דין חולה אנורקסיה ביום הכיפורים הרב אשר שקאני

חולה אנרוקסיה

שאלה

הנה נשאלתי בענין חולה באנרוקסיה (נרבוזה Anorexia nervosa) שהיא הפרעת אכילה מסוכנת, הגורמת לאובדן משקל משמעותי ובמקרים קיצוניים אף למוות. האם לחולה כזה מותר לאכול ביום הכיפורים.

תשובה

א. אנורקסיה נרבוזה היא הפרעה שמעמידה את המטופל בסכנת חיים, הטיפול המיידי בו נועד לשמירה עליו מפני הידרדרות פיזית שתוביל למוות, היא העלאת משקל הגוף מכיוון שהבעיה הפיזית מעמידה את החולה בסיכון מיידי.

ולכן מותר לחולה אנרוקסי לאכול ולשתות ביום הכיפורים רק ישאלו לרופא אם די לו באכילה ובשתיה לשיעורים.

ב. מכיון שחולה באנרוקסיה אינו מודע כלל לחומרת מצבו הגופני והנפשי, וכמו כן לוקה בפגיעה בכושר השיפוט בנוגע לשיפור מצבו הרפואי, לכן אף אם יאמר שאינו צריך לאכול אין להתחשב בדעתו.

ויתירה מזו אפילו אם לצורך כך יש לאשפזו באשפוז פסיכיאטרי כפוי יש לעשות כן אף נגד רצונו.

ג. כל שכן נשים הלוקות באנורקסיה בתקופת הריון שישנו חשש שהמחלה תגביר את הסיכון לסיבוכי היריון כגון הפלה, לידה מוקדמת, לידת תינוק במשקל לידה נמוך ולידה בניתוח קיסרי. שאסור לה לצום במצבה ותאכל ותשתה לשיעורים.

ביאורים

מהי אנורקסיה

האנורקסיה מאופיינת באיבוד משקל קיצוני הואיל והאדם החולה בה מסרב לשמור על משקל גוף מינימלי נורמלי. אדם הלוקה בהפרעה זו אינו מאבד את תאבונו, אלא מדכא אותו באופן רצוני. אובדן המשקל יכול להוביל למספר תופעות לוואי מסוכנות, ביניהם כחישות, הפסקת הווסת אצל נשים, רגישות לזיהומים ופגיעות מוגברת של המערכת החיסונית, נטייה להתקפי לב ואוסטיאופורוזיס (ירידה חדה ברמת הסידן בעצמות הגוף).

חומרת המחלה

האנורקסיה מוכרת בספרי הרפואה כאחת מההפרעות הנפשיות המסוכנות ביותר, מחלה המסכנת חיים אשר התמותה של אלו שאינם מטופלים מגיעה עד כדי 30%-20%. לעומת זאת בחולים מטופלים נפטרים מהמחלה כ-5% מן החולים. קיימת הערכה לפיה כ-10% מהנשים שאובחנו כחולות אנורקסיה ימותו תוך 10 שנים.

אנורקסיה היא גורם התמותה המוביל בקרב נשים צעירות בגילאי 24-15.

המוות עלול להיות פתאומי ואינו קשור בהכרח בתת-משקל. לרוב נגרמת התמותה מזיהומים, מאי-סדירות בקצב הלב או מחוסר איזון של המלחים והמינרלים בגוף. חלק מהחולים עלולים להתאבד.

אופן הטיפול

מאחר שאנורקסיה נרבוזה היא הפרעה שמעמידה את המטופל בסכנת חיים, הטיפול נעשה בשני מישורים הפיזי והנפשי כאחד, אכן הטיפול המיידי בו נועד לשמירה עליו מפני הידרדרות פיזית שתוביל למוות, לכן ישנה העדפה בטיפול בבעיה הפיזית תחילה שהיא העלאת משקל הגוף מכיוון שהבעיה הפיזית מעמידה את החולה בסיכון מיידי.

