאה לחדר אחר, מותר לו לשתות את שיירי המשקה שלה שלא בפניה, שאין בזה חיבה כל כך. ומטעם זה גם אם הורק המשקה לכוס אחרת, או שהוסיפו מעט על המשקה, או ששתה אדם אחר לאחר האשה, מותר לבעל לשתות את שיירי המשקה שלה. (סז)

 

פחית - אם שתתה מהפחית בקש, רשאי הבעל לשתות אחריה בקש אחר. (יבי"א ח יז ג)

 

יט. מותר לאשה לשתות את שיירי המשקה של בעלה, כיון שאין דרכה להביא את בעלה לדבר עבירה. (סח)

 

שיירי מאכל

כ. מותר לבעל לאכול את שיירי המאכל של אשתו נדה, כיון שאין קרוב דעת וחיבה כל כך בשיירי מאכל כמו בשיירי משקה. ומנהג בני אשכנז להחמיר שלא יאכל הבעל גם את שיירי המאכל של אשתו נדה. ומכל מקום גם למנהג אשכנז, יש להקל בכל המצבים שהוזכרו לעיל לענין שיירי משקה, כגון שיצאה האשה לחדר אחר, או שהעביר את המאכל לצלחת אחרת, או שאדם אחר אכל מהמאכל לאחר האשה. ואם רק טעמה מהמאכל, רשאי לאכול ממנו ללא חשש. (סח. טה"ב קכה)

 

כא. גלידה - אם ליקקה מהגלידה, לא ילקק בעלה אחריה, שיש בזה חיבה שאינו נמאס מהרוק שבפיה. אבל אם אכלה בכפית, מותר לו לאכול את שייריה. ולמנהג בני אשכנז, יש להחמיר אף אם אכלה בכפית. (יביע אומר ח"ח חיו"ד סימן יז אות ג)

 

אכילה בשלחן אחד

כב. אכילה משותפת מקרבת את הלבבות, ועלולה להביא להיסח הדעת מאיסור הנדה. לכן כאשר אוכלים בני הזוג לבדם בשלחן אחד, עליהם לעשות איזשהו היכר או שינוי לתזכורת, כגון שיניחו על השולחן ביניהם חפץ מסוים שאין דרכם להניחו על השלחן בסעודה, [כמו טבעת, קופסת גפרורים וכדומה]. או שהאחד יניח את צלחתו על מפית, והשני יניחה על השולחן ללא מפית, וכיוצא בזה. (סד, סה)

 

מותר לבני הזוג לשבת לאכול יחד בשלחן גדול, כאשר אינם יושבים קרוב זה לזה ויש היכר בשינוי המרחק ביניהם. וכמו כן אם אחד משנה את מקומו הקבוע נחשב כהיכר, ואין צורך בשינוי נוסף. (חופת חתנים, שבט הלוי, טה"ב קי)

 

אם בני הבית [בגיל שנמנעים ההורים לנהוג בפניהם בדברי חיבה] אוכלים עם ההורים באותו שלחן, וכל שכן כשיש אורחים, אין צורך לשום שינוי והיכר כלל. (סה. ע"ה קי)

 

זוגות המתארחים אצל הוריהם, ומטעמי צניעות אינם רוצים שידעו ההורים אם האשה טהורה או לא, רשאים לאכול בשלחן אחד ללא שום היכר אף כשאוכלים לבדם. אולם ודאי שאין להם להקל בשאר דיני ההרחקות. (ה"ע קז)

 

אכילה מקערה אחת

כג. גם כאשר מותר לבני הזוג לאכול על שלחן אחד, עדיין אסורים הם לאכול ישירות מקערה אחת שניהם לבדם. ולכן, כשקערה של חתיכות אבטיח או מלון מונחת לפני בני הזוג, אסור להם ליטול ולאכול ממנה ישירות. אבל אם כל אחד מבני הזוג נוטל את החתיכה ומניחה בצלחת שלפניו, ואחר כך אוכל ממנה, מותר. וכן כשמונחת לפניהם צלחת זיתים וכדומה, יזהרו לקחת את הזיתים ולהניחם בצלחת שלפניהם ורק אחר כך לאוכלם. ומותר להניח ממרח כגון חבילת חמאה או גבינה ביניהם, וכל אחד לוקח ומורח על הפרוסה שלו. (סו)

