האם יש צורך מיוחד ללכת דווקא ל"מקווה טהרה", או שאפשר להסתפק ברחצה באמבטיה?

מקוה טהרה

קראתי שעל האשה לטבול ב"מקוה טהרה". ומכיון שאני אשה פדנטית מאוד, רציתי לברר שתי שאלות בהקשר לכך:

א. כיום, בעידן המודרני, כאשר התנאים הסניטריים השתפרו לאין שיעור ממה שהיה מצוי בעבר, האם עדיין יש צורך מיוחד ללכת דווקא ל"מקווה טהרה", או שאפשר להסתפק ברחצה באמבטיה [כמובן תוך הקפדה על כל יתר כללי ההלכה]?

ב. רציתי לדעת: עד כמה מקפידים במקוואות הטהרה על נקיון וחיטוי המים, והאם יש פיקוח בנוגע לעניינים אלו?

תשובה:

מהו "מקוה טהרה"?

מקוה הוא מקום שבו קוויים [אסופים] מים טבעיים, שלא נותקו מן הקרקע, אשר מכיל לפחות 40 סאה = כ-750 ליטר.

המקוואות המצויים כיום

מקוה טיפוסי כיום נראה כך: בריכת מים קטנה, מדרגות נוחות מובילות לקרקעיתה, והיא רחבה דיה שיוכלו לעמוד בה בנוחות המירבית. המים ב"בריכה" זו מוחלפים בתדירות גבוהה ומחוממים לטמפרטורה נוחה. אולם ההבדל העקרוני והיסודי בין בריכת שחיה לבין בריכה זו נעוץ במֵיכַל גדול של מים, הסמוי מן העין, וצמוד למקוה הטהרה. מיכל זה [הקרוי "בור" או "אוצר"] מכיל מי גשמים טבעיים, המתחברים אל מי הבריכה באמצעות נקב שאפשר לראות במקוה, מתחת לקו המים. באמצעותו מושקים [מתחברים] מי האוצר הטבעיים עם מי הבריכה, בחיבורם הופכים הם לישות אחת, וה"בריכה" הופכת ל"מקוה טהרה".

ביקור במקוה המודרני: האשה בבואה אל המקוה נכנסת אל "לובי" נאה, שממנו נכנסים אל חדרי הרחצה. חדר הרחצה הוא חדר פרטי ונעים, מאובזר היטב, שאפשר לעשות בו בנחת את כל ההכנות לטבילה. כאשר האשה מוכנה, היא לוחצת על כפתור הפעמון המותקן בחדר הרחצה. הבלנית מגיעה, ומובילה אותה דרך דלת צדדית אל המקוה עצמו, שם כמובן לא נוכחת שום אשה נוספת. האשה טובלת, ותפקיד הבלנית לוודא שטבילתה נעשית כראוי, כשכל גופה ושערותיה בתוך המים. לאחר הטבילה חוזרת האשה לחדרה להתארגן. במקוואות רבים ישנו חדר נוסף, שבו מצויים מייבשי שיער, איפור וכדומה.

מה ההגיון?

כולנו אוהבים ורוצים לנהל את חיינו לפי ה"הגיון". ובדורנו, ככל שהולך המדע ומתקדם, אנו נוטים יותר ויותר לבחון דברים על פי בדיקת נכונותם המדעית, על פי שיקולים הגיוניים וניתוח שכלי. עוד ועוד אנשים ונשים שואלים את השאלה: מה ההבדל בין טבילה במקוה טהרה, לבין רחצה טובה באמבטיה? מדוע התורה מחייבת את האשה לטבול דוקא במקוה? מה ההגיון כאן, הרי אלו מים - ואלו מים?

ובאמת, מה ההגיון?

שאלה טובה. אולם לפני שנענה עליה נשאל שאלה נוספת: מדוע אפשר להתניע את התעשיה והתחבורה רק באמצעות הדלק השחור, היקר והמסריח? [זהו ניסוחו של מדען דגול]. באמת, מה ההגיון? למה לא נפתור את בעיית משבר האנרגיה על ידי שימוש בשמנת מתוקה תוצרת "תנובה"? היא גם זולה יותר, גם נקיה ואסטטית יותר.

