מה טוב לעשות לעילוי נשמת הנפטר

מה טוב לעשות לעילוי נשמת הנפטר

 

מכבדו בעולם הזה ובעולם הבא

בכלל מצות כיבוד אב ואם, לכבדם גם לאחר מותם. ובארו בזוהר הקדוש, שכאשר הולך הבן בדרך טובה וישרה, ומעשיו מתוקנים, ודיבורו בנחת עם הבריות, והבריות שמחים בו, משבחים הבריות את אביו ואמו שזכו לבן כזה. וגם הקב"ה שמח במעשיו הטובים, ובזכותו חס על אביו ומושיבו בכסא כבודו. אבל אם הבן הולך בדרך לא טובה, ומשאו ומתנו אינו בנחת עם הבריות, הריהו מבזה את הוריו, וגורם להם צער. (חוברת "כיבוד אב ואם בהלכה ובאגדה" עמוד 165)

 

דרשו חז"ל (מסכת יומא פו ע"א) על הפסוק: "ואהבת את ה' אלהיך" - שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, שיהיה קורא ושונה, ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר(ישעיה מט ג): "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר". אבל מי שקורא ושונה, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו!

 

וכתב הפלא יועץ: "עיקר הכיבוד שיהיה מכבדו במותו, וכל אשר בכוחו לעשות נחת רוח להוריו, יעשה. ולא כרבים מעמי הארץ שאינם זוכרים את אביהם ואמם אלא ביום השנה מעט, אומרים קדיש, נותנים מעט צדקה ולומדים מעט. אוי להם לאבות שמצפים על בניהם שיפדום ויעלום מבאר שַׁחַת, שבזה שעושים כמעט לא מעלה ולא מוריד, והלואי שלא יהיה מוריד מה שאומרים הקדיש במרוצה, וכן ברכות ההפטרה, עד שברכותיהן לבטלה, וכן כשעולים להתפלל בציבור, עד שחוששני במקום עֹנג לאביהם גורמים נגע חס ושלום".

 

בנות הנפטר

אף הבנות מצוות לעשות כמיטב יכולתן לטובת הוריהן, ויקדשו שם שמים במעשיהן הטובים ובהתנהגותן והליכתן בצניעות וביראת שמים טהורה כיאות לבת ישראל כשרה, ובזה תעשינה נחת רוח ועילוי נשמה להוריהן. ואף אם עדין לא זכו לשמור מצוות כל כך, הרי שכל חיזוק שתעשינה, יהיה למליץ יושר על הוריהן בשמים, ותעלינה אותם דרגות רמות ונשגבות.

 

 

"במעשייך תעשי לו נחת רוח, ותוכלי להעלותו להיכלות עליונים"

לאחרונה סיפרה אשה המצויה בתהליכי תשובה מתקדמים על נס עצום שחוותה מול עיניה. נס זה הוכיח לה עד כמה הבורא אוהב כל התקדמות של כל אדם ובכל מצב. וכך היא סיפרה: "סבי היה חולה אנוש ומצבו הקשה טרף את מנוחתי. כל חיי לוו בחברת הסבא הטוב שגידל אותי בביתו מגיל צעיר, מכיון שהורי לא היו כשירים לגדלני. הוא דאג לי תמיד באופן מיוחד ואני חשתי שאני חייבת לעשות כל שביכולתי לרפואתו. בתקופה שבה הוא היה חולה הייתי בתחילת תהליכי התשובה. התחלתי להתקדם בקיום ההלכות אך הלכות הצניעות היו קשות ביותר עבורי. פחדתי מסיווג חברתי בשכונה שבה אני מתגוררת, ולא רציתי לעורר פרובוקציות מיותרות סביב מגמתי החדשה. אך לאחר שראיתי שכלו כל הקיצין ומצבו של סבי בכי רע, החלטתי לשבור את הקרח גם מנושא הצניעות ולקבל על עצמי קבלה משמעותית לרפואתו. התחלתי לכסות ראשי לרפואת סבי, צעד שהיה קשה ומהפכני ביותר עבורי.

 

למגינת לב נפטר סבי לאחר תקופה קצרה ואז החלו ניסיונותיי הגדולים: השכנות והמכרות החלו לשכנע אותי להפסיק עם הקבלה שלקחתי לרפואת סבי, שהרי הוא כבר נפטר, והייתה זו רק קבלה זמנית... מעבר למשפטי השכנוע הכובשים סבבו אותי עוד שלל תגובות בלתי אוהדות שהוסיפו שמן למדורה וכמעט שהכריעו אותי.

 

ההחלטה האם לחזור לקדמותי או להמשיך הלאה בצעד החדש שהתחלתי, היתה גדולה מכפי מידותיי. לבסוף ניגשתי להתייעץ עם הרבנית שמסייעת לי בתהליכי התשובה, והיא פתחה לי אפיק מחשבה חדשני, שלא הכרתי עד אז: "תדעי לך שאם תמשיכי עם כיסוי הראש", כך אמרה,"תגרמי לסבך בשמים עילוי נשמה גדול. במעשייך תעשי לו נחת רוח ממקומו בעולם האמת ותוכלי להעלותו להיכלות עליונים", המידע על התועלת שאני יכולה עדיין לגרום לסבי, הפיחה בי חיים והזרימה בי כוחות מחודשים להמשיך בדרך הקשה בה החלתי לצעוד.

 

לאחר ששוכנעתי לגמרי החלטתי לקבל על עצמי באופן מוחלט וקבוע את כיסוי הראש, בלי כל תנאי, רק כי זה הצעד אותו רוצה ממני בורא העולם.

