ההנהגות ליום השנה

ההנהגות ליום השנה

קדיש

המנהג שבשאר השנים מתחילים לומר קדיש לאחר אמירת "במה מדליקין" שבליל שבת, של אותו שבוע שבו יחול יום השנה ועד יום השנה עצמו. וכגון שחל יום השנה ביום רביעי, מתחילים מליל שבת ועד סוף יום רביעי, או כשחל בשבת, אזי מתחיל מהשבת הקודמת עד למוצאי שבת הבאה. כי יש תועלת רבה לקדיש להעלותו ממדרגה למדרגה, ועיקר עליית הנשמות היא בשבת. (שלמי צבור, בן איש חי)

מי שאינו אומר קדיש כנהוג, הרי הוא כמזלזל בכבוד הוריו. (ג קצה. ד תעט)

מפטיר

כבר בארנו שעליית מפטיר מסוגלת מאוד לנשמת הנפטר, ובלבד שיודע לקרוא את ההפטרה כהוגן. על כן, טוב לעלות מפטיר בשבת הסמוכה ליום השנה. ואם חל יום השנה בשבת, אם יכול יעלה מפטיר גם בשבת הקודמת וגם בשבת של הפטירה, אך אם אינו יכול, יעלה בשבת של יום הפטירה שהיא העיקר. (ג קצה)

אזכרה

ביום השנה יערכו לימוד, ויביאו תלמידי חכמים לומר דברי תורה וחיזוק. ועיין לעיל (עמוד 232) היאך ההנהגה הנכונה בעשיית האזכרה. ישמע חכם ויוסף לקח.

נר נשמה

מנהג חשוב להדליק נר ביום השנה, ויאמר בפיו: הריני מדליק נר זה לעילוי נשמת וכו' [כמבואר לעיל (עמוד 182)]. ואף אם חל יום השנה ביום טוב, מותר להדליק נר מאש לאש, וטוב להדליקו בבית הכנסת, שנאמר (ישעיה כד טו): "בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה'". וכתב מרן הראש"ל זצוק"ל: "וכן פשט המנהג להתיר להדליק נרות נשמה בליל חג השבועות, והמדקדקים נזהרים להדליקן סמוך לשלחנות הלומדים, כדי לקרות לאורן". ע"כ. וגדולה מזו עשה מעשה הגאון ממונקטש ושלח שליח מיוחד בליל יום טוב שני של סוכות להדליק נר על קבר מר אביו הגאון בעל דרכי תשובה ז"ל. (ג נד, נז, רז)

נהגו להדליק נר גם בערב כיפור. ודי להדליק נר אחד לעילוי נשמת אביו ואמו ועוד נפטרים, וכעין מה שאמרו (שבת קכב ע"א): "נר לאחד נר למאה". (ג נו. ה"ע ח קיט)

כתב הרא"ש, נוהגים שכל אחד מדליק נר בערב יום הכיפורים, כי כבוד הוא לה' יתברך לכפר על אביו ואמו, שנאמר (ישעיה כד טו): "בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה'". (ארחות חיים, הכל בו והרמ"א) ומכאן נהגו שגם ביום פטירת אביו או אמו מדליקים נרות לעילוי נשמתם, מידי שנה. ובשו"ת כתב סופר כתב, שמנהג זה יש בו מצות עשה של כיבוד אב ואם.

נר שמן או חשמל

טוב להדליק נר נשמה בשמן זית או בשעוה. ואם לא מתאפשר, ידליקו נר חשמל. ומה טוב להתנדב עבור אור החשמל של בתי מדרשות שעוסקים בתורה יומם ולילה, שבזה יגרום עילוי נשמה גדול יותר, ויהיו למליצי יושר עליו, "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר". (ג נד, רז)

לפי ההלכה שאפשר לצאת ידי חובת נר שבת בנר חשמלי, אם כן כל שכן שאפשר לצאת ידי המנהג של הדלקת נר נשמה בנר חשמלי. ובפרט שכאשר מדליקים נר נשמה בשמן בבית הכנסת, עשן השמן והפיח משחירים את תקרת וכותלי בית הכנסת, ויש מהציבור רגישים לריח נר השמן, ואילו החשמל אורו צלול, ואין ריח נודף ממנו, לכן יש להעדיף נר חשמל על נר שמן. אלא שאם אפשר, טוב לשמור על המנהג להדליק בשמן או בשעוה. (ג נז)