טירוף הדעת ודכאון חשוב כדבר שיש בו סכנה

ונראה שהפרעה נפשית ודאי חשובה כסכנה ממש כמבואר ברש"י (תענית כב:) שכתב, מפני רוח רעה; שנכנסה בו רוח שידה, ורץ והולך ושמע יטבע בנהר או יפול וימות. ומבואר מדברי רש"י דאף דחולה שנכנס בו רוח רעה אינו סכנה של פקוח נפש, מ"מ היות ויכול לבא לידי סכנת נפשות מחמת הרוח רעה, גם זה נכלל בגדר פקוח נפש. וכן כתב הר"ן (בתענית ח:) שהוא חולי של סכנה ביומו.

שוטה שנשתפה ויכול לחזור לשטותו

גם בשו"ת בתשובות המיוחסות לרמב"ן (סימן רפא) כתב, אדם שנשתטה ואח"כ נשתפה מקצת, ויכול לחזור לשטותו, יש בזה משום פיקוח נפש, וכמו ששנינו, (שבת כ:) המכבה את הנר וכו' בשביל החולה וכו', מפני רוח רעה מותר, לכתחלה, דכחולה שיש בו סכנה הוא. ובפרק מפנין (שבת קכח:) אמרו, גבי יולדת, אם צריכה לנר, חברתה מדלקת לה. ואוקימנא, אפילו סומא. וקמ"ל, דיתובי מיתבא דעתא. סברה, אי איכא מידי דחזיין, חברתי עבדן לי. אלמא, משום יתובי דעתה בלחוד, במקום דאיכא סכנת נפשות, מותר להדליק הנר, דהוי אב מלאכה. וה"נ דאיכא רוח רעה תקפה, אפשר דאתי בה לידי סכנה, ומשום יתובי דעתא שרינן ליה וכו'. ע"ש.

ובדומה לזה פסק האגרות משה (אהע"ז ח"א סי' סה. וע"ע בח"ג מאה"ע סי' כב) בענין אשה שהרופאים אומרים שאם תתענה תחזור לשטותה, שמותרת לאכול משום דשטות הוא סכנה, ואף שהמחלה לכשעצמה לא תמיתנה, מ"מ כיון שמצד המחלה אפשר שתמית עצמה או אחרים, חשוב כחולי שיש בו סכנה. ושו"ר שכה"ד הגר"ח מבריסק והגרי"ש אלישיב זצ"ל. עיין בחשוקי חמד (יומא עמ' תפח). וע"ע בשבת שבתון (עמ' פג).

חולי נכפה

גם בשו"ת המהר"ם מרוטנברג חלק ד' (דפוס פראג סימן קס) נשאל על נכפה אחד שהיה הגוי רוצה להאכילו דבר טמא לרפואה, והשיב ר' כי נכפה חולי וכמכה של חלל וכמה פעמים שמסתכן ונופל באש או במים וכו'. הובא בהגהות מיימוני (פי"ד מהל' מ"א אות ב) ובספר איסור והיתר (כלל נט סימן לה). ע"ש.

דין נכפה

וכיו"ב פסק השלחן ערוך (חושן משפט סימן לה ס"ט) הנכפה (פי' המוכרח ליפול לארץ מחמת חולי המשגע אותו לעתים), בעת כפייתו, פסול, ובעת שהוא בריא, כשר. ואחד הנכפה מזמן לזמן, או הנכפה תמיד בלא עת קבוע, והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטורפת. וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה. עכ"ל. וכן הט"ז (יו"ד סימן פד ס"ק כד) כתב בשם תשובת ר"י על נכפה שהיא כמכה של חלל. וכ"כ החת"ס (חיו"ד סימן שלט, סימן עו) דנכפה נחשב למסוכן, מטעם דיכול ליפול לבור וליהרג. והובאו דבריו בפתחי תשובה (יו"ד סימן שעב סק"ח). ועיין בשו"ת עזרת יהודה (חיו"ד סימן כו). וכן כתב בספר שבט יהודה אונטרמן ח"א (מלואים עמ' שיד). ע"ש. וכן כתב בספר חדרי דעה (דס"ט ע"א) דחשש שגעון חשיב יש בו סכנה.