מה נענה? ככה זה ודי, זהו חוק ודי. זהו חוק טבע, ואין לשאול עליו למה. כך זה פועל, וכך לא. ולמרות "חוסר ההגיון" ובלי להבין מדוע, אתה, את, אני וכולנו משתמשים הלאה בדלק לכל צרכינו (הרב משה גרילק).

מי שמבין, מבין שהוא אינו מבין...

כמובן שמאחורי כל דבר, עומד הגיון, לכל דבר יש הסבר, אולם הרצון להבין את ההגיון העומד מאחורי כל דבר בעולם, הוא אינו מציאותי. המעניין הוא שדווקא מדענים ופרופסורים דגולים, הגיעו אל המסקנה הזאת. ככל שהאדם יודע יותר ומבין יותר, הוא מתחיל להבין עד כמה הוא רחוק מלהבין הכל.

וכך התבטא המדען העולמי המפורסם פרופסור אלברט איינשטיין: "יש לדעת כי גם מה שאיננו ניתן להשגה על ידינו, באמת קיים, ומגלה עצמו בחכמה העילאית והיופי הגבוהה ביותר אשר אמצעינו הדלים מסוגלים לקלוט רק בצורות הפרימיטיביות ביותר..." (מתוך  COMME JE VOIS LE MONDE , מובא בספר "המהפך")

איזיק ניוטון, גדול הפיסיקאים, התבטא ואמר: "השגתי רק טיפה מן הים הגדול של הטבע, החתום לפני".

העולם הרוחני

המדענים מנסים בכל יכולתם, לחקור את העולם שמסביבנו. הם הגיעו להישגים יפים, אך כמובן - חלקיים בלבד, מי יוכל לעמוד על כל סודותיו של עולמנו הנפלא?! אולם יש תחום, שאליו המדע כמעט אינו מצליח להגיע. זהו הממד הרוחני של העולם. בעבר היו רבים שניסו להכחיש בכלל את עצם קיומו. אולם כיום המדע והפילוסופיה המודרניים מכירים יותר ויותר בכך שהאדם והיקום מלאים כוחות אל-טבעיים ותופעות מופלאות. העולם הרוחני, שמעבר לעולם הפיזי שאנו תופסים בחושינו, מתגלה בגילויים מפתיעים, כגון: טלפתיה, סיאנסים, היפנוזה, ועוד ועוד. כיום גדלה יותר ויותר ההתעניינות בתחומים רוחניים - "פראפסיכולוגיים" אלו. מדענים רבים מנסים לחקור תופעות רוחניות הקיימות בעולם, אולם הנסתר רב מאוד על הנגלה.

והנה כל ענייני ה"טומאה" וה"טהרה", הם עניינים רוחניים לחלוטין [עי' בשאלה רביעית], ובודאי שאין לנו את הכלים להבינם. אם איננו מבינים מהי טומאה, בודאי שאיננו מסוגלים להבין גם כיצד מסירים אותה. ואלו דברי הרמב"ם, הוגה הדעות והרופא הגדול, בספרו "היד החזקה" בסיום הלכות מקוואות וטבילה:

"דבר ברור וגלוי, שהטומאות והטהרות גזרות הכתוב הן, ואינן מהדברים שדעתו של אדם משיגתם... וכן הטבילה מן הטומאות - מכלל החוקים [מצוות שטעמן לא ידוע לנו] היא, שהרי אין הטומאה טיט או לכלוך שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא".

התורה קבעה שטומאת הנידה זהו מצב רוחני שיכול לסור אך ורק על ידי טבילה במקוה טהרה. זהו חוק, ככה זה פועל, למרות שאיננו מבינים זאת!  -

"הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא, אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?!

גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל, עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע?!"

(איוב פרק יא פסוקים ז-ח)

אין תחליף

אשה שחושבת להיטהר באמבטיה, למי היא דומה?