 

קערה מרכזית המונחת לכל המסובים, מותר לבני הזוג לקחת ולאכול ממנה ישירות, ואין זה נחשב כאכילה מקערה אחת. וישתדלו שלא לקחת אחד אחרי השני, אלא אחַר שלקח אדם אחֵר ביניהם.(באר משה שטרן. טה"ב קטז, קיח)

 

מזיגת הכוס

כד. רבותינו גזרו שבני הזוג לא ימזגו זה לזה יין במים. והטעם לדבר הוא, שבזמנם טעם היין היה חזק מאוד, והיה קשה לשתותו מבלי למזוג אותו במים, וכל אשה היתה בקיאה בטיב הטעם של בעלה, כמה מים בדיוק חפץ בעלה שימזגו לו ביין שלא יהיה חזק מדי, ומאידך שלא יאבד טעמו של היין. וממזיגה כזו יש חשש שיבואו לידי חיבה. (עט, פ)

 

גם בימינו שהיינות אינם חזקים כל כך ואין צריך לערב בהם מים, מכל מקום גזרת חכמים אינה בטלה, ולא ימזגו בני הזוג זה לזה יין במים. ולכן מה שנהגו לתת שלוש טיפות מים בכוס היין שבקידוש של שבת, אין לאשה נדה למזוג כן לבעלה.

 

 

כה. האיסור הוא דווקא במזיגת יין במים, אולם מותר למזוג זה לזה יין לבד או מים לבד, ואפילו לערב שני משקים מותר, כגון למזוג קפה עם חלב או מיץ פירות עם סודה, וכל כיוצא בזה. (עט)

 

ויש מבני אשכנז שנהגו להחמיר בכל משקה שהוא, שלא למזוג זה לזה אפילו מים לבד, וכל שכן שלא לערב שני משקים יחד כמו קפה עם חלב. (ת"ה סז)

 

כו. אין איסור מזיגת הכוס אלא כאשר מוזגים בפני בן הזוג ומניחים לפניו על השלחן. אבל אם האשה מוזגת שלא בפני בעלה, כגון במטבח, ומניחה לפניו על השלחן, או שמוזגת בפניו אך לא מניחה לפניו אלא הבעל לוקח בעצמו את הכוס אליו, מותר. (עט. ע"ה לח)

 

כמו כן, אם מניחה את הכוס לפניו בשינוי, כגון ביד שמאל על השלחן [כשאין לה ביד ימין כלום] או שמניחה על כסא או שרפרף ולא על השלחן [אפילו ביד ימין], או שמניחה על השלחן רחוק ממנו, מותר. (עט)

 

כז. אסור לבעל לשלוח לאשתו כוס יין אפילו שלא בפניה, כגון שהיא נמצאת בחדר אחר ושולח לה על ידי אחר, מפני שיש בזה חיבה שמראה שנותן דעתו עליה. ואפילו כוס של מצוה, כגון של ברכת המזון, אסור. אולם אם אין הכוס מיוחדת לה דוקא, אלא שולח גם לבני ביתו, כמו בכוס קידוש של שבת שטועמים גם בני הבית לחיבוב מצוה, מותר לשלוח לה את הכוס. ובני זוג שנמצאים לבדם, לא יניח הבעל את הכוס ליד אשתו, אלא יניח לידו והיא תקח. (פ. ע"ה לח)

 

הגשת תבשיל

כח. מותר לאשה להגיש לפני בעלה צלחת של תבשיל על השלחן, כיון שאין בזה קרוב דעת וחיבה אלא דרך שירות בלבד, אך תזהר שלא תתן מידה לידו ממש. (פ)

 