חולה במחלת הנפילה

וכן הוא דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (חשוקי חמד יומא עח:) דכשם שחולה במחלת נפילה נחשב למסוכן, מטעם דיכול ליפול לבור וליהרג, וכמ"ש החת"ס (יו"ד סימן שלט), כך גם השגעון, למרות שהוא מוחזק שלא יהרוג את עצמו או את אחרים, בכל זאת מסוכן הוא, כי אין לו חוש ודעת לשמור על חייו ועל בריאותו (ומסוגל הוא לדוגמא לעבור ברמזור אדום מבלי לשים לב שיכול ליהרג, הוא לא יודע לשמור על עצמו מצנים ופחים וכדומה) ולכן חסרון הדעת נחשב למצב של סכנה.

האכלת נבילות וטרפות

ובשו"ת פרי הארץ ח"ג (יו"ד סימן ב) נשאל האם מותר ליהודי שיצא מדעתו, עד שהוצרכו לאוסרו בכבלי ברזל, ובא אחד ואמר שקיימת רפואה למחלה זו, והיא לקחת תרנגולת מתה, שהיא נבילה, לבשלה, ולהשקות את החולה מן המרק, ותרופה זו ידועה היא ובדוקה, שכבר עשאוה לחולה כזה ונתרפא. והשיב שבית הדין של שאלוניקי הורו להתיר, כיון דשוטה זה מסוכן הוא, והרפואה ידועה. והובאו דבריו גם בספר שיורי ברכה (סימן קנה אות ג').

חולי השגעון חשוב כחולי שיש בו סכנה

וכן כתב בשו"ת אדמת קודש ח"א (חיו"ד סי' ו) שהדבר פשוט שחולי השגעון הוי חולי שיש בו סכנה, ואף על פי שאינו מסוכן למות מחולי זה, מכל מקום הרי הוא עלול להמית עצמו מחמת טירוף דעתו, כגון שיפיל את עצמו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, או שיחנוק את עצמו וכיו"ב, וכמו שאירע כן כמה פעמים, ואפילו אם תמצא לומר שאינו נחשב חולי מסוכן מצד עצמו, מ"מ כיון שנמשכת ממנו סכנה מותר להאכילו דבר איסור בידים כדי שלא יבא לידי סכנה. ושוב מצא כן בהגהות מיימוני (פרק יד מהל' מאכלות אסורות) בשם רבינו מהר"ם, בדין הנכפה, שחולי גדול הוא וכמכה של חלל דמי, שפעמים שמסתכן ונופל במים או באש וכו', ומותר להאכילו דבר אסור. ע"ש. ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ח (אורח חיים סימן לז אות ד).

להציל אדם שלא יהיה שוטה

כתוב בספר נפש הרב (עמ' רטז אות כה) בשם הגר"ח מבריסק, דאפילו כשאין חשש שיטבע או יפול וימות, מ"מ להצילו משגעון גרידא דינו כסכנת נפשות, משום שחשש שגעון דינו כסכנת כל הגוף. ע"ש.

וכתב בשו"ת שבט הלוי חלק ד (סימן לד) הנה פשוט לדידי, דלהציל אדם שלא יתהפך מפקח שולט על עצמו לשוטה גמור שאינו שולט על עצמו הוא פקוח נפש גמור, וכמבואר בתענית (כב:), ונפסק כן להלכה בש"ע (סימן רפח ס"י), דהוא בגדר סכנת נפשות, ופשיטא דנכנס רוח רעה לאו דוקא, אלא כל אבדת הדעת כ"ה, דזיל בתר טעמא דשמא יטבע או יפול, וזה שייך בכל שוטה, ומה"ט כתבו הפוסקים דנכפה בגדר פקו"נ ממש. וכן מבואר בתשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן (סי' רפא). ע"ש.