עליה לבית קברות

לימוד - נוהגים לעלות לקבר, ולומר שם פרקי תהלים, משניות וכיוצא בזה. וישתדלו מאוד שיהיו לפחות מנין אנשים, כדי שיאמרו קדיש לאחר מכן. (ג קצו, רי)

כתב רש"י (מסכת יבמות קכב ע"א) בשם תשובות הגאונים: מנהגם היה שביום שמת בו אדם גדול, קובעים אותו לכבודו, ומידי שנה בשנה כשמגיע אותו יום, מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו, ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם. ע"כ. הרי שיש נחת רוח לנפטר בלימוד שלומדים על קברו ביום שנפטר, וכל אחד ישיג נחת רוח כפי ערכו. (שו"ת תורה לשמה סימן תצג עיין שם)

מועדים - אם יום השנה חל בחול המועד או ראש חודש או חנוכה או פורים, לא יעלו לקבר באותו יום, אם יתעוררו לבכי ומספד. אבל אם יודע שלא יתעוררו לבכי ומספד, מותר לעלות. (חזו"ע חנוכה יא, נט)

כתב בשו"ת ירך יעקב, מותר לבקר בבית הקברות בחול המועד, לפי מנהגנו שלא הולכים לעורר על המת אלא ללמוד שם רק פרק משניות ולומר קדיש והשכבה ולא יותר, ולכן אין בזה חשש. (חזו"ע חנוכה יב)

ביטול תורה - אם העלייה לקבר גורמת לבן ביטול תורה, רשאי שלא לעלות. ובלבד שלא יבואו לידי מחלוקת מחמת כן, כי גדול השלום. (ד תריא)

מרן זצוק"ל, לא נהג לעלות מידי שנה לקבר אמו גורג'יה עליה השלום, מחמת שהיה יושב ועוסק בתורה, והרי זה ביטול תורה בשבילו. וגם כשאביו נפטר, לא חשב לעלות לקברו ביום השנה, אך מאחר שהפצירו בו בני המשפחה מאוד מאוד, עלה עימהם, אך בחזרתו נפל בבית העלמין. אמר מרן, זהו עונש על שביטלתי מהתורה לעלות לקבר. וברור שהכל לפי הענין.

עד כמה שנים עורכים אזכרה?

כתב רבנו האר"י: יש לערוך את האזכרה להורים מידי שנה בשנה, ואפילו אחר מאה שנה. כי בכל שנה ושנה, דנים שוב את הנפטר, בבניו ובנותיו שהשאיר אחריו. אם הם הולכים בדרך ה', מעלים אותו לדרגה גבוהה יותר, ואם חס ושלום להיפך, להיפך. וכמו כן, אם זכה בחייו לבנות בית מדרש, או זיכה את הרבים בספרים שילמדו בהם, הרי שכל התורה שלומדים מכוחו, נזקפת לזכותו ומעלים אותו מעלה מעלה בגן עדן. אבל אם חס ושלום בנה בתי קרקס, בריכה מעורבת מגרש כדורגל וכיוצא בזה, משנה לשנה מורידים אותו לשאול תחתית, עד שירחמו עליו מהשמים, ויהפך אותו מקום, למקום קדושה ויראת שמים. (ג רלז)

וזו לשון רבנו יוסף חיים זיע"א (רב פעלים ח"ד סוד ישרים סימן יז): יום האזכרה, אין לו גבול בשנים, ואפילו אם יחיה הבן מאה שנים אחר פטירת אביו או אמו, צריך לעשות כל ימי חייו אזכרה למנוחתם כנהוג, בענין קדיש, ונר, וצדקה, ולימוד כפי יכולתו. מפני כי נפש האדם, אף על פי שנפטרה מהעולם הזה וניצולה מכל עונש, ונכנסה לגן עדן, אינה קונה שלימות העליות שלה בפעם אחת, אלא עולה בהדרגות בזמנים חלוקים. ויש נשמה שאפילו עד אלף שנים לא תגיע לכל המעלות הראויות לה, ועולה במשך השנים עליה אחר עליה, עד שתגיע לתכלית המעלה הראויה לה. וכבר מצאנו שהעיד רבי חיים ויטאל ז"ל על רבנו האר"י ז"ל, שהיה עושה אזכרה לאביו יותר משלושים שנה משנפטר אביו, כי אביו נפטר בהיותו קטן. וידוע כי אביו