 

והנה, לאחר תקופה קצרה שמתי לב לתפניות חדות שחלו לפתע בחיי מאז שקיבלתי על עצמי את מצות צניעות הראש באופן יציב ועקבי, כמו היתה קבלת הצניעות מפתח הפורץ שערים שהיו עד עתה מוגפים וחתומים על סוגר ובריח.

 

בעלי, שהיה עד אז צונן לדת ולא נקט בהתקדמות משמעותית בצעדי התשובה, החל לפתע להתפלל שלוש תפילות ביום! היתה זו משאלה שייחלתי לה זמן רב!

 

אמי, שהיתה חולה כרונית במשך שנים ארוכות, ולא יכלה אף להחזיק כוס מים (!) בידיה, עקב חולשתה הרבה, ואף לא הוציאה הגה מפיה במשך שנים (!) לפתע פתחה את פיה וקראה בשמי! לא האמנתי למשמע אוזניי, אך הדיבור לא היה החידוש היחיד שחל בה. מאותה תקופה היא החלה להשתקם במהירות ולחזור להיות פעילה ונמרצת ממש כימים עברו. היא החלה לערוך עימי קניות, לצאת ולבוא ולפרוח כמו עץ שהיה בשלכת ולפתע עלה בו השרף והחזירו לחיותו הקסומה והצבעונית. חשתי כיצד קבלת הצניעות פורצת שערים שעד עתה לא נראה היה שיוכלו להיפתח אי פעם.

 

התמורות הדרסטיות שחלו בחיי המריצו אותי להמשיך הלאה ולהתקדם בדרך התשובה. ראיתי בהן זריקות עידוד מבעל הבירה שמאמציי הכבירים רצויים לפניו.

 

וזהו, מאז כבר המשכתי הלאה; לכבוש פסגות נוספות ברכסי הצניעות. אני מקווה להצליח גם בהן, אך מה שבטוח, שאני כעת בדרך אל המטרה הרצויה - אל הצניעות המושלמת! (02-5879223 לאימות)

 

 

 

צוואתו של אבא

מספרת גברת בתיה מייזליק בספר "קול בדממה נשמע": באחד מימי הקיץ של שנת תש"ך, ביום חמישי, חזרתי כרגיל מהעבודה, ופגשתי את אבא ממתין לי בחצר. ברכתיו לשלום ונשקתי את ידו כמנהגי יום יום. בתחילה פנה אלי בקול רך ומפתה: "אולי מתחשק לך לערוך יחד טיול קצר על נהר הדנייפר? רצוני לשוחח אתך רחוק משאון העיר ומהמולתה. נפשי הסוערת תמצא מרגוע בהקשיבה לקול משק מי הנהר הזורמים לאיטם בשובה ונחת". צעדנו שנינו בכיוון הדנייפר, החוצה את קייב לשנים, כששתיקה מעיקה אופפת אותנו. נעצרנו ליד מעגן הסירות, שכרנו סירת משוטים וירדנו לתוכה, שטנו במורד הנהר בכיוון היציאה מהעיר, למרחקים האינסופיים של שדות התבואה של אוקראינה. לקול משק המשוטים וציוצי השחפים אמר אבא את דבריו בקול שקט ומתוח. כמבוא לשיחה, פתח אבא במונולוג על החיים עלי אדמות, שחותם הארעיות טבוע בהם, וכי האדם, אף על פי שהוא בר חלוף, יש בו גרעין נצחי, שהיקפו ומהותו נקבעים על ידי מעשיו הטובים בחיים. אבא דיבר בשטף ובנימה כה רצינית, שרק אדם העורך את מאזנו הסופי עם החיים יכול לדבר כן.

 

כשעשה אבא אתנחתא קצרה, אזרתי אומץ ואמרתי בטון של מחאה: "אבא, מה פתאום הינך משוחח כה ברצינות על המוות?! האם חלמת חלום בלהות שהבעית אותך? האם כואב לך משהו, או קרה לך משהו בלתי צפוי שגרם לך לדבר על המוות? השבח והתודה לה', הנך בריא ורענן, ומרגיש מצוין, ושום דבר בלתי רגיל לא קרה לך. מה פתאום נתפסת לדבר על נושא מעציב ומדכא כמו המוות? הבט נא, אבא, כמה נאה עולמו של הקב"ה. איזו שלוה פסטורלית נסוכה על הבריאה, איזו סימפוניה נפלאה מתמזגת כאן בין המיית הנהר ורננת הצפורים. למה תקלקל לי את הנאת הטיול הנפלא הזה בחברתך הנעימה, שלא כל יום מזדמן לי כמוהו?"

 

אבא העניק לי מבט אבהי וסלחני, ואמר: "בתי חמדתי, מהשיחה על המוות עדיין אין מתים. ואין דבר זה צריך לקלקל לך את מצב הרוח והנאתך מטיולנו. חייב אדם לחיות תמיד בחשבון ובידיעה ברורה עם קביעתו של החכם מכל אדם: "ויום המוות מיום היוולדו", דהיינו שמיום שהאדם נולד ומתחיל את חייו עלי אדמות, כל יום שחולף מקרב אותו אל המוות. אמנם תהליך זה מתקדם באטיות ובהדרגה, אבל אין אדם שהצליח להימלט מהגורל הצפוי לכל בן תמותה, במוקדם או במאוחר. אם באו לאדם הרעיון והרצון לשוחח על נושא חשוב ורציני כזה, אל ידחם למחר ולאחר זמן, ובפרט כי לא ידע האדם את עתו. לפיכך אין רצוני לדחות שיחה עמך על נושא חשוב כל כך הקשור עם נצחיותו של האדם בן החלוף. רצוני הוא שאת תהיי הקדיש והמצבה שלי".