ניתוח מח מסוכן לחולה נפש

וכן מבואר בשו"ת ציץ אליעזר חלק ד (סימן יג) שכתב להתיר לעשות ניתוח מוח לחולה רוח מסוכן, שמוכרח להיות אסור באזיקים וחייו נתונים בסכנה תמידית, ולא זאת אלא שגם חיי אחרים בסכנה, והרופאים המומחים אומרים שאין דרך אחרת כי אם בעשיית ניתוח במוחו, וזאת למרות שמועט מהחולים מתים כתוצאה מהניתוח, אבל חלק גדול מהחולים מבריאים או לגמרי או לכה"פ ביחס למצבם שלפני הניתוח, ואם ככה באמת הדבר אזי יש להקל בעשיית ניתוח זה, אפילו לסתם חולה רוח מסוכן ולא רק למסוכן מאד, כמו שמקילים בעשיית ניתוח לסתם חולי מסוכן, ואפילו במקום שעצם הניתוח מסוכן, וכל זה אחרי התיעצות עם הרופאים המומחים וקרובי החולה. ע"ש.

אם לא יתענה עלול להסתכן

מעשה שהיה בחולה שחפת שהרופא התיר לו לצום ביום הכיפורים מאחר והיתה לו הטבה ולא היה אז במצב של סכנה, אמר הרב מבריסק זצ"ל לרופא פיקוח נפש אין פירושו שכעת יסתכן וימות אלא אף אם הצום ישפיע עליו כעבור שנים כאשר יתקף שוב במחלה ועקב צום זה ימות לפני זמנו, גם זה בכלל פיקוח נפש הוא וחייב כעת לאכול. השיב לו הרופא, העגמת נפש שתגרם לחולה מעצם ידיעתו שהוא מוגדר כמסוכן גם היא עלולה לסכן אותו. הרב מבריסק קיבל את דבריו והשיב שאם כך יש להתבונן היטב כיצד לנהוג. (שיעורי תורה לרופאים ח"ד עמ' 46).

כניסה להריון באשה המסוכנת להתעבר

וכיוצא בזה הובא בספר שיעורי תורה לרופאים ח"ד (סימן ריט עמ' מב) באשה כבת שלשים ושבע בלא ילדים הסובלת ממחלת סכרת נעורים באופן קשה, כך שהמחלה הזאת גרמה לסיבוכים קשים, עיוורון מוחלט, יתר לחץ דם ואי ספיקה כלייתית. לאחרונה בעזרת תרופות הושג שיפור משמעותי בתפקוד הכלייתי ובשליטה על לחץ הדם, אך עכ"פ יתכן שלעולם לא יהיה לגמרי תקין.

ונשאל הגרי"ש אלישיב זצ"ל (שיעורי תורה לרופאים ח"ד סימן ריט עמ' 41) אם מותר לאשה זו להכנס להריון מאחר שאין לה ילדים, למרות שהרופאים ממליצים לה שלא להכנס להריון מאחר שהדבר מחייב הפסקת התרופות שתרמו לשיפור במצב הכלייתי, מאחר ותרופות אלו אסורות בהריון, כתוצאה מהפסקת התרופות המצב הכלייתי עלול להתדרדר, לחץ הדם עלול לעלות, וח"ו לסכן את האשה באופן מיידי או לחילופין לטווח ארוך כולל נזק בלתי הפיך לכליות וכו'.

והשיב הגרי"ש אלישיב זצ"ל דמאחר שחולה זו נראה שסכנתה גדולה מאד והדעת נותנת שאם תהרה היא תהיה בסיכון גבוה, ואין רשות להתיר לה להיכנס להריון וגם אסור לבעלה לקיים מצות עונה מבלי שתנקוט באמצעים למניעת הריון. ואולם מאחר והיא חפצה מאד בילד ורצון זה גם הוא טומן בחובו סכנה שתכנס לדכאון וכמו שאמרה רחל אמנו הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי (בראשית ל א), וכתב הרמב"ן ואם אין שתמית עצמה בצער. לכן מכיון שסומא חשוב כמת וגם מי שאין לו בנים חשוב כמת והיא עצמה בסכנת דכאון בכה"ג מותר לה להרות באופן כזה שהסיכון לא יעבור את ה-50%, כי בזה שתזכה לבן יסולק הדכאון וגם יהיה לה הבן לעינים.