לאותו פציינט פרימיטיבי אסיר תודה, שנתן במתנה לרופא המטפל בו - בקבוק עם חומר נוזלי. "מה זה?", שאל הרופא, והפציינט השיב בגאוה: "שמתי לב כי אתה נוהג לשטוף את ידך בחומר נוזלי לאחר כל טיפול. אולם חומר זה שאתה משתמש בו - ריחו חריף למידי, לכן החלטתי לתת לך במתנה תחליף מצוין - מי בושם נהדרים, המותירים את היד רעננה ובעלת ניחוח נעים!"

נו, מה רע בתחליף הזה? התשובה ברורה. אותו פציינט מודע רק לתוצאות הנראות לעיניו - ידיים רעננות וריחניות. אולם הרופא מודע גם למה שאינו נראה, אך קיים בודאות גמורה - אלו הם החיידקים, שרק חומר חיטוי איכותי יועיל להשמידם באופן מוחלט.

האמבטיה והמקוה - מבחינה חיצונית אין הבדל משמעותי ביניהם: כאן יש מים, וכאן יש מים. אולם בורא עולם הצביע בתורה על הבדל מהותי בין המים האלו למים האלו - "אַךְ מַעְיָן, וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם - יִהְיֶה טָהוֹר" (ויקרא פרק יא פסוק לו) - רק מקוה כשר יכול לטהר, ולא שום מים אחרים! האמבטיה טובה לנקיון הגוף, אולם לטהרתו - יועיל אך ורק מקוה. כפי שכותב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יא טז): "אין האשה ניטהרת עד שתטבול במי מקוה כשר... אבל אם רחצה במרחץ, אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם - הרי היא אחר הרחיצה כמו שהיתה קודם הרחיצה".

סודו של המקוה

אף כי איננו מסוגלים להבין מהו סודו של המקוה, נוכל לציין רמז שהובא בדברי רבותינו בענין כמוס זה:

כאמור, מי המקוה הם מים ממקור טבעי [מי גשמים], שלא נותק מן הקרקע, או מים המחוברים אל המקור [באמצעות השקה]. על פי הקבלה, המים מבטאים את מידת החסד, נמצא שבמי המקוה שמחוברים הם למקור טבעי, יש ביטוי לחסד הנובע ישר מן המקור, מבורא עולם - ללא נתק ופירוד. לכן יש בכוחם להדביק ולקשר את הטובל בהם באלוקים חיים.

ניתן לומר כי ההבדל בין מי המקוה למים רגילים, הוא כמו ההבדל בין פרח תלוש לעומת פרח מחובר. יתכן שמבחינה חיצונית אין הבדל ביניהם, אולם למעשה יש הבדל מהותי: המחובר - מתעתד לצמיחה ולפריחה, כיון שהוא קשור למקורו, ואילו התלוש - מתעתד לנבילה. כך מים המחוברים למקורם - נקראים "מים חיים", ויש להם סגוליות לטהר; ברגע שהתנתקו ו"נתלשו" ממקורם, כמו המים באמבטיה, כבר אבדה מהם הסגוליות הזו.

ואפשר להמחיש זאת גם על ידי דוגמא שהיתה. אשה אחת סבלה מדלקת פרקים וגם מחולי בלב. בהזדמנות מסויימת היא הגיעה לים המלח, ונוכחה לראות שהמים עזרו לה מאוד לרפא את כאביה, אבל היות שהלב שלה חלש, אסר עליה הרופא לרחוץ במי הים. מה עשתה? הלכה לבית מרקחת וקנתה מלח מִיַם המלח, כדי לערב אותו במי האמבטיה... אולם אמבטיות אלו לא הועילו לה לשיכוך הכאבים. כששאלה את הרוקח, הוא ענה: "בודאי שהאמבטיות לא עוזרות, כי המים באמבטיה לא באים מן המקור ומן הטבע, רק מי המלח המחוברים למקורם בים - עוזרים!".