 

ואבא המשיך: "את יודעת, בתיה'לה, שהיו לי בנים מוצלחים ומוכשרים. לימדתי אותם תורה במסירות נפש, וחינכתי אותם לאמונה בה'. אני בעצמי נתתי גווי למכים ולחיי למורטים, וסבלתי רבות כדי לקיים את המצוות ולהתנהג כפי שהתורה מצווה. והנה ההשגחה העליונה רצתה אחרת. ונגזר עלי ללכת מהעולם הזה מבלי להשאיר אפילו מי שיגיד אחרי קדיש. לפיכך רצוני הוא, שאת תהיי הקדיש שלי והמצבה שלי! זהו רצוני האחרון, וזה מה שנשאר לי מכל תקוותי ושאיפותי בחיים!".

 

נשתררה דממה מעיקה, אחר כך אמרתי: "אבא, מילא קדיש הוא תפילה, ואף על פי שהנני בת, אולי אוכל להגיד אחריך את תפילת הקדיש בהעדר בן [עיין לעיל (עמוד 252)]. אבל מה הכוונה שרצונך שאהיה המצבה שלך?". השיב לי אבא: "לא ירדת לסוף דעתי. מצבה אין הכוונה לשורת האבנים ולוח השיש שעליהן. אלה הם רק סימן וציון לזהות את מקום הקבר. המצבה של האדם הם מעשיו ופעליו הטובים שעשה בחייו מיום היוולדו עד יום פטירתו. ואף המעשים הטובים שעושים צאצאיו אחריו והתנהגותם הישרה והמופתית הם חלק מהמצבה הנצחית שהאדם בר החלוף מציב לעצמו לדורות שאחריו. אינני מרגיש שיש צורך לצוות לך שתשמרי שבת, שתאכלי כשר וכדומה. זו איננה הצוואה שלי, זהו ציווי הבורא שאנו מצווים עליו ועומדים מהיום שבו עמדו רגלי אבותינו ליד הר סיני! הכרה זו מושרשת עמוק בתודעתך, ואין לי כל חשש שאחרי מותי תחול אצלך התרופפות בקיום ושמירת המצוות. מה שאני כן רוצה לבקש ממך, שתשתדלי להתנהג בצורה כזאת, שכל מי שיפגוש בך בכל מקום שתבואי, יראה עליך באצבעו: 'הנה, זאת בתו של ר' יהודה לייב מייזליק'. זאת תהיה המצבה הנצחית שלי, וכך כל תנועה מתנועותיך תסמל ותציין את ההמשכיות של ר' לייב מייזליק. זה הקדיש וזו המצבה שלי".

 

עוד הוסיף אבא: "ברצוני שתדעי, שאם הילדים סרו מדרך ה', גם אב צדיק לא יצילם ולא יפדם. אבל על ההיפך כבר אמרו חז"ל: 'ברא מזכה אבא' - הבן מזכה את האב. אם יש לרשע בן צדיק, הבן הזה מוציא אותו מגהינם. ואני סמוך ובטוח שבזכות התנהגותך המופתית ומעשיך הטובים אנצל מגהינם ואזכה להתענג בגן עדן. לכן אני מבקש ממך שלא תעשי דברים שבגינם יוציאו אותי מגן עדן. וככל שתשתדלי יותר להתנהג כראוי לבת ישראל כשרה, ולבתו של לייב מייזליק, תעלה נשמתי למדור יותר עליון ויותר קרוב לשכינה הקדושה. ואם יתנכל אליך היצר, אל תתפתי לשמוע לו, כי אם חס ושלום תלכדי ברשתו, עלול כל עמלי שעמלתי כל החיים לרדת לטמיון חלילה.

 

ואמשיל לך משל. הנה, את רואה את הגשר הזה, הנטוי מעל נהר הדנייפר? מאות אנשים עסקו בבנייתו. מהנדסים, טכנאים ופועלים רבים השקיעו בו עמל רב, עד שראוהו גמור ומושלם. משנסתיימה מלאכת הבנייה והגשר נמסר לממשלה שהזמינה אותו, הגיש הקבלן את החשבון עבור הקמת הגשר. לפני שמאשרים את החשבון לתשלום, עושים מבחן חוזק, אם הגשר מסוגל לשאת את כובד המשאות והתנועה העתידה לעבור עליו. איך מבצעים את המבחן? מעבירים על הגשר כארבעים קרונות עמוסים, והיה אם יעמוד במבחן ההעמסה, יקבלו כולם את שכרם, ויהיו שמחים בעמלם. התחילו להעביר את הקרונות, זה אחר זה. הקבלן והעובדים הרבים עומדים וצופים מתוחים ולבם פועם: היעמוד הגשר במבחן, והם יקבלו את שכר מאמצם העצום, בנוסף לתהילה ומוניטין, או לא? קרון אחר קרון עובר, וכל קרון העובר בשלום גורם הנאה לצופים וקצב פעימות לבם מתגבר מקרון לקרון. שלושים קרונות עברו כבר, שלשים ואחד, וכך הלאה. הנה כבר עולה על הגשר הקרון הארבעים, האחרון שבשיירת הקרונות. המתח עולה, והנה, שוד ושבר, כשהקרון האחרון עבר באמצע, קרס הגשר תחתיו בשאון אדיר וגרר אחריו את כל הקרונות שעברו עליו! כל עמלם של המהנדסים, הטכנאים והפועלים ירד למצולות. ברגע אחד איבדו את כל שכרם ותהילתם, ובמקום לצאת וזרי דפנה על ראשם, כבשו פניהם בקרקע מבושה וכשלון.