והוסיף הגר"י זילברשטיין שליט"א שבכל פעם שמתעוררת שאלה כעין זו שיש חשש דכאון במניעת ההריון והצורך בהריון מוגדר כצורך גדול כגון שאין עדין ילדים יש לשקול שלושה מצבים של אחוזי סכנה: א. מ-50% ומעלה ודאי שאין היתר להיכנס להריון. ב. בקצת סכנה ודאי שיש מקום להקל. ג. בין שני קצוות אלו יש מרווח שפעמים יש להתיר ופעמים יש להימנע. יעו"ש.

ועוד הוסיף הגרי"ש אלישיב זצ"ל טעם להיתר, שהרי היא אינה עושה בקום ועשה מעשים מסוכנים שימיתו אותה אלא שמביאה עצמה למצב שלא תוכל ליטול תרופות, ועצם הכניסה להריון אינו מעשה מסוכן למי שנוטל תרופות, אלא בגלל שהיא רוצה תינוק בריא לא תטול את התרופות, הרי זה סיכון בבחינת שב ואל תעשה, ובכי האי גוונא אפשר להתיר, וכפי שמצינו בירושלמי הביאו הסמ"ע (בסימן תכו סק"ב) שהרואה את חברו בסכנה חייב המציל להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית. ועיין בשו"ת יחוה דעת חלק ג (סימן פד) ובשו"ת יביע אומר (ח"ט חו"מ סימן יב, ובחלק י' חו"מ סימן ו). וע"ע בשיעורי תורה לרופאים (ח"ב סימן עט, ח"ד עמ' 45, סימן רכ, עמ' 53, 55, 59, 79, סימן רכד בעמ' 89) ובספר אסיא ח"ח (עמ' 208).

מניעת הריון כשיש חשש לדיכאון לידה

ומעתה יש ללמוד שכשם שיש להתיר מניעת הריון במוך באשה שמסתכנת בלידתה, כן הדין באשה שאחר הלידה מתמוטטת נפשית ודעתה נטרפת שמותר לשמש עמה על ידי מוך הקודם לתשמיש. וכן העלה בשו"ת בנין דוד מייזליש חלק ב (סימן סח אות ג) שחולה בשגעון מקרי חולה שיש בו סכנה, ולכן אשה שאחר לידה התמוטטה נפשית ודעתה נטרפה, לאחר שנרפאה מותר למנוע הריון על ידי מוך או משחה באותו מקום קודם התשמיש. ע"ש. ועיין בשדי חמד (מער' אישות אות לב).

וכמו כן האגרות משה (אבן העזר חלק ג סימן כב) נשאל בדבר אשה שלאחר העיבור נחלתה במחלת השגעון שקורין נערוון בראך ל"ע, והוטבה אחר זמן, ויש לחוש שאם תתעבר שוב, תחזור ותחלה, האם מותר לה לשמש במוך, והשיב, שפשוט שמחלת שגעון ונערוון הוא סכנה בין לעצמה בין לילדים שכשלא תוכל להבליג על צערה וחששותיה המרובות שיש לאשה כזו יש לחוש שתמית עצמה ואת ילדיה ח"ו, כי אין שום אחריות לנשים כאלו, ולא שייך גם שמירה עליהם, ולכן יש להתיר להם למנוע הריון וכו'. ע"ש. וע"ע שם (אה"ע ח"א סי' סג סז ובח"ג סי' סה). וכן כתב בשו"ת לבושי מרדכי (חלק חושן משפט סימן לט). ע"ש.

התקפות עצבים

וכן כתב להתיר בשו"ת בית אבי חלק ג' (סימן קנב) באשה שהיה לה כמה פעמים התקפות עצבים. ע"ש. וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה (אה"ע סימן טו). וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק חלק א' (סימן קטו אות ה) דהיכא דהעיבור מסכן את אותה בטירוף הדעת הוא בכלל פיקוח נפש. יעו"ש.