כמובן שאין לנו השגות אמיתיות בסודות נסתרים אלו, אך לעתיד לבוא כשהשגתנו תזדכך, יתגלו לנו כל טעמי המצוות, ונהיה כעיורים שנפקחו עיניהם (הרמב"ן דברים כב ו)! או אז נזכה כולנו להבין את טעמי המצוות לאשורם, לעומקם ולכל היקפם, ותהיה זו הנאה והתפעמות רוחנית שאין דומה לה (המהרי"ל דיסקין סוף פרשת יתרו אות יב). וכשיראו לנו אלו תיקונים נעשו על ידינו במצוות בכללן, ובפרט במצות הטבילה, ואלו פגמים נוראים, עיוותים וקלקולים נגרמו באי שמירה על דיני הטהרה כהלכתם - כמה ישמחו ויגילו שומרי הטהרה, וכמה חס ושלום, יצטערו אלו שזלזלו בה.

!!!מסגרת דף

"אני נזכרת בביקורי הראשון במקוה. כל הרעיון היה נראה לי זר ומוזר, אך מלאתי אחר רצונו של חתני, שעמד על כך, שלפחות אטבול פעם אחת לפני החתונה. התכוננתי לעבור את האירוע מהר ככל האפשר. אך מוזר למדי, הופתעתי למצוא את עצמי נהנית מכל רגע. כשירדתי לאיטי במדרגות כדי לטבול, פשטה בי תחושה של התחדשות. הייתי המומה מן החויה, והרגשתי צורך להביע בקול את רחשי לבי. הבלנית, שכאילו קראה את מחשבותי, הגישה לי אחר הטבילה נוסח של תפילה, שקעתי בקריאת התפילה ושכחתי לגמרי את תוכניתי המקורית להסתלק מן המקום מהר ככל האפשר. ואז צפירה מוכרת נשמעה מן הרחוב, הודיתי לבלנית ומהרתי אל אימי, שחיכתה לי במכונית.

- "מדוע התמהמהת, הרי אמרת שאת מתעכבת רק לשתי דקות?"

- "אינני יודעת, הייתי משוכנעת שתהיה זו הפעם הראשונה והאחרונה, אך משום מה שקועה הייתי בחוויית המקוה, יש לי הרגשה שזו לא תהיה הפעם האחרונה".

!!!!!!!!!!!

אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים! שנאמר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל - ה'" - מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל! (משנה סוף מסכת יומא)

!!!! מסגרת

מה הטריד את ה"בבא סאלי"?

האדמו"ר הקדוש ה"בבא סאלי" - רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל - נהג להסתובב בין הכפרים והעיירות בהם גרו יהודים, כדי לחזקם ולעודדם בקיום תורה ומצוות. פעם אחת בשעות הערב הגיע לעיירה מרוחקת במרוקו. מיד התקבצו ובאו כולם אל בית הכנסת של העיירה לקבל את פני הצדיק ולשמוע את דיברות קודשו. בסיום הדרשה, פנה הקהל ללוות את הרב אל בית מארחו. אולם הצדיק ביקש, כי לפני שהוא הולך לבית מארחו לנוח, הוא רוצה לראות את מקוה הטהרה של העיר!

כששמעו בני העיירה את בקשתו, נבוכו מאוד. ראשי הקהילה סיפרו לרב בבושה, כי לצערם הרב, המקוה אינו בשימוש כבר שנים רבות. המקום מוזנח, עד שאי אפשר כלל להיכנס אל המקוה, כי קירותיו נוטים ליפול, ושברים מן התקרה נפלו לתוך מימי המקוה. כששמע הרב דברים אלו התפלא מאוד, ושאל: "מה אתם עושים כאשר נשותיכם צריכות לטבול?" השיב לו ראש הקהל: "הנשים נוהגות ללכת לעיירה הקרובה ולטבול שם". "זה לא יתכן", פסק הרב, "הרי ההלכה קובעת כי בניית מקוה טהרה בעיר קודמת אפילו לבניית בית כנסת! לכן אני מבקש שניגש עכשיו אל המקוה, ובעזרת ה' נכשיר אותו לטבילה". שמעו זאת האנשים ונדהמו, הכיצד יכשירו עכשיו, בשעת לילה, את המקוה אשר מזה שנים ארוכות לא דרכה שם רגל אדם?!