 

כך הוא גשר הדורות, הנמשך מאברהם אבינו עד דורנו אנו. אבותינו ואבות אבותינו - עברו בשלום את גשר החיים, עמדו בכל הנסיונות והתלאות שהדורות העמיסו עליהם, ועמדו במבחן העליון של דבקות באמונה ובבטחון בה', וכשאזכה לעולם הבא אפגוש שם את כל הסבים שכולם טוו והמשיכו את שרשרת הדורות לבית מייזליק עד הנה. והיה אם חס ושלום הקרון האחרון שלפני ביאת משיח צדקנו לא יעמוד במבחן, ויקרוס תחת נסיונות החיים הקשים, הוא עלול לסחוף אחריו את כל הגשר המפואר שאבות אבותינו עמלו ובנו לקדש שם שמים. לפיכך התבונני היטב, וראי כיצד עיני כל הסבים והסבות, שמהם מסתעפת משפחתנו המפוארת, צופות עליך בחרדה, ומייחלות שלא תביישי אותם, ותשלימי את שרשרת הקרונות העמוסים בתורה ובמעשים טובים. לפיכך אם ירצה היצר הרע לפתותך לסטות מדרך הישר, באמרו לך 'הנה ראי, בתיה, הלוא כולם עושים כך. ההשגחה חס ושלום שכחה אותנו, וכשיבוא המשיח תוכלי לחזור בתשובה ולקיים אז את המצוות', עני לו: 'אבא שלי, סבא שלי, וכל הדורות שלפני, שמרו תורה ומצוות וקידשו שם שמים. אני, שנשארתי לפליטה מכל הדורות, הנני הקרון האחרון לבית מייזליק. אם ארד מהדרך, אסחוף אחרי את כל שרשרת הדורות שהשתלשלו מאז היהודי הראשון ועד היום, ואנה אוליך את חרפתי שגרמתי לכך? כלום יתכן שדווקא אצלי תיפסק השרשרת הקושרת אותי אל העבר המפואר של אבות אבותי?'. אם אלו יהיו מחשבותייך ואלו יכוונו את דרכייך, בוודאי בסייעתא דשמיא תינצלי מכל המלכודות והמוקשים שמטמין לך היצר הרע. אנא, זכרי שבגלל עבירה רגעית, את עלולה להרגיז את מנוחתי בגן עדן! ואם תתגברי על פיתויי היצר הרגעיים, תנעימי את מנוחתי בעולם האמת".

 

בלילה שאחרי הטיול על הדנייפר לקה אבא בשבץ מוח, ואחרי ארבעה ימי מאבק עם המוות, החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.

 

 

לימוד התורה - עלית על כולנה

אף שיש עילוי נשמה, בהדלקת נר נשמה, השכבה, קדיש, הפטרה, עליית שליח ציבור וכיוצא בזה, מכל מקום יש לדעת, כי אין מעלה ועילוי נשמה גדול יותר מלימוד התורה, שעל ידי זה יכולה הנשמה להגיע למעלות עצומות, נשגבות ונוראות.

ומכאן ישכילו אותם החושבים כי העיקר הוא להיות שליח ציבור, ולומר קדיש, ולא נותנים אל ליבם לקבוע עיתים לתורה שזהו עיקר עילוי הנשמה. וזכורני באחד שאמו נפטרה, והיה בא לבית הכנסת להיות שליח ציבור במנחה, ולאחר מכן לא היה נשאר בשיעור תורה, אלא היה הולך לביתו, וחוזר שתי דקות לפני סוף השיעור, כדי לומר קדיש, ולהיות שליח ציבור בערבית. אין ספק כי דבר זה נעשה מחוסר שימת לב והתבוננות, עד שעושים מהעיקר טפל ומהטפל עיקר, וכבר נאמר (משלי כח ט): "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה".

 

צא וראה מה כתב בספר יוסף אומץ: "ענין הקדישים וברכו, תיקון זה אינו אלא לעמי הארץ, אבל לימוד תורה מועיל שבעתיים מכל תפילה, שעל ידי כן מכניסים את הנפטר למעלות גבוהות בגן עדן. ואם הבן מחדש חידושי תורה, אין ערוך אל הכבוד שזוכים אביו ואמו על ידי זה בישיבה של מעלה. ע"כ. ולכן על כל אחד, להשתדל מאוד להרבות בלימוד התורה כל מה שאפשר לו לפי חכמתו. וכתב מרן זצוק"ל: ואם כן, מה טוב שהבן ילמד תורה לפי ערך חכמתו בתורה, ויעשה בזה נחת רוח להוריו. ותהילות לאל יתברך, בכל אתר ואתר קובעים עיתים לתורה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, בראשות תלמידי חכמים ומורי הוראות בישראל. וכל החפץ ידו למלאת כריסו בהלכה ובאגדה יפנה אליהם, כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים. וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ובלי לימוד תורה, תועלת הקדיש מועטת מאוד.וכך כותב הגאון הרידב"ז בצוואתו לבניו: "לאחר אריכות ימים ושנים, תזהרו ביום שתאמרו בו קדיש, ללמוד דף גמרא באותו יום. ואם תהיה חס ושלום איזו סיבה ותבטלו את השיעור הזה, תזהרו מאוד מאוד שלא לומר קדיש באותו יום כלל, כי לא תעשו נחת רוח לנשמתי באמורכם קדיש בלי לימוד גמרא, תזהרו בזה". ע"כ. ישמע חכם ויוסף לקח, ואשרי המדבר על אוזן שומעת. (ה"ע ח קיז. א שמב)

 