לבטל שידוך כשנודע שהכלה אינה יכולה ליכנס להריון כמה שנים

גם האגרות משה (ח"א מאה"ע סימן סז) דן אודות ביטול נישואין כשיש חשש שתגיע האשה לסכנה מתוך עגמת נפש, שנשאל בדבר אחד בן ארבעים שלא קיים פו"ר עדיין ורוצה לישא אשה צעירה שישרה בעיניו והיא שומרת תורה שזה קשה למצא לפניו אבל היא ל"ע חולה במחלת הכליות שלדברי הרופאים יש סכנה לפניה להתעבר לעת עתה אבל אחר זמן כשיוטב לה אפשר לא יהיה לה סכנה להתעבר ולילד. והשיב, שאם נתקשרו זל"ז עד שיש חשש סכנה לאחד מהן ובפרט לפניה שהיא חולה וחלושה בל"ז ומרוב הצער שלא תנשא לו וגם תחוש שבשביל זה תהיה אסורה לכל ותתעגן תחלה ביותר, יש מקום להתיר להם הנישואין ולשמש במוך היינו שישימו לה טבעת וראבער כדי שלא תתעבר. ובתנאי שהם צנועים וכשרים ובאזהרות רבות שלא יפרסמו ההיתר כדלעיל. ע"ש.

וכן בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט (סימן נא פ"ב אות ה) כתב אשה שהיא מקולקלת לפני הנשואין, כגון שחלתה אחר שהיתה כבר משודכת וכתוצאה מזה אומר הרופא שאסור לה להכנס בהריון כמה שנים, כגון שאומר שזה יכול להשפיע על עצביה שתצא מדעתה ל"ע, והנה נוכחתי פעם בעובדא כזאת שבאה לפני אחד מגדולי ההוראה, הדבר היה כשבועיים לפני הנשואין. ולהורי החתן נודעו אז מפי הרופא שהכלה אסור לה כמה שנים ליכנס בהריון ותהא עלה איפוא לשים תרופות באו"מ למניעת הריון, ובאו לשאול אותו אם לקיים הנשואין באופן זה או לא. והתיר להם זאת. ולשאלתי אמר לי כי רחמנות על הכלה ואם לא יקיימו הנשואין יש חשש יותר שמצבה תורע ותצא לגמרי מדעתה ח"ו. ולאחר מכן נדפס שו"ת אגרות משה (ח"א מאה"ע סימן סז) שכותב ג"כ צד היתר על כגון זה שיש חשש סכנה לאחד מהן. יעו"ש. וע"ע באגרות משה (אה"ע ח"ד סימן לב אות ג, ושם בסי' עא).

מניעת הריון מחשש לדכאון לידה

וכן העלה בשו"ת יביע אומר חלק י (אבן העזר סימן כד בהערה) אשה לאחר הלידה מתמוטטת נפשית ודעתה נטרפת, שלאחר שנרפאה מותר להזדווג עמה על ידי מוך הקודם לתשמיש. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק חלק ד (סימן ח) ובתשובות והנהגות (ח"ד סי' קנ, ובח"ה סי' קצג) ובספר דע מה שתשיב (עמ' 26) ובספר עמק הלכה (אסיא ח"א עמ' 210) ובשו"ת אשר חנן ח"ו (סימן מ). וע"ע בספר שיעורי תורה לרופאים (ח"ד סי' רכד עמ' פט).

להאכיל שוטה ביום הכיפורים

כתב בשו"ת הרי בשמים ח"ב (סימן קצב) שנכפה הוא חולי שיש בו סכנה, ויש להתיר לו לאכול ולשתות ביום הכיפורים מה שצריך. ע"ש. וכן כתב בשו"ת חבלים בנעימים ח"ד (סימן יג) שוטה ההולך ומחלים, ואם יתענה יחזור לשטותו, פטור מלהתענות, מפני שטירוף הדעת, הוא בכלל פיקוח נפש. ע"כ. וכמו כן כתב בספר שבת שבתון (עמ' צט סכ"ה) מי שנתקף בשגעון רח"ל ביום הכפורים יש להאכילו ולהשקותו, ואם לא נתקררה דעתו בפחות מכשיעור יש להאכילו כשיעור. ועיין בתשובות והנהגות (ח"ד סי' קנ, ובח"ה סי' קצג). וע"ע באוצר הפוסקים (סי' כג ס"ה סק"ה וס"ק כח) ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ד' (סימן יג אות ג'). וע"ע במ"ש בס"ד בספרי ראש בשמים (עמ' רסא והלאה) ובחוברת אסיא (צט-ק עמ' 79).