אולם הרב התעקש ועמד על שלו, וכל בני העיירה הלכו בעקבות הרב לכיוון המבנה המוזנח של המקוה. כאשר ביקש הרב להיכנס, ניסו להניאו בשנית: "המקום מהווה סכנה של ממש לנכנסים, הרב עלול להינזק מן הריח ומבעלי החיים השורצים שם", טענו. אולם הרב עמד על דעתו: איני שב לביתי עד שיוכשר המקוה למבקרים". הביאו לו את המפתח, והוא נכנס למקוה. הוא חלץ את נעליו, הפשיל את חלוקו, ונכנס לתוך המים! הנוכחים המבוישים נתקפו בחרדה, וביקשו מהרב שיחדל לעסוק בפעולה לא מכובדת שכזו. הרב לא שעה לדבריהם, ואמר: "כולנו בצוותא נעשה עבודה זו!" ובעודו אומר זאת, נטל דלי, והחל לדלות את מי המקוה. כך רוקן הרב את כל מי המקוה, כשראשי הקהילה מסייעים בידו.

סיים הרב את עבודתו, נעל את מנעליו ויצא לחוץ. הציבור עמד לשאול את הרב, מהיכן ימלאו עכשיו את המקוה, בהיעדר מי גשמים? אולם הרב לא הניח להם לפצות פה, הוא יצא מן הבנין, נשא את ראשו השמימה ואמר: "רבונו של עולם, אנו עשינו את המוטל עלינו, עתה עשה אף אתה את שלך". מיד התקדרו השמים בעבים, וגשם עז ניתך. הקהל החל מתפזר למצוא מחסה מפני הגשמים, והרב נותר על מקומו לראות אם מילאו המים את המקוה כפי הצורך. מיד כשפסקו הגשמים, שב הקהל והתקבץ, והחל פוצח בשיר. הנס שהתרחש לעיניהם הרעיד את הלבבות, והכל חשו התעלות נפלאה למראה המחזה הנדיר. (נתיבות הטהרה עמ' 233)

ולשאלה השניה - אודות נקיון המקוואות:

חכמינו ז"ל אמרו כי "ליצנות אחת - דוחה מאה תוכחות". את התגשמותו של מאמר חז"ל זה, אנו רואים לצערנו בנושא זה של הטבילה במקוה הטהרה. לצערנו, בתקשורת וברחוב מתייחסים אל נושא זה בליצנות ריקנית, אשר מעמידה את המקוה כאיזו אמבטיה ציבורית מלוכלכת. כלה קיבוצניקית סיפרה, כי לפני נישואיה הזהירו אותה חברי הקיבוץ שלא תלך להירשם ברבנות לנישואין - "כי יכריחו אותך לטבול במי בִּיצָה"...

על האבסורד שבטענות אלו, תעיד מי שהתנסתה בהליכה למקוה. המקוה אינו רק מקום נקי וסניטרי, אלא על פי רוב, המקוואות המצויים כיום בנויים ברמה גבוהה ואיכותית, שאינה מביישת אף בתי מלון. על רמת הנקיון וההיגיינה שבמקואות הטהרה נוכל להיווכח על פי העובדות הבאות:

R במקוואות הטהרה יש פיקוח תמידי של משרד הבריאות.

R המים במקוה מכילים "ברום", שהוא חומר חיטוי מעולה.

R המים במקוואות מוחלפים בתדירות גבוהה [על פי מספר הטובלות, כך שיש מקוואות רבים שמחליפים בהם את המים מידי יום ביומו].

R לפני שהאשה נכנסת למקוה היא מחויבת על פי ההלכה לרחוץ היטב את כל גופה במים חמים ובסבון, לחפוף את שערות ראשה ולסרקן בקפדנות, ולוודא שאין על גופה כל שערה או לכלוך. [באיזו בריכת שחיה, סניטרית ככל שתהא, יש נהלי נקיון כאלו?!]

