אדם שיש לו יובש ביידים האם מותר לו למרוח משחה על ידיו בשבת?

שאלה: אדם שיש לו יובש ביידים האם מותר לו למרוח משחה על ידיו בשבת?

כתב: הרב אושרי אזולאי שליט"א

תשובה: הנה יש לדון כאן מצד ב' אופנים א. רפואה ב. ממרח. וראשון ראשון. הנה חז"ל אסרו לעשות כל מיני רפואות, גזירה משום שחיקת סממנים. וכן מבואר דינים אלו בש"ע סי' שכח. וכאן יש לדון כאשר מדובר על יובש ביידים האם חשיב הדבר כרפואה או כתענוג דהנה מבואר בש"ע עוד בכמה מקומות (ראה סי' שכח סכ"ב ובריש סי' שכז ובב"י שם) שמותר לסוך כאשר הדבר נעשה להנאה ולא לרפואה, ע"ש. והנה כמה אחרונים אוסרים למרוח משחה אף על ידיים יבשות וכ"ש על סדוקות (שש"כ פל"ד, יג. אור לציון ח"ב לה, ס"ז עמ' רנג). אמנם בילקו"י (שבת כרך ד' עמ' עט) התיר כל עוד שאין עורו סדוק, והיינו שאף שעורו יבש, מותר, כיון שהוא לתענוג ולא לרפואה (כ"מ בב"י שם סי' שכז ס"א דרק אם מוכחא מילתא שזה לרפואה והיינו שיש לו מכה). וכ"מ מלשון הקצות השלחן שהביא הילקו"י שם (עמ' עו) שלא נאסר רק אם העור יבש וסדוק, ע"ש. וכ"מ מד' המ"ב (סי' שכח ס"ק ד). וכ"מ מד' הט"ז (שם ס"ק ב). וכן מד' כה"ח (שם אות י). וכ"פ בש"ע המקוצר (שבת עמ' רלה הע' ד) שכתב שכאשר יש יובש לא חשיב מריחה עליו בגדר רפואה, ע"ש. וכ"פ בשו"ת אדני פז (ח"ב חיו"ד סי' עד). והנה מילתא דמסתברא הוא שכאשר המריחה נעשית כדי למנוע יובש אין בה רפואה והוי לתענוג בעלמא וסברת האור לציון והשש"כ קשה לי.

ולגבי איסור ממרח. הנה אם יבליע היטב בתוך העור על ידי מריחה, ליכא בזה משום ממרח דלא שייך ממרח בכה"ג אלא אם כן רוצה בקיומו של הדבר שמתמרח, כממרח רטיה ושעוה וכמש"כ כיו"ב במ"א (סי' שטז ס"ק כד) עמ"ש מרן בש"ע (שם סי"א) וז"ל, לא ישפשף ברגלו רוק ע"ג קרקע משום דמשוה גומות, אבל מותר לדרסו לפי תומו, שאינו מתכוין למרח ולהשוות גומות. ואע"ג דממילא ממרח הוא, כי לא מכוין, שרי משום מאיסותא. וכתב המ"א, דמשמע שע"ג רצפה שרי לשפשפו, דליכא בהכי חשש אשוויי גומות לדעת מרן המחבר סי' שלז ס"ב שמתיר לכבד הבית כשהקרקע מרוצף. וכ"ה בירושלמי [פ"ז דשבת ה"ב מ"ט סע"א]. וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו. וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכוונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו, אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע, עכ"ל. וכ"כ התוספת שבת (ס"ק ל). והתפארת ישראל בכלכלת שבת (סי' ל). והמשנה ברורה (שם ס"ק מט) והערוך השלחן (שם ס"ק לב). ע"ש. ועל פי דברי המ"א הנ"ל דלא שייך ממרח אלא  כשממרח  דבר ע"ג חבירו, אבל אם רוצה שיבלע לית לן בה, כתב הגאוון  מהרש"ם בדעת תורה (סי שכח סט"ו) שמותר בשבת לשפשף ולמרח משחה על מכה של חולה שאין בו סכנה עד שתהא המשחה נבלעת בגוף החולה וליכא איסור משום ממרח כיון שכל רצונו שתהיה נבלעת בגופו, ע"ש. וכ"כ הרב ערך שי על דברי הש"ע (סי' שכח סכ"ו). ובשו"ת מטה לוי (ח"ב חאו"ח סי' כא) כתב דלא שייך ממרח במשחה שהיא רכה ולא הוי אלא כמו סיכה בעלמא. ועי' גם בספר יד יוסף (על הש"ע שם ס"ק כו) שכתב שלא שייך מירוח בחלב אלא בשעוה, ע"ש. והגאון רח"פ שיינברג כתב שאיסור מירוח לא שייך אלא כשמקפיד על השיווי של הנמרח כעין כוונת הממרח שמקפיד על השיווי דבעינן מלאכת מחשבת (הו"ד בספר תורת היולדת, עמ' שפד). ולפ"ז לא שייך מירוח במשחה על גבי חולה. ובשש"כ (פל"ג הע' נח) פסק ג"כ כדברי המהרש"ם. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' כ וח"י סי' לא אות יא) שכל שמתכוין שהמשחה תהיה נבלעת לגמרי בגוף, ליכא משום ממרח. ועי' בחזו"ע (שבת ח"ה עמ' קלד בבאו') שהביא כל זה וכתב שאף שהעלו כמה מאחרוני זמנינו להחמיר ( א"ה - חזו"א או"ח סי' נב ס"ק טז, שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' לג וח"ה סי' לא אות ג. ועי' בחוט השני ח"א פי"ד ס"ק א עמ' קטז) העיקר להקל לחולה שאין בו סכנה, ע"ש.

הלכך להלכה, מי שיש לו יובש בידיים בלבד ואין לו עור סדוק מותר לו למרוח משחה באופן  שיבליע המשחה היטב בתוך העור על ידי המריחה.