שטיפת הפה ביום הכיפורים - הרב אשר שקאני

מי שעולה ריח רע עולה מפיו, ומצטער מאוד, מותר לרחוץ את פיו במים מרים מאוד כגון "מי פה" מרים מאוד, ולאחר מכן לפלוטם, אבל אסור בהחלט לשטוף את פיו במים ולאחר מכן לפלוטם, אפילו אם הוא מצטער מאוד.

ביאורים

טעימה בתעניות

הנה בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן שכד) הובא שלדעת רב שרירא גאון שבכל התעניות ואפילו יום הכפורים מותר לו לאדם לטעום מה שצריך לטעמו ואין בכך כלום וכו', ופשוטן של דברים שאפילו מכניס לתוך פיו שיעור רביעית לטעמו אחר שנזהר שלא יבלע כלום מותר. ע"כ. [ויעויין ברשב"א (בשו"ת ח"א סי' רסז, חי' שם ד"ה רב)]. והרא"ש (פ"ק דתענית סימן טו) כתב בשם רבינו יהודה אלברצלוני שביום הכיפורים ובתשעה באב אסור. וכן פסק הטור (בסימן תקסז). ועיין בשו"ת הריב"ש (סי' רפז). ויעויין עוד במרדכי (תענית סימן תרכז) הובא בדרכי משה (סימן קתסז אות ב). וכן פסק השלחן ערוך (אורח חיים סימן תקסז סעיף א) השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית, ובלבד שיפלוט; וביום הכפורים ובתשעה באב, אסור.

רחיצת פיו ביום הכיפורים

וכיוצא בזה כתב הסמ"ק (מצוה רכא) והביאו בבית יוסף (סוף סי' תקסז) שביום הכיפורים אסור לרחוץ פיו ושיניו משום דאפילו חצי שיעור אסור מן התורה (יומא עג:), ושמא יבואו לו מים בגרונו. וכן פסק הרמ"א (סימן תריג סעיף ד). וכתב המטה אפרים (סימן תריב ס"ז) שהדין כן אפילו אם יודע שיוכל לעמוד על עצמו שלא יבלע כלום, וכן אסור לרחוץ פיו בשחרית ואפילו במעט מים. וע"ש במשנ"ב (שם בס"ק יא).

דעת השלחן ערוך

ובשלחן ערוך (סימן תקסז סעיף ג) כתב מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית, בתענית ציבור (היינו בתעניתים הכתובים. משנ"ב שם סק"י) לא כשר למעבד הכי; אבל בתענית יחיד שרי, כיון שפולט; ואפילו יש במים שרוחץ יותר מרביעית. וכתב המאמר מרדכי (שם סק"ב) ולבי אומר שלא נתכוון מרן הש"ע כאן על כל תעניות צבור אלא רק על ט' באב ויום הכיפורים. ע"ש.

ועכ"פ ממה שכתב הש"ע דלא כשר למעבד הכי משמע דהוא חומרא בעלמא. וכ"כ בבגדי ישע (סק"ו). וכן כתב לדייק בספר חזון עובדיה (ד' תעניות עמ' כז אות יג בהערות). יעו"ש. ולפי זה במקום צורך אף בתשעה באב יש להתיר למצטער הרבה לרחוץ את פיו.

רחיצת פיו בתשעה באב

וכן כתב החיי אדם (כלל קלב סעיף כ) דבמקום צער גדול, יש להתיר אפלו בתשעה באב רחיצת הפה במים, רק שיזהר ביותר לכפוף ראשו ופיו למטה, שלא יבוא לגרונו. וביום הכפורים, יש להחמיר גם בזה בכל מה דאפשר. וכן מבואר באליה רבה (סימן תקסז סק"ה). וכ"פ המשנה ברורה (סימן תקסז ס"ק יא) שאף בתשעה באב יש להתיר רחיצת הפה במים כשיש לו צער גדול, ורק ביום הכיפורים יש להחמיר.

עבר טיפול שיניים

ועל פי האמור העלה בספר אור לציון ח"ג (פרק כט סעיף יג במקורות) דמי שעבר טיפול שיניים וצריך לשטוף את הפה משום דימום וכד' מותר לו לשטוף את פיו. יעו"ש.

ולכל הדברות מבואר שעכ"פ ביום הכיפורים אסור לעשות כן. וכמו כן הדרכי משה (בסימן תקסז) הביא שבמהרי"ל (הל' תענית סי' יא) כתב דמותר לשפשף גרונו במים בתענית ציבור אבל לא בתשעה באב ויום כפורים. ולפ"ז אפשר דמ"ש החיי אדם והמשנ"ב שביוה"כ יש להחמיר, דמשמע שהוא רק חומרא בעלמא אינו מוכרח ואפשר שהוא איסור גמור גם לדעתם וכנ"ל.

חזן שיבש גרונו

ויעויין בשו"ת שרגא המאיר חלק ז' (סי' קנד אות ו) שכתב, חזן שיבש לו הגרון ביום הכיפורים, ויש לו ספריי שמזלף לתוך פיו, שאם יש בו לחלוחית אסור, אבל אם בא לפיו רק אויר ועל ידי זה נעשה לו לחלוח בפיו, אפשר שיש להתיר במקום צער שאינו יכול להתפלל, כיון דאין כאן שום לחלוח של מים. ע"ש.