ישיבה ושכיבה על מיטת האשה

כט. לא ישב ולא ישכב על מיטת אשתו המיוחדת לה אף שאינה עכשו במיטה, ואפילו שלא בפניה. אבל אם אין המיטה מיוחדת לה, כגון ספה שפעמים הוא שוכב עליה ופעמים היא, מותר לבעל לשכב שם אפילו בפניה. (סט)

 

מותר לבעל להסב על כסא נח המיוחד לאשתו, שבכסא לא אסרו חכמים. (טה"ב קלה)

 

ל. מותר לאשה לשבת על מיטת בעלה אפילו בפניו, אבל לא תשכב על מיטתו בפניו. ואולם במקום צורך, יש להקל לה לשכב אפילו בפניו. (סט)

 

לא. אם הגיע אורח לבית והאפשרות היחידה היא שיישן בחדר השינה עם הבעל, מכיון שאין היתר לבעל לישון במיטת אשתו נדה, לכן יישן הבעל במיטתו, והאורח במיטת האשה [לאחר החלפת המצעים], ולא יאמרו לו שזו מיטתה. [ולאחר מכן יחליפו שוב את המצעים קודם שתשכב האשה במיטתה]. (ע)

לב. אין לבעל להשתמש במצעים המיוחדים לאשתו, אבל אם אינם מיוחדים דווקא לה, מותר לו להשתמש בהם. (סט)

 

לג. אם נפלה השמיכה מעל האשה, אסור לבעל לזרוק את השמיכה עליה לכסותה, שיש בזה חיבה. ולכן, יקרא לה בשמה ויאמר לה שתתכסה כראוי. (ע)

 

ישיבה על ספסל אחד

לד. מנהג בני אשכנז שלא ישבו הבעל והאשה יחד על ספסל או ספה או מטה המתנדנדים, שמא יבואו להרהור והרגל עבירה מפאת התזוזה שביניהם. ואולם אם יושב אדם אחר ביניהם ואפילו תינוק, יש להתיר. (עא)

 

לה. מנהג בני אשכנז להחמיר גם כן, שלא ישב הבעל עם אשתו נדה בספסל אחד בנסיעה לטיול, כגון במושב האחורי של המכונית אף שאינו מתנדנד, אלא אם כן ישב אחר ביניהם כגון בנם או בתם ואפילו תינוק. ומכל מקום בשתי כסאות נפרדים, יש להתיר. ואולם אם הנסיעה לצורך מסחרו של הבעל ולא לשם טיול, אף שאשתו נלווית אליו למטרת טיול, מותר שישבו בספסל אחד. (בדי השולחן, טהרת בת ישראל, טה"ב קמה)

 

לו. מנהג בני ספרד להתיר לבני הזוג לשבת על ספסל אחד המתנדנד, וגם בנסיעה לטיול יחד, רק שיזהרו שלא יגעו מלבושיהם זה בזה. ורצוי שיניחו איזה תיק ביניהם להפריד, כדי שלא יבואו בטעות לידי מגע. (עא)

 

שכיבה במיטה אחת

לז. אסור לבני הזוג לשכב במיטה אחת, גם אם המיטה גדולה ורחבה כמיטה זוגית, וכל אחד מתכסה בכיסוי נפרד, ולא נוגעים זה בזה. (עב)

 

ולכן ראוי לכל זוג לרכוש "מיטה יהודית", המורכבת משתי מיטות שניתן להצמידן או להפרידן לפי הצורך, ובזמן שהאשה נידה יקפידו לתת רווח ניכר בין מיטת הבעל למיטת האשה. והמחמיר להניח רווח גדול יותר כמרחק של הושטת יד, תבוא עליו ברכה. אולם אם אין להם מיטה כזו, אסור בכל אופן לישון יחד על מיטה זוגית אלא אחד מבני הזוג יישן במיטה אחרת. [אך טוב שישנו שניהם באותו חדר ולא בחדרים נפרדים, ובפרט כשהילדים קצת גדולים שיכולים לתת דעתם לכל השינויים הללו, ובודאי שאין זה טוב כלל]. (עב)