ומכל מה שנתבאר ניתן להקיש מכך כי חולה הסובל ממחלת אנרוקסיה חייב לאכול ולשתות ביום הכיפורים.

הסובל מחרדות

ומקרוב שמעתי מבעל המעשה, על בחור בן שבע עשרה שהיה נראה בריא לחלוטין, אך היה סובל מחרדות והרופאים אמרו שיכול לצום, אבל הבחור טען שאינו מסוגל לצום, ופסק לו מרן הגרב"צ א"ש זצ"ל שיכול לאכול מה שהוא רוצה ולאו דוקא בשיעורים. ועיין בספר שבת שבתון (עמ' פג והלאה, ובעמ' צט סכ"ה) ובחשוקי חמד (יומא עח:). וראה עוד במ"ש בספרי ראש בשמים (דיני חולה ביוה"כ פי"ג סעי' פו-פט).

לאכול בשר בשבוע שחל בו ת"ב

ויעויין במג"א (סי' תקנד סק"ח) שכתב בשם המהרי"ל דמי שהיה חסר דיעה ונתרפא מיום אל יום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע שחל בו תשעה באב ולא יתענה בתשעה באב. וכתב ע"ז הפמ"ג דכל שיש סכנה אף ביום הכפורים אין מתענה ע"ש. והיינו מפני שמחלה זאת של חסר דיעה רח"ל מיקרי מחלה שיש בה סכנה.

רופא אומר צריך לאכול וחולה אומר אינו צריך

והנה כתב השלחן ערוך אורח חיים (סימן תריח סעיף א) חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. אפילו אם החולה אומר: אינו צריך, שומעים לרופא. ע"ש. וכתב הפרי מגדים (שם אות ב) ומשמע אפילו החולה הוא רופא מומחה, אפילו הכי אין שומעין לו, דמטורף הוא בחליו ואינו יודע. ע"כ. הרי שבאופן שנתברר שבמצבו של החולה ישנה סכנה אין מתחשבים בדעתו. מכאן שחולה אנורקסיה חייב לאכול ולשתות ביום הכיפורים כדי לעלות במשקל שהרי הצום מעמיד את החולה בסיכון מיידי והאכילה והשתיה מונעת הידרדרות פיזית שיכולה להוביל לתמותה. ואפילו שלדעת החולה אין לו שום צורך לאכול אין מתחשבים בדעתו מכיון שמטורף הוא בחליו ואינו יודע.

אשה בהריון הלוקה באנורקסיה

כל שכן נשים הלוקות באנורקסיה בתקופת הריון שישנו חשש שהמחלה תגביר את הסיכון לסיבוכי היריון כגון הפלה, לידה מוקדמת, לידת תינוק במשקל לידה נמוך ולידה בניתוח קיסרי. שאסור לה לצום במצבה ותאכל ותשתה לשיעורים. וכעין זה כתב בספר שבת שבתון (עמוד פה) בענין נשים שבהריון הסובלות מכפיון שחייבות לאכול ולשתות משום שהצום עלול לגרור אותם להתקף. ע"ש.

אכילה ושתיה בשיעורים

ויעויין בספר נשמת אברהם (סימן תריח סק"א) שכתב משם הגרי"י נויבירט ז"ל בדין שוטה שהצום יכול להזיק לו מבחינה גופנית ודאי שמותר להאכילו בידים, ואם די לו אכילה בשיעורים ודאי עדיף אבל אם לא – יאכילהו כרגיל. ע"ש. וע"ע בנשמת אברהם (שם הערה 10). ולכן בנ"ד ישאלו לרופא אם די לחולה שכזה לאכול בשיעורים שהרי אין כל החולים שוים ובמחלה זו ישנם דרגות חומרה שונות ולאו כל אפיא שוין. ושוב מצאתי שכן כתב בספר חשוקי חמד (יומא פג.) שהחולה במחלת אנורקסיה חייב לאכול אם הצום יזיק לו, ויאכל פחות מכשיעור. ע"ש.