R זמן שהיית האשה במי המקוה הוא קצר מאוד [לעומת זאת בבריכת שחיה שוהים זמן ממושך, ובינתיים הגוף מפריש זיעה וכו'...]

R ישנן נשים החושבות, שמי המקוה מלוכלכים בגלל העובדה שמקורם במי גשמים, ולכן קשה להחליפם, במיוחד בקיץ. לאלו נסביר, שהמים שהאשה טובלת בהם אינם מי גשמים, אלא מי עירייה רגילים. מה שנותן להם את המעמד בהלכה של "מקוה כשר" הוא "השקתם" עם בור של מי גשמים, כמתואר לעיל.

R הכמות המינימלית הדרושה למקוה כשר היא 40 סאה [כ- 750 ליטר], ובכמות מים כזו יתבטל כל חומר ארסי (ד"ר יעקב סמיטליין, חבר באיגוד הרפואי של ניו יורק).

מן העתונות:

גילוי: מי המקוה ראויים לשתיה

"מבדיקת איכות המים במקוואות, שערך צוות מעבדת "אנלסט" ברחובות, לפי בקשת עיתון "כל הדרום", עולה באופן חד משמעי כי המים במקוואות נקיים לגמרי. יתרה מזאת: המיקרוביולוג הראשי במעבדת 'אנלסט', אייזיק אסולין, אומר שמי המקוואות ראויים בהחלט לשתיה! 'כל הדרום' שלח לבדיקה מעבדתית דגימות ממי מקוואות, שנבחרו באקראי. התוצאות, כאן המקום להודות, היו מפתיעות ביותר: מספר החיידקים שנמצאו במ"ל מים נע בין 7 ל - 52, כשבכוס מים רגילים הראויים לשתיה, יש לא פחות מ - 250 חיידקים! קוליפורם צואתי לא נמצא במי המקוואות כלל. הבדיקה נעשתה ללא התראה מוקדמת, ולמרות זאת היו התוצאות יותר ממשביעות רצון.

הממונה על המקוואות במועצה הדתית אשדוד אינו מופתע מתוצאות הבדיקה: "יכול להיות שאנשים אחרים מופתעים, אבל מי שיודע אלו משאבים ומאמצים משקיעה המועצה הדתית, בהחלט לא מופתע. אומנם לא ידענו שהמים נקיים עד כדי כך שהם אפילו ראויים לשתיה, אך אני בהחלט שמח על כך. אני גם מקוה שכעת יתנפץ הסטריאוטיפ של מקוה כדבר מזוהם ומלוכלך, ומאמין שנשים שנרתעו לבוא בגלל דעות קדומות יצטרפו למעגל הטובלות במקוואות". (מוקד 'קול הדרום')

"לאחרונה ניסו גורמים בלתי אחראיים להוציא לעז על כלל המקוואות. מבחינה רפואית, אין אפילו השוואה רחוקה בין הנקיון המצוי של המקוה לבין הבעיות הזיהומיות הקשות והמסוכנות של בריכות השחייה. ואכן לא נשמע אף פעם על אשה שחלתה עקב ביקורה במקוה. המקוואות עומדים תחת פיקוח מעבדה לפי תקן משרד הבריאות, המקוואות מטופלים בחומר חיטוי במינון מתאים, מעבדות עורכות בדיקות בכל שטח הטבילה, ומחלקת המקוואות של כל מועצה דתית פועלת לפי ההנחיות של מנהל המעבדות. בנוסף לכל זה, תפקידה של הבלנית לפקח על השטח, שלא תתקרב אשה שלא עשתה רחצה במים חמים וסבון, סירוק וחפיפה מדוקדקת - שהרי בלי זה ההלכה היהודית פוסלת את הטבילה. (שרית רוזנבלום, כתבת לענייני בריאות 'ברחבי המדינה')

כך חיים יהודים - כי אי אפשר אחרת!

מקוה הטהרה היה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מחייו של  היהודי. גם אם חלילה נחלש בקיום התורה והמצוות, גם אם עזב חלילה את המורשת, גם אם סטה מן הדרך - מצוה זו לא הזניח!