 

לח. אין לבני הזוג להתכסות יחד באותה שמיכה בשום אופן, אף שהשמיכה רחבה מאוד וכל אחד ישן במיטה אחרת. וגם בשמיכות נפרדות, יקפידו שלא תגענה זו בזו. (עג)

 

הצעת המטה

לט. אין לאשה להציע את מיטתו של בעלה בפניו כהכנה לשינה, דהיינו לפרוס את הסדין או את השמיכה על גבי המטה, כיון שהדבר עלול להיראות כחיבה יתירה והתרצות אליו. אך מותר לה להציע את המיטה שלא בפניו, [אף אם הבעל שוהה באותו חדר ורק הופך את פניו לצד אחר]. וכן מותר להציע את המיטה בדברים שאינם דרך חיבה אלא דרך טורח ושירות אפילו בפניו, כהנחת המזרון במקומו, ונתינת הכרית על המטה, והכנסת הכריות בציפות, והשמיכות בכיסויים. וכן מותר לסדר את המטות בקומם מן השינה, כדי שיהיה הבית נאה ומסודר. והוא הדין בכל זה בהצעת מיטת האשה על ידי הבעל. (טה"ב קצד, קצו. אבני שוהם תקנב)

 

* אסור לאשה אף בימי טהרתה להציע את מיטת האורח בפניו, משום צניעות. אבל שלא בפניו מותר. (טה"ב קצו)

 

רחיצת פניו

מ. אסור לאשה ליצוק מים על ידי בעלה, כדי שירחץ בהם את פניו ידיו ורגליו, אף שאינה נוגעת בו, מפני שהוא דרך חיבה. והוא הדין להיפך שאסור לבעל ליצוק מים על ידי אשתו. אולם מותר להכין מים בכלי כדי שירחץ בהם. ויש מבני אשכנז המחמירים בזה. (פב)

 

כותל המערבי. בית הכנסת.

מא. מותר לאשה להכנס לבית הכנסת או לכותל המערבי, אף בימי ראיית הדם. (עז)

 

בית החיים

מב. מותר לאשה ללכת לבית הקברות בימי ראיית הדם. ויש נוהגות שלא ללכת. ומכל מקום אם באותם הימים חל יום הפטירה של קרוב משפחתה או כל יום אחר שרגילים לעלות בו לבית הקברות, רשאית לעלות עם משפחתה. (עח)

 

בעל חולה

מג. אם חלה הבעל ממש, עד כדי שהוא מרותק למיטתו וזקוק לאחרים לתמכו ולסעדו, צריך לדאוג שמישהו יטפל בו ולא אשתו כשהיא נדה [וכגון אחד מבני הבית. אך אין חובה לשכור עבורו אדם שיטפל בו תמורת תשלום]. ואם אין מי שישמשנו אלא אשתו, אפילו אם אין לו חשש סכנה, מותר לה למסור מידה לידו או אפילו להקימו ולהשכיבו, שכיון שהוא חולה ותשש כוחו, אין יצרו מתגבר עליו כל כך. אך תזהר ככל שביכולתה שלא תיגע בבשרו ממש אלא באמצעות בגד או כפפה. ואם אין באפשרותה להזהר כל כך, מותר אף אם נוגעת בו. (פג, פד)

 

אשה חולה

מד. אם חלתה האשה והיא מרותקת למיטתה, רשאים להקל במסירה מיד ליד כשיש צורך. אך אין להקל בנגיעה ממש, ולכן אסור לבעלה להקימה ולהשכיבה, [שהואיל והוא בריא, יש חשש שיתגבר יצרו עליו ויפייסה לעבירה]. ועליו לשכור בתשלום אשה אחרת שתטפל בה כראוי. ואולם כשיש חשש סכנה אם בעלה לא יטפל בה, יש להקל. (פג)

לא מצאתם תשובה לשאלה? שאל את הרב

כל מה שמעניין ישירות לדואר האלקטרוני שלכם

Please enable the javascript to submit this form