הנאה מהמת ומתשמישיו כגון בגדים ונעליים

הנאה מהמת ומתשמישיו כגון בגדים ונעליים

איסור הנאה

מת יהודי ותכריכיו, אסורים בהנאה (סימן שמט ס"א). אולם, מת גוי, מותר בהנאה (תלמוד ירושלמי, תוספות, הרמב"ם, הרוקח, היראים, הרמב"ן, הרשב"א, המאירי, הרשב"ש ועוד רבים). ובפרט יש להתיר לצורך חולה אף שאין בו סכנה. (א תסז, תע, תפא)

 

בגמרא (מסכת עבודה זרה כט ע"ב) למדו שמת אסור בהנאה מגזירה שווה ממיתת מרים לעגלה ערופה, שאצל מרים הנביאה כתוב: "ותמת שם מרים", ובעגלה ערופה כתוב: "וערפו שם את העגלה בנחל", כמו שעגלה ערופה אסורה בהנאה, כך מת אסור בהנאה.

 

תוספת שיער

תוספת שיער המחוברת לראשו של המת, אסורה בהנאה. [הסובל מנשירת שיער, מדביקים לו תוספת שיער על ראשו, ותוספת זו נדבקת היטב היטב בדבק רפואי מיוחד ונראית טבעית לחלוטין ואינה יוצאת, ופעם בחודש כשגדל שערו הטבעי, מוריד הספר את התוספת באמצעות חומר מיוחד ומספר את שיער ראשו, ולאחר מכן חוזר ומדביק את התוספת כבתחילה].

 

פסק מרן בשלחן ערוך (סימן שמט ס"ב): נויי המת המחוברים בגופו, כגון שיער פאה נכרית הקשור בשיער גופו של המת, אסורים בהנאה כמו המת עצמו. במה דברים אמורים? בסתם, אבל אם ציוה שיתנו את נויי גופו המחוברים בו לבנו או לבתו או לצורך דבר אחר, מותרים. אבל שערו ממש, אפילו אם ציוה עליו, אסור בהנאה. (א תנט, תסד)

 

שיניים תותבות

שיניים תותבות [אפילו של זהב], אם הן מחוברות וקבועות היטב בפי המת, אסורות בהנאה. אבל אם אפשר להוציאן ולהכניסן תמיד, מותרות בהנאה. כפי המבואר שרק נויי המת המחוברים בגופו ממש, אסורים בהנאה. (א תעב)

 

תכשיטים ובגדים

טבעות, צמידים ובגדים שהיו על המת, מותרים בהנאה (סימן שמט ס"ב). ואפילו אם היו קשורים ומהודקים בגוף המת. (א תנט)

 

כתב התבואות שור, לא שמענו לאסור נויי המת, כי אם פאה נכרית ושן תותבת, שעיקר עשייתן שיהיה נראה שהוא מן הגוף, אבל שאר תכשיטי כסף וזהב, ואפילו טבעות המהודקות, לא נשמע בשום מקום לאסור, שאינם עדיפים ממלבושי המת שאפילו היו קשורים בו בשעת מיתה, לא נאסרו, ואין להשחית ממונם של ישראל. וכן פסק רבי יהודה עייאש. (א תסב)

 

קוצב לב

קוצב לב שהושתל על ידי רופאים לחולי לב, מותר להוציאו ואינו נאסר בהנאה. (א תנט)

 

כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, בהיות והמכשיר "קוצב לב" אינו דומה לדברים הנטפלים לגוף האדם, כגון פאה נכרית המהודקת ומחוברת שחשובה כשערה, וכן שן תותבת וכיוצא בזה, שכל אלה נחשבים כחלק מן האדם במידה מסויימת. מה שאין כן קוצב לב שהוא מכשיר חשמלי הפועל על ידי סוללה שכעבור זמן מסויים היא מסתיימת וצריכים להחליף אותה עם סוללה אחרת. לכך יש לראות את המכשיר הזה כמו מכונה קבועה תחת העור הפועלת על ידי חשמל, אשר בודאי אין להשוותה לדבר שהוא נוי לגוף, אלא יותר יש לה דמיון למכונת הנשמה שגם היא מחוברת לגוף ממש, אלא שהיא עומדת מבחוץ, וגם נקבעה לאותו זמן שהאדם חי, ואילו הקוצב לב הוא מבפנים מתחת לעור לזמן ארוך. על כן, לאחר שהקוצב חדל להיות שימושי, הרי זה ממש גוף זר שלא חשוב כלל כטפל לגוף, ומן הסתם נוח לו לנפטר שיוציאו את המכונה הזרה מגופו, ובפרט לעזור בה לחולים אחרים. וכן העלה בשו"ת ציץ אליעזר להתיר להוציא קוצב לב מגופו של מת כדי להשתמש בו עבור חולה אחר הנצרך לכך, ובפרט שיש בזה הפסד ממון רב, וגם צריך אותו להצלת נפשות לחולה אחר בשעת הצורך, שבודאי יש לסמוך על המתירים שאף המחוברים והמקושרים למת, כל שאינם מגופו של המת, מותרים בהנאה. וכן פסקו שבט הלוי, בנין אב ותשובות והנהגות. (א תסד, תסז)

 

נעלי המת

מה שיש נוהגים לחתוך את נעלי המת לחתיכות קטנות ולאבדן, כדי שלא ינעלו אותן בני אדם אחרים, אין לעשות כן אלא בנעליים שהיה לבוש בהם בחוליו אשר מת בו, אבל נעליים שלא נעלן כלל אלא בעת שהיה בריא, וכל שכן נעליים חדשות שלא נעלן כלל, אין להחמיר. (א תפד)

 

בספר חסידים כתב שיש להקפיד שלא לנעול נעלי המת, ויש כמה מהאחרונים שחששו לזה, אך יש אומרים שנפלה טעות סופר בדבריו ולא אסר אלא בנעליים של בהמה שמתה, שיש לחוש שמא הכישה נחש והארס בלוע בעור ויוכל להזיק לאדם הנועלם. ואם כי פשט דבריו לא משמע כן, מכל מקום יש לומר שלא החמיר אלא בנעליים שהיה לבוש בהם המת במותו, ולכל הפחות שלבשם בחוליו אשר מת בו, אבל בלאו הכי אין לחוש לזה. וכמו שכתב במשמרת שלום, שכל הקפידה רק בנעלים שלבשן המת בעת חוליו, מחשש שמא נבלע ונדבק בעור הנעלים זיעת החולי, אבל אם לבשן רק בעת שהיה בריא, אין להקפיד כלל. וכן כתבו גשר החיים, שאילת משה, עצי הלבנון. וכתב עוד בספר חסידים, כל הניחושים הם כנגד המקפידים. על כן, הרוצה לחוש לעצמו אין בידינו כח למונעו משום איסור "בל תשחית", אבל מי שאינו רוצה לחוש לזה, בודאי שיש לו על מה לסמוך. וכל שכן כשהנעל לא היתה ברגלו כלל בזמן חוליו. (א תפו. ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ב אבן העזר סימן ז, על עצם תוקפה ההלכתי של צוואות רבי יהודה החסיד)

 

השתלת קרום עין

הזקוק לרפואה למאור עיניו, על ידי שמוציאים קרום עין [קרנית] מאדם מת ומשתילים אותו בעינו, ויחזור לו מאור עיניו, אם ישנה אפשרות כספית, טוב לעשות כן בחוץ לארץ שמצויים שם גויים, שאז יש לתלות שקרומי העין הם ממתים גויים שמותרים בהנאה. גם כי הרופאים שם מומחים ומנוסים יותר, כי הם מטפלים בחולים רבים יותר מאשר בארץ ישראל. אבל אם אין לו אפשרות כספית, מותר לו להתרפאות אפילו בעיר שרובם ישראל. (יביע אומר ח"ג יו"ד סי' כ-כג. ד פא, דש)

 
בכל שאלה בהלכות אבלות ניתן להתקשר לקו ההלכה 3030*
כמו כן ניתן להזמין רבנים שידברו באזכרה במזכירות קו ההלכה 3030*
 
לעוד דינים הקשורים להלכות אבלות הקישו כאן: 
 
 

לא מצאתם תשובה לשאלה? שאל את הרב

כל מה שמעניין ישירות לדואר האלקטרוני שלכם

Please enable the javascript to submit this form