אחאב - מלך ישראל, נמנה על שבעת האנשים שאין להם חלק לעולם הבא, בגלל מעשיו הרעים: חטא והחטיא את ישראל, נשא לאשה את איזבל בת מלך צידון, השליט עבודה זרה בעם ישראל, הרג את נביאי ה', והתעמת עם אליהו הנביא. לאחרונה נחשף ארמונו אשר בשומרון. ובארמון - מקוה טהרה! זאת לא זנחו! עבודה זרה עבדו - אבל לא עברו על מצות הטהרה!

לא מכבר עלתה משלחת לחשוף את צפונות הר מצדה, מעוזם האחרון של לוחמי המרד הגדול נגד הרומאים, בעת חורבן בית המקדש, לפני כ- 2,000 שנה. הם ביצרו לעצמם מקום בפסגת ההר, ובחרו במוות מאשר ליפול ביד האויב. חברי המשלחת מצאו את עצמותיהם של לוחמי החירות, מצאו את סימני השריפה הגדולה, שיחזרו את המבנים - ומצאו את מקוואות הטהרה!! רבני ירושלים [וביניהם הרב דוד מינצברג והרב אליעזר אלטר] באו אל המקום, גילו את "אוצר מי הגשמים" והפתח המחבר, מדדו את הנפח, וקבעו: מקוה כשר ומהודר, לפי כל כללי ההלכה! נרדפים על נפשם, נתונים בסכנת חיים, מתבצרים על הר צחיח בקרבת ים המלח בו המים במשורה וכל טיפת גשם היא סם חיים - ומקימים מקוה, כי לא יתכן אחרת. כי יהודים הם, וכך חיים יהודים!

גם בחפירות שבהורודיון - הוא ארמונו של הורדוס [כ- 3 ק"מ דרומית מזרחית לבית לחם], נתגלתה בריכת טבילה, ועל ידה זוהו בנקל בריכה ששמשה כאוצר מי גשמים, ובריכה נוספת לרחיצה. מקוואות אלו נבנו על ידי לוחמים מתמרדים. אף תנאי מחבוא קשים בין הריסות הארמון - לא היה בהם כדי לשנות את ההלכה ולהקל בפרטי מצות הטהרה, כי יהודים הם, וכך חיים יהודים, אי אפשר אחרת.

המקוואות המודרניים, המשוכללים, המהודרים, בהם פותחים שסתום - והמים מוחלפים, לוחצים על כפתור - והם מחוממים, הדורות הקודמים לא יכלו אף לחלום על מותרות כאלה:

בוורמס עירו של רש"י הקדוש לפני כ-900 שנה, נשתמר המקוה העתיק בקרבת הנהר. טבלו שם במעיין עמוק, אליו ירדו בשישים מדרגות. בלא חימום, בלא הסקה, בחורף האירופאי המושלג. תחילה ירדו כ - 40 מדרגות, שם היה מדף אבן לשים עליו את המנורה, ושרפרף אבן להניח עליו את הבגדים. אחר כך ירדו בעוד 20 מדרגות אבן קרות אל המים הצוננים, המקפיאים - ולא העלו על הדעת שאפשר אחרת, כי באמת, באמת אי אפשר אחרת!

ובמאות כפרים ברחבי אירופה כולה, היו אמהות יהודיות קוראות לשכנותיהן ללוותן אל הנהר הקפוא, באישון לילה, בסערת שלגים. היו חוצבות בקרח חור, ויורדות וטובלות בשיניים נוקשות. כי אי אפשר, אי אפשר אחרת.

ובירכתי תימן, במדבר הצחיח, היו מאתרים מערות, בהם נקוו מי גשמים במידה הנצרכת, שואלים בעצת חכמים, ומשתמשים בהם לטבילה. כי אי אפשר אחרת.

במחוז "יזד" שבמדינת פרס, היה מצוי מקוה שנבנה במעמקי האדמה, מתחת ביתו של אחד הגבירים. כדי להגיע למעמקי הבור - היתה האשה צריכה לרדת כשמונים מדרגות. הבור היה חשוך והאדמה היתה בוצית. אולם בכל זה לא היה כדי להרתיע אי מי מן הנשים - לטבול, כי ידעו כולן בפשטות, שאי אפשר אחרת.

אחת הפעולות הראשונות של הנאצים בוורשה הכבושה, היתה צו לסגירת המקוואות, מי שיפעיל מקוה ייענש במוות! בנוסף לכך, שרר עוצר, וקלגסים היו יורים בלא כל אזהרה, בעוברים שהפרו את העוצר. ודמויות דוממות היו נעות באפלה, נצמדות לקירות הבתים, חומקות ומוצאות את דלת המקוה פתוחה, וטובלות שם בעלטה, כי היה מי שסיכן את נפשו בעבורן ופתח את המקוה, כדי לשמור על חומות הטהרה. כי אחרת אי אפשר!

כשהקומוניסטים השתלטו, התנכלו אף הם למקוואות. הטהרה היא לצנינים בעיני הטומאה. תלו מנעול כבד בשערי המקוה, ושלט גדול אסר את הכניסה. יהודים מסרו נפש, ופרצו פרצה סמויה בקיר צדדי. חמקו פנימה לנקות ולהחליף מים, ולהעביר מפה לאוזן את הבשורה שאפשר, שיש גישה.

סח יהודי ירושלמי ששמע מ"כלי ראשון" - מאדם שהיה נוכח בשעת מעשה - אחד העובדים ב"חברה קדישא" בירושלים:

יום אחד באה אשה בוכיה, בעלה נפטר, ויש להסדיר את קבורתו. על פי מבטאה, רוסייה היתה. על פי המראה - לא היתה דתיה. מילאו שאלון, בקשו לוודא את יהדותו. היא נקבה בשם הורי בעלה ומוצאם, הפיגה כל חשש. מיד נקבעו סדרי ההלויה, שאלו אם יש בנים או מלווים. התברר שערירים הם, אין להם ילדים. עולים חדשים, יחסית, ללא משפחה או מכרים. מלבד האלמנה הבוכיה ואנשי ה"חברה קדישא", לא היו מלוים.

כשעמדו להוריד את גופת הבעל, המכוסה בטלית, אל הקבר, נשאה האלמנה עיניים דומעות ושאלה בקול חנוק: "נוהגים לומר לפני זה כמה מילים, "הספד" אני חושבת, הלוא כן?!"

"כן", ענו, "אבל אין כאן אף אחד שהכירו. איננו יודעים מה לומר".

"אם כך", אזרה עוז, "אני אומר דברים. אל תחששו, אדבר בקצרה". התקדמו ועמדו לפני האלונקה. "סאשה", אמרה, "אין לנו בן שיאמר אחריך קדיש. אבל סאשה, זכות הקדיש לא תחסר לך שם, בשמים. כי אתה היודע מדוע אין לנו בן. כי לא היה שם מקוה, בעירנו..."

"וכולנו, כאיש אחד", מעיד המספר, "פתחנו באמירת קדיש בהתייפחות עצורה, וידענו שהנפטר האלמוני, אשר בגבורת נפש מנע את עצמו במשך שנים ארוכות מחיי אישות למען שמירת צו הבורא - אינו צריך ל'קדיש' שלנו, שמקומו בגן עדן מובטח..."

סאשה, יהי זכרו ברוך, שידע כי כך חיים יהודים, כך - ולא אחרת, כי באמת-באמת אי אפשר אחרת.

כאשר אחת מבנות דורנו תעלה למרום, הלוא תפגוש שם את סבתותיה לדורותיהן, ותבקש שימליצו טוב בעדה, נכדתן היא. והן, שמסרו נפשן על שמירת הטהרה בקור ובשלג, במים קפואים ובטלטול למרחקים, מה תאמרנה אם אין הטהרה נשמרת, חלילה, כשהיא מוגשת על מגש של כסף, בנוחות ובקלות. איך נוכל לשאת אליהן מבט?!