ספר האשכול

והנה בספר האשכול (הלכות תענית סימן א עמוד 3) העתיק את דברי הר"י אברצלוני שממנו נובע הדין לאסור הטעימה ביום הכיפורים ובתשעה באב, וכתב דהטעם דקיי"ל אסור להושיט ידו למים באלו, וכל הנאה אסורה. עכ"ל. והביאו בביאור הלכה (סימן תקסז בד"ה וביוה"כ ות"ב) והסביר, דכונתו כמו לענין רחיצה לאו רחיצה ממש אסרו אלא אפילו הושטת יד למים, ה"ה לענין אכילה לאו אכילה ממש דוקא אלא ה"ה כל הנאה של אכילה, ולטעם זה פשוט דוקא ביום הכיפורים ותשעה באב אסור. יעו"ש.

משקה שאינו ראוי לשתיה

ואמנם נראה דזהו דוקא במים וכל משקה הראוי לשתיה דישנו חשש דאורייתא וכמבואר במשנה ברורה (סימן תקסז ס"ק יג), אבל בדבר שאינו ראוי לשתיה כמו "מי פה" דבכה"ג שאינו מתכוין לבלוע וגם אינו מתכוין להנאה, ליכא למיגזר שמא יבלע מאחר שאין איסורו מהתורה, כמובא ברמ"א (סימן תריב סעיף ט), וא"כ במקום צער גדול יש להתיר.

איסור רחיצה ביום הכיפורים

אכן ראיתי בספר מטה אפרים (סימן תריג סעיף ג) שכתב לאסור לרחוץ את פיו ביום הכיפורים, ואפילו בדבר שאינו טוב לשתיה כגון חומץ אסור. ע"כ. וכתב בשו"ת דובב מישרים חלק א (סימן קכד אות ג) לבאר דביום הכיפורים אסור רחיצה אפילו להושיט אצבעו למים, וא"כ שפיר שאסור לרחוץ בחומץ משום איסור רחיצה. וכן הגר"נ קרליץ שליט"א בספרו חוט שני (יוה"כ דיני רחיצה עמ' קלג אות א) כתב שאין מתירין לשטוף את הפה ביום כיפור במי פה, אע"פ שאינו ראוי לשתיה כלל, ואח"כ פולט.

אסטניס

ברם למה שנתבאר בשלחן ערוך (סימן תריג סעיף ד) דמי שהוא אסטניס ואין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח פניו במים, מותר. ה"ה בנ"ד דמי שיש לו צער גדול מאוד בגלל ריח הפה, מותר להדיח את פיו במשקה שאינו ראוי לשתיה.

הבא מן הדרך

ונ"ד עדיף מאסטניס ודומה יותר למה שכתב הרמ"א (שם בהגה לסעיף ג) דכל רוב רחיצה שאינו מכוין בה לתענוג, מותרת, ולכן אפילו בא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחצן.

רחיצה להסיר הלכלוך

ובפרט למה שכתב השלחן ערוך (שם בסעיף א) שמותר לרחוץ ידיו או רגליו או שאר גופו המלוכלכים בטיט או בצואה, או שנטף דם מחוטמו, שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. ומינה לנ"ד שאינו עושה לשם תענוג אלא להסיר את הריח הרע מפיו.

הסובל בלשונו

וכן ראיתי בשו"ת דובב מישרים (שם) שכתב לצדד להקל ע"פ האמור, במי שסובל בלשונו מותר להדיח את פיו במשקה פגום, באופן שיהיה נזהר שלא יבלע אפילו כל שהוא, כשאין לחוש משום שחיקת סממנים כמבואר במגן אברהם (סימן תריג סק"ד), ומהנכון להחמיר במקום שאינו צורך גדול. יעו"ש.

לשטוף פיו כשסובל משיניו

וכמו כן כתב בספר חוט שני (שם אות ב) לשטוף את הפה מחמת כאבי שיניים שנופל למשכב באיזה משקה שאינו ראוי לשתיה ופולט משום התענית מותר.

מיהו זהו דוקא שעושה כן לשם רפואה, דבכה"ג יש לחוש לגזרת שחיקת סממנין אבל בלאו הכי וגם אינו מתכוין לבלוע יש להקל במקום צורך גדול כאמור לעיל.