חולה שאינו מודע למצבו הגופני והנפשי

ומעתה נראה שחולה באנרוקסיה שאינו מודע כלל לחומרת מצבו הגופני והנפשי וכמו כן לוקה בפגיעה בכושר השיפוט בנוגע לשיפור מצבו הרפואי, כך שאפילו אם צווח ואומר שאינו צריך לאכול ולשתות אין להתחשב בדעתו כלל, וכמו שכתב השלחן ערוך שאפילו החולה אומר שאינו צריך, שומעים לרופא. ויתירה מזו אפילו אם לצורך כך יש לאשפזו באשפוז פסיכיאטרי כפוי יש לעשות כן אף נגד רצונו, וכמו שנתבאר לעיל שאפילו אם צווח אל תצילוני שמצילו, משום שהעיוות בדימוי הגוף של החולה באנורקסיה נובע מליקוי נקודתי חמור בכושר השיפוט שלו, המגיע, מבחינה הלכתית, עד כדי יצירת חוסר כשירות משפטית להחליט החלטות הנוגעות למחלתו והחלמתו ממחלתו זו.

חילול יום הכיפורים על חולה שהכניס עצמו לסכנה

והנה אין לומר שאין להזקק לחולים אלו מכיון שהחולה מביאו לידי סכנה בעצמו בכך שהוא מסרב לשמור על משקל גוף מינימלי ונורמלי ומדכא את תאבונו באופן רצוני, זה אינו, כי בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (סימן לט) כתב, דהא דאמרי' בסנהדרין (עג,א) שהרואה את חבירו טובע בנהר חייב להצילו, שנא' לא תעמוד על דם רעך, דבר פשוט הוא שאפילו אם צווח אל תצילוני שמצילו, ומוציא ממנו אח"כ מה שהוציא. ע"כ. והיינו טעמא כמ"ש הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם (בפרק י"ח מהל' סנהדרין ה"ו) שאין נפשו של האדם קניינו אלא קנין הקדוש ברוך הוא, שנא' הנפשות לי הנה. ע"ש. וכן מוכח מדברי מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן שא סק"ו) שהעושה מעשה לאבד עצמו לדעת מחללים עליו שבת להצילו. ע"ש.

חילול שבת על המאבד עצמו לדעת

וכן כתב בשו"ת דברי יששכר (סוף סימן קע) שהמביא עצמו לידי סכנה וניסה לאבד עצמו לדעת ודאי שאף בשבת מצילים אותו, ומפקחין עליו את הגל, דאטו בשביל שרצה לעשות איסור לא יהיה בו הדין דלא תעמוד על דם רעך. ומצד השבת אבדה מדעת לא שייך בזה, שאין הנפש קנינו. ע"ש. וכ"פ בשו"ת מהר"ם יפה (סימן יג) שאף מי שניסה לאבד עצמו לדעת מחללים שבת להצילו. ע"ש. וכן פסק המהרי"ל דסקין (בקונט' אחרון סימן לד). ע"ש. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות חלק ח' (סימן נו) שמחללים שבת להציל מי שמנסה לאבד עצמו לדעת. ע"ש. וכן בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח' (סימן טו פרק ד סוף אות ו') כתב בשם הגאון ישועות ישראל (חו"מ סימן כא) שמחללים שבת להצלת המאבד עצמו לדעת אף על פי שהוא הביא הסכנה על עצמו. ע"ש. וכן פסק בשו"ת יביע אומר חלק ח' (אורח חיים סימן לז אות ה ובהערה). ע"ש.

ובפרט בנ"ד, שהחולה מביא על עצמו את הסכנה המיידית עקב הפרעה נפשית, שחייבים להצילו, ולחלל עליו את השבת וכן את יום הכיפורים אם צריך.

כתב וערך:

הרב אשר שקאני שליט"א