אשרי אדם שזכה לבנים תלמידי חכמים עוסקים בתורה, שאף לאחר פטירתו מזכים הם אותו לעלות מעלה מעלה ממדרגה למדרגה בגן עדן. וכן אמרו במדרש: כל מי שיש לו בן הַיָּגֵעַ בתורה, הקב"ה מתמלא עליו רחמים, שנאמר (משלי כג טו): "בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי". וכתוב בזוהר הקדוש: "וכמה כבוד על כבוד, ועטרה על עטרה, מעטרים בכל יום את אביו של אותו אדם המחדש חידושי תורה,בעטרות עליונות שהצדיקים מתעטרים בהן. ובאותה שעה אומר הקב"ה לפמליא שלו, התאספו לשמוע חידושים בתורה של פלוני בן פלוני, ומנשקים את האב על ראשו בזכות בנו. אשרי חלקם של העוסקים בתורה, ובפרט ביום השבת יותר משאר הימים. ואשרי חלקו של האב שהניח בן העוסק בתורה תדיר". (שלח לך קעג סע"ב. ג רלד)

 

 

"באותו יום שנעשה בני חכם, הניחו את כסאי אצל הצדיקים בגן עדן"

מעשה שהובא בזוהר הקדוש (זוהר חדש רות מא ע"ב) הממחיש לנו מהי הזכות הגדולה אפילו של הורים רשעים, כאשר זכו שבנם חזר בתשובה ועוסק בתורה יומם ולילה:

 

רבי זמיראה יצא לכפר אוני, ראה בקעים, ושלהבות של אש עולות מהם, אמר בודאי כאן זה אחד מהמקומות שבגהינם. פתאום ראה אדם שצועק, ולקחו אותו לעומק מדור אחד, והתכסה מעיניו ולא נראה יותר. לאחר זמן קט נרדם שם רבי זמיראה, וראה בחלום את אותו אדם, שאלו מי אתה, אמר לו יהודי אני שלא השארתי דברים רעים וחטאים שלא עשיתי בעולם הזה. אמר לו מה שמך, אמר לו אינני יודע, שחייבי גהינם אינם זוכרים את שמם. אמר לו מה מקום מגוריך, אמר לו בגליל העליון הייתי קצב, ומרוב החטאים שעשיתי, דנים אותי שלש פעמים ביום, ושלש פעמים בלילה. אמר לו, האם הנחת בן? אמר לו, כן. קם רבי זמיראה והלך לגליל העליון לחפש אחר ביתו של הרשע הזה. והנה מצא ילד אחד ושאלו על אותו רשע, אמר לו, רבי, יבואו עונשים על הרשע הזה, שלא הניח חטא שלא עשה. אמר לו האם הניח בן בעולם, אמר לו הניח בן אחד וגם הוא רשע כמותו. חיפש אחריו רבי זמיראה, לקחו והתחיל ללמדו, עד שלמד מקרא, תפילה וקריאת שמע. לאחר מכן המשיך ללמדו משנה, תלמוד, הלכות ואגדות עד שנעשה חכם גדול, והסמיכו אותו ונעשה התנא הגדול: "רבי נחום הפקולי". ולמה נקרא שמו פקולי, על שם הפסוק (ישעיה כח ז): "פָּקוּ פְּלִילִיָּה", שהוציא את אביו מעונש חמור מדינה של גהינם. וזכה ויצאו מבניו כמה חכמי הדור, וכולם נקראו על שמו פקולי.

 

לאחר זה, בא אותו האבא בחלום לרבי זמיראה, אמר לו, רבי כמו שאתה נחמת אותי, כן ינחם אותך הקב"ה. שמאותו יום שידע בני פסוק אחד, כבר הוציאו אותי מאותו עונש. וכיון שקרא קריאת שמע, הפסיקו לדון אותי כל כך, ודנו אותי רק פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה. וכיון שהתחיל לקרוא פסוק בבית רבו המלמד, הפסיקו את עונשי מכל וכל. ובאותו יום שנעשה חכם וקראו לו 'רבי', הניחו את כסאי אצל הצדיקים בגן עדן. ובכל יום ויום שהוא מחדש בדברי תורה, מעטרים אותי בעטרה עליונה שרק הצדיקים מתעטרים בה, ובגללך זכיתי לכל הכבוד הזה. ע"כ. אשריהם ואשרי חלקם של אותם אבא ואמא, שמחזקים ומדרבנים את בניהם לעסוק בתורה יומם ולילה, שאינם יודעים אלו מעלות גדולות, ואיזה שכר גדול ועצום, זוכים הם בעולם הזה ובעולם הבא כאשר ביניהם עוסקים בתורה. אשרי המשכיל והמבין זאת.

 

 

מעלת לימוד המשנה

מעלה גדולה יש בלימוד המשניות לעילוי נשמת הנפטר, ובלבד שילמדם בהבנה ולא בקריאה לבד, וטוב מעט בכוונה, מהרבות שלא בכוונה.

 

כתב השל"ה הקדוש, "משנה" אותיות "נשמה", ויש כח גדול בלימוד המשנה לעזור לנשמה ולהעלותה למקום גבוה. וכן כתב בספר מגן האלף, לימוד משניות עבור נפש המת, הוא טובה גדולה לו. ואמרו חז"ל, כי אשר בנו של יעקב אבינו עליו השלום, יושב על פתח גהינם, ולכל הלומד משנה, מצילו. וזהו שנאמר: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ", שמנה אותיות "משנה", זהו לחמו. על כן, רבים מגדולי ישראל, ביקשו בצוואתם, שילמדו משניות לטובת נשמתם. וכך כותב הגאון רבי עקיבא איגר בצוואתו: "אם אֶגְוַע, יודיעו את פטירתי בעיתונים, עם ההערה שהריני מבקש את תלמידַי וחברַי ללמוד במשך השנה הראשונה כל יום ויום פרק אחד משניות, לזכות את נשמתי. וכן ביום היארצייט שבכל שנה ושנה".

 

וכתב בשו"ת יביע אומר (חלק א סימן כו): הלומד תורה בגירסה בלבד, נראה ודאי שלא נחשב לו לימוד, שבקריאת דברי תורה בלי הבנה, לא מקיים מצות תלמוד תורה, ואין לך ביטול תורה גדול מזה. ובספר שערי חיים, נשאל על מי שהקדיש סכום לתלמיד חכם בתנאי שילמד בכל יום ח"י פרקי משנה לעילוי נשמת אביו, והתלמיד חכם שהתחיל לקיים התנאי, חזר בו בטענה שהוא לומד ח"י פרקים בלי הבנה, ונוח לו ללמוד שמונה פרקים עם פירוש הברטנורא והתוספות יום טוב, והמקדיש טוען שרצונו יותר שילמד ח"י פרקים, כדי שיסיים את כל המשניות בכל חודש. והשיב, שמכיון שלימוד משנה בלי הבנה לא נחשב לימוד, יותר טוב שיקרא ח' פרקים בהבנה ולא באמירה בלבד. ע"כ. ואמנם מי שהוא פתי ואינו יכול להבין, יש לו שכר על עצם קריאתו, אך אין זה נחשב סיום מסכת לענין סעודת מצוה. ומי שיכול להבין ואינו עושה כן, הרי הוא כמתרפה במלאכת שמים. ע"כ.

 

 

כוס יין לאבא

סיפר הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל: אביו רבי שאול צדקה זצ"ל נפטר קרוב לחג הפסח. וכאשר תמו ימי ה"שבעה" התחיל להשכים כל יום בחצות לילה וללמוד משניות לעילוי נשמתו. והנה אירע לילה אחד בתוך ימי חול המועד פסח, שלא התעורר ללימוד זה. ויהי בליל יום טוב שביעי של פסח, ראה בחלום את אביו כשהוא מתמרמר: "הנה בכל לילה מזגת לי כוס יין. מדוע הפסקת?" ("וזאת ליהודה" עמוד 509 הערה 7). (השווה מסכת יבמות צז ע"א על הפסוק "וחכך כיין הטוב")

 

 

מזכה הרבים

אשרי הבן הזוכה לייסד שיעור תורה לעילוי נשמת הוריו, ומביא חכם שידרוש לציבור, ובפרט ביום שבת קודש שאז מעלתם עולה פי כמה וכמה, וכמו שכתב הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א בספרו שיבת ציון (ח"ב עמוד רגל): "לימוד תורה של שעה אחת בשבת, שוה כמאה שבעים מיליון שעות של חול". ומקורו על פי ספר עץ חיים לרבי חיים ויטאל, והרש"ש בספרו נהר שלום על פי תיקוני הזוהר. ומה שכתב הבן איש חי (שנה ב בהקדמה לפרשת שמות)ששעה אחת בשבת שווה כאלף שעות בחול, אמר לו אביו זצ"ל שהוא לאו דוקא, [כמו שאומרים 'חמץ אפילו באלף לא בטל', ובאמת שגם ביותר מאלף, אינו בטל]. ע"כ. ומכאן רואים, כמה לוקים אנו בחסר, בגודל ערכה וחשיבותה של השבת, עד שאין לנו הבנה ומושג כלל ועיקר בערך הזמן בה. וכל שכן כאשר הלימוד נעשה בחבורה, שכל אחד נוטל שכר כנגד כל הנמצאים, כיון שהוא מחזק את כל אחד מהם, שאינו דומה מועטים העושים מצוה למרובים העושים מצוה. נמצא אפוא ששיעור כזה, מעלתו רבה, עצומה ונשגבה לאין ערוך.

 

כתב הגאון רבי חיים פלאג'י, על ידי עסק התורה וקיום המצוות ומעשים טובים שעושה הבן לעילוי נשמת הוריו, זוכה שבעולם העליון יתפללו בעדו שיהיו לו אורך ימים ושנים טובים, עושר וכבוד, ויושפע משפע העליון שפע ישועה ורחמים.

 

הליכות בת ישראל

אף על פי שנשים פטורות מלימוד תורה, שנאמר (דברים יא יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", ודרשו חז"ל "בניכם ולא בנותיכם" (מסכת קידושין כט ע"ב). מכל מקום חייבות הן ללמוד את הדינים השייכים להן, כהלכות שבת, ברכות, כשרות, טהרה, כיבוד אב ואם וכיוצא בהן, שאם לא תלמדנה, היאך תוכלנה לקיימן כראוי, כדת וכדין?! וחשוב מאוד שתקבענה לעצמן מידי יום אפילו כעשר דקות, ללמוד את הדינים השייכים להן. וברוך ה' שחוברות אלו "בהלכה ובאגדה" נכתבות בשפה קלה ונעימה השווה לכל נפש, ובקלות יכולות לרכוש ידיעה מקיפה בכל הנושאים הנצרכים להן.

 

אשר על כן, כמה נחת רוח מרובה תעשה הבת להוריה בלימודה, והריהי מעלה אותם למעלות גדולות ונשגבות בגן עדן העליון, ואף אם הם לא חינכו אותה בדרכי התורה, בכל זאת תועיל היא להם במעשיה כנזכר לעיל. ואשרי הבת שתזכה לייסד שיעור לנשים עם רבנית שתמסור להן דברי חיזוק והלכה, שבודאי תעשה נחת רוח להוריה בשמים, ושכרה גדול עד מאוד.

 

 

"מטילדה, מטילדה! קומי, קומי, היום לא קראת לי 2 הלכות!!!"

מעשה שהיה לפני כ-13 שנה, אצל משפחה מסוימת בצפון הארץ, שנפטרה עליהם האמא - הסבתא, וקבלו עליהם בני המשפחה, שבמשך י"ב חודש בכל מוצאי שבת יתאספו כולם בבֵית אחד הבנים או הבנות, ויביאו חכם שידבר דברי תורה לעילוי נשמת האמא. והנה גם אני הוזמנתי באחת הפעמים לבית בנה הי"ו, ובדרך לביתו אמר לי, שחלק מבני המשפחה אינם שומרי תורה ומצוות כראוי, ולכן לאחר דברי התורה שאומר, בקשתו שאדבר על ליבם שיקבלו על עצמם 'קבלות', כי זהו דבר שהם 'מחזיקים' ממנו מאוד. וכך היה, לאחר שגמרתי לדבר, אמרתי להם, עתה כל אחד ישתדל לקבל איזו קבלה שהיא, שבודאי תגרום נחת רוח רבה לאמא, ויעזור לה מאוד. וכך קבלו עליהם קבלות שונות - אחד קיבל שלא 'לפספס' תפילת מנחה על אף שהוא נהג מונית והתפילה היא באמצע שעות עבודתו, אחת קיבלה להדליק נרות שבת וכו'. והנה הבת הגדולה [בגיל 60+], לא הסכימה בשום אופן לקבל קבלה, אפילו קטנה, והתעקשה על כך. מעשה זה היה כשבועיים לפני פורים, היתה בידי חוברת "ימי הפורים בהלכה ובאגדה", נתתי לה חוברת, ודברתי על מעלת לימוד התורה, כמה נחת רוח יכולה היא בלימודה לגרום לאמהּ שבשמים, ולהעלותה במעלות גדולות, ובקשתי שתקבל על עצמה בכל יום לקרוא רק 2 הלכות, שאין זה לוקח אפילו דקה אחת. בחסדי ה' היא הסכימה לזה, וקיבלה על עצמה לקרוא 2 הלכות בכל יום, לעילוי נשמת אמה ז"ל.

 

במוצאי שבת הבאה הוזמנתי שוב, והפעם התאספו כולם בביתה של אחות זו. בסיימי את הדרוש, אמרה אותה גברת, שיש לה לומר משהו והיא רוצה שכולם יקשיבו היטב, וכך אמרה: קבלתי על עצמי בשבוע שעבר לקרוא 2 הלכות מתוך החוברת, וכך עשיתי בכל יום יחד עם בעלי, ומחשש שמא אשכח לקרוא למחרת, הייתי קוראת בכל יום עוד 2 הלכות, בשביל יום המחרת. והנה ביום רביעי שכחתי לקרוא, והלכתי לישון, פתאום אמא באה אלי בחלום, וקראה לי בקול: "מטילדה, מטילדה! קומי, קומי, היום לא קראת לי 2 הלכות!!!" מיד התעוררתי, הערתי את בעלי ואמרתי לו, אמא שלי באה אלי בחלום, להזכיר לי שלא קראתי לה 2 הלכות, קום מהר ונקרא. גם בעלי התרגש מאוד, קמנו מיד וקראנו 2 הלכות, ועוד 2 הלכות בשביל יום המחרת, כאשר שנינו מרוגשים מאוד מהחלום שראיתי זה עתה.

 

פעמים שאדם עושה איזו מצוה, מתחזק בדבר מסויים, קורא 2 הלכות, פחות מדקה, אך אינו יודע כמה מעשיו גדולים ועצומים אצל הקב"ה, כמה נחת רוח הוא עושה לנפטר, שאין מי שיעזור לו, אלא רק התורה, המצוות והמעשים הטובים של יוצאי חלציו בעולם הזה.

 

 

להקדיש ספרים

יש נוהגים להקדיש ספר תורה לעילוי נשמת הוריהם. אמנם מצוה גדולה יותר, כאשר תורמים להוצאת חיבור של חכם קדמון שעדין לא יצא לאור, או חיבור שהתחבר על ידי תלמיד חכם מורה הוראה ירא שמים, שדבריו התקבלו בחסדי ה' בקרב העם, ויושבים והוגים בהם, ובודאי אין לך הנצחה, ונחת רוח ועילוי נשמה גדולים מזה, וכל הזכויות שיהיו כתוצאה מהלימוד בחיבורים הללו, הכל נזקף לזכותו של התורם, ולעילוי נשמת המנוח. אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, מחלקו יהיה חלקנו. (שו"ת יביע אומר חלק ח יורה דעה סימן לו. וכיוצא בזה פסק בשו"ת משנת רבי אהרון קוטלר יורה דעה סימן לב)

 

שאלה: מרן הראשון לציון זצוק"ל נשאל מאיש ירא שמים, אשר עז רצונו להנציח את שם הוריו ככל היותר לעילוי נשמתם. ויש לפניו אחת משתי מצוות, או הכנסת ספר תורה לבית כנסת, או הדפסת ספר הלכה, שחיברו תלמיד חכם מורה הוראה, איזו מצוה קודמת?

 

תשובה: כתב הרא"ש, אף על פי שבודאי מצוה גדולה לכתוב ספר תורה, מכל מקום זהו בדורות הראשונים, שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו, אבל בזמנינו שכותבים ומניחים אותו בבית הכנסת לקרוא בו ברבים, מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב חומשי התורה, ומשנה, וגמרא, ופירושיהם, להגות בהם הוא ובניו, כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, שנאמר (דברים לא יט): "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם", ועל ידי התלמוד ומפרשיו ידע פירוש המצוות והדינים על בוריים, לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכותבם. וכן כתבו הגאונים. וביאר מרן הבית יוסף, שכוונת הרא"ש לחדש שיש גם חיוב כתיבת חומשים וש"ס ופירושיהם, שגם אלו בכלל מצות כתיבת ספר תורה, ושזה יותר מצוה גדולה מלכתוב ספר תורה לקרוא בו ברבים. וכתב הגר"ח פלאג'י, ולפי זה נראה שהוא הדין למי שנותן מעות נדבה להדפיס ספר חדש מתורתם של ראשונים או אחרונים, שזהו בכלל מה שאמרו (כתובות נ ע"א) "צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד", זה הכותב ספרים ומשאילם לאחרים. והוא הדין למי שמדפיס מהונו ספר כתיבת יד בהלכה, אשר חובר על ידי איש גדול בתורה ומורה הוראה, ושיש בו תועלת לרבים, שזה חשוב יותר מכתיבת ספר תורה, שמוציאם לאור עולם, לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, ולמען יעמדו ימים רבים, שבודאי שכרו כפול מן השמים, ואין לך הנצחה לעילוי נשמת ההורים גדולה מזו. וכתב עוד, מי שנדר לקיים מצות כתיבת ספר תורה, רשאי לשנות את נדרו בקניית ש"ס ופוסקים ולמוסרם לתלמידי חכמים כדי שילמדו בהם, כיון שהיא מצוה רבה יותר מכתיבת ספר תורה. והסכים עמו מר זקנו הגאון בעל חקרי לב.

 

ומעתה הוא הדין כאן, שלהנצחת שם הוריו עדיף יותר לקנות ש"ס ופוסקים, ולהניחם בכולל של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בענייני הלכה. וכן להדפיס ספר כתיבת יד בהלכה שנכתב על ידי מורה הוראה מובהק, ויהיה בו לזכות את הרבים. וכל המזכה את הרבים, זכות הרבים תלויה בו, ואין חטא בא על ידו. ושכרו כפול מן השמים.וכתב הרב לב אריה, המחדש חידושי תורה והמדפיסם, שכרם גדול יותר ממקריב קרבנותשעל ידי שמוציא לאור עולם ספר שיש בו זיכוי הרבים, מתכפר לו. וכיון שהבן מזכה את אביו, ראוי להדפיס הספר לזכות את הרבים, ויהיה זה לעילוי נשמת ההורים, ויקויים בהם מה שנאמר (תהלים פד ח): "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל". ועיין שם עוד מעלות טובות רמות ונישאות למוציא לאור עולם ספר בהלכה על ידי מתן דמים להדפיסו, שאין שיעור לשכרו. ויעויין עוד בדברי הפתיחה לחוברת "הסעודה בהלכה ובאגדה" במעלת מזכה הרבים, ובפרט לאותם יהודים שעדין לא זכו לקיים את התורה והמצוות, אם שמירת השבת או טהרה ושאר מצוות התורה כדת וכהלכה, ונותן להם מהחוברות הללו "בהלכה ובאגדה" הכתובות בשפה קלה ונעימה השוה לכל נפש, ובכך משפיע עליהם ומלמדם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו, שזו המעלה היותר גדולה בצדקה שמזכה לאחרים שאינם יודעים. ועיין לעיל (עמוד 233) במעשה הנפלא באותה אזכרה בהרצליה שחילקו בה חוברות שבת.

 

עילוי נשמה לבעל עבירות

יש לומר קדיש ולערוך אזכרה ולעשות ככל שביכולתו גם אם היה אביו רשע ובעל עבירות ולא חינכו בדרך התורה, כדי להצילו מגהינם ולהכניסו לגן עדן. ועיין לעיל (עמודים 243 ו-339) המעשיות עם רבי עקיבא ורבי זמיראה.

 

כתב הכתב סופר, מי שהמיר דתו, ואחר כך חזר בתשובה שלימה, ומת, ורוצים מקורביו לייסד חברה אחת בשם "תיקון הנפש" ללמוד תורה ולהתפלל עבור תיקון נשמתו, ויש אנשים מערערים על זה. מכיון שעשה תשובה, הרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ומצוה לעשות למען תיקון נשמתו אפילו היה מת ברשעו, כל שכן כשחזר בתשובה שלימה. ובשו"ת מהר"ם מבריסק כתב, אודות מומר שהמיר דתו כדי לישא אשה נכרית, אבל נשאר אוהב ישראל ועושה להם טובות, ומת בפתע פתאום, פשוט שמותר להתפלל על כפרת עוונו ועל תיקון נשמתו. והרי גם המאבד עצמו לדעת שהוא עוון חמור מאוד, אומרים עליו קדיש ומתפללים להציל נפשו מרדת שחת, וכל שכן ללמוד משניות ותלמוד שבעיקר הלימוד מקיימים מצות "והגית בו יומם ולילה", אלא שמוסיפים תחינה ובקשה שבזכות זאת יזכה הנפטר למנוחת עולמים. וכן כתב בשו"ת יהודה יעלה אסאד, שאפילו אם אביו רשע, במצוות וצדקות שעושה בנו, מזכה את אביו, לכן מצוה עליו להזכיר נשמת אביו ולהתפלל עליו. (א תקכט, תקל, תקלא)

 
בכל שאלה בהלכות אבלות ניתן להתקשר לקו ההלכה 3030*
כמו כן ניתן להזמין רבנים שידברו באזכרה במזכירות קו ההלכה 3030*
 
לעוד דינים הקשורים להלכות אבלות הקישו כאן: 
 
 

לא מצאתם תשובה לשאלה? שאל את הרב

כל מה שמעניין ישירות לדואר האלקטרוני שלכם

Please enable the javascript to submit this form