רחיצה להעברת הזיעה

ויעויין בלחם משנה (פ"ה ה"י מהל' תעניות) דרחיצה להעביר את הזיעה מותרת. וכ"כ הלבוש (בסימן תריד ס"א) שרחיצה להעביר את הזוהמא מותרת. וכה"ד המג"א (סימן תריד סק"א), וכ"כ הא"ר (שם סק"א) בשם השבולי הלקט. וכ"כ המאמ"ר (שם סק"א) בשם ר' מנוח (על הר"מ פ"ג). וכן ראיתי שכתב בשו"ת שתי הלחם (סימן כו) שרחיצה להעביר את הזוהמא מותרת. וע"ע בטור סימן תרי"ג. והב"ח (ריש סימן תריג) אסר אף רחיצה שהיא להעביר את הזיעה. וכן כתבו הט"ז (שם בסק"א) והפר"ח (סימן תריג). ואמנם המט"א (שם בסק"ב) כתב, שכל שהזיעה קשה לו שהוא מפונק יש להתיר, ומי שאינו אסטניס וא"צ לרחיצה זו כ"כ, יש לו להחמיר שלא לרחוץ בשביל העברת הזיעה, כמו שאסור לסוך בשמן להעביר הזוהמא. וכ"כ המשנ"ב (סימן תריג סק"ב). וכ"ה בכה"ח (סימן תריג אות ב). וגם בספר חוט שני (יוה"כ עמ' קלא) כתב שיש להתיר לרחוץ את הזיעה באופן שהתלכלך גופו מהזיעה כאדם המזיע מחמת מאמץ גדול. ע"ש.

שטיפת הראש לסובל מכאבי ראש

וראיתי בשו"ת להורות נתן ח"ב (סימן מג) שהעלה ע"פ הנזכר לעיל, דמי שיש לו כאבי ראש ביום הכיפורים, מותר לו לשטוף ראשו במים צוננים, אם על ידי כך יוקל לו כאבי הראש, מכיון שאין זו רחיצה לשם תענוג, ודמי למ"ש המטה אפרים (סימן תריג אלף למטה אות ג) דמותר לרחוץ להעיבר הזיעה אם הזיעה קשה כיון שאינו רחיצה של תענוג, ווכל שכן בנפל למשכב שמותר לעשות כן. יעו"ש. והובא בספר בשבת שבתון (עמוד שו). ומינה נילף לנ"ד.

ועוד שבנ"ד אפשר לצרף גם את דעת הראבי"ה (סי' תתסא) דהא דחצי שיעור אסור לכתחלה הוא דוקא בדבר הראוי לאכילה אבל בדבר אינו ראוי לאכילה גם לכתחלה מותר. ואף שהבית יוסף (סוף סימן תריב) דחה את דבריו מהלכה וכן נקטו הפוסקים, מ"מ נ"ד עדיף שהרי אינו מתכוין לבלוע כלל וכל כוונתו רק לשטוף את פיו ולאחר לפולטו וא"כ בכגון דא אפשר שגם הבית יוסף יודה להתיר.

נטילת גלולות למניעת הריון

ובדומה לזה ראיתי בשו"ת שבט הלוי חלק י' (סימן פט) שכתב בענין נטילת גלולות למניעת הריון ביוה"כ בלי מים לאשה הצריכה לכך, דאף שלהלכה הפוסקים נוטים לאיסור לכתחלה דלא כאבי העזרי שהובא בטור. מ"מ בט"ז (שם סק"ו) נוטה לחלק בין דבר שאינו ראוי לאכילה אך הוא אכלו לשם אכילה דאסור לכתחלה לבין אינו ראוי כעץ בעלמא, ובכדור הנ"ל יש יתרון דאינו נלקח לשם אכילה כלל, ומכ"ש אם באמת לא מרגישים שום טעם אוכל או טעם בעלמא והו"ל כעץ, בכל זאת צריך לדעת אם כן הוא דהו"ל כעץ בעלמא, ומ"מ אם הוא גדר מצוה, וגם קרוב שאין בו שום שייכות לטעם ונלקח לא לסבת אכילה, אם מתירים כזה אין להזניח. ע"ש.

מי שהקיא וריח רע עולה מפיו

ויעויין בשו"ת שבט הקהתי חלק ד (סימן קסו אות ב) שנשאל בדבר מי שהקיא ביום הכיפורים וריח רע עולה מפיו, אם מותר לו לשטוף את פיו מהקיא, והשיב דכיון דמה שאסר המהרי"ל להדיח את פיו הוא שמא יבלע משהו, וא"כ נהי דאסרו להדיח פיו משום ריח רע, אבל אם יש לכלוך של הקיא ומצטער יש להתיר שידיח את פיו למטה שלא יבלע, ואפילו אם יבלע קצת מים, מ"מ המים נפסלו כבר משתיה ע"י הקיא דמעורב בו. יעו"ש.

הדחת פיו

ומעתה מכל הני טעמי תריצי יש להקל בנ"ד במצטער מאוד ובלבד שהמשקה הוא מר מאוד. וכן מצאתי בשו"ת עמק התשובה חלק ב (סימן מז) שהעלה בנ"ד להתיר לרחוץ את פיו כיון שאין בו רק איסור דרבנן בעלמא, וכבר הביא הפ"ת (יו"ד סימן צח סק"א) דטעימה בלשון באיסור דרבנן שרי. וכ"ה בגליון המהרש"א שם. ואף שאינו בגדר חולה שאין בו סכנה אלא בגדר מיחוש בעלמא מ"מ כיון שאינו בולע יש להתיר במקום צורך גדול. יעו"ש.

כתב וערך:

הרב אשר שקאני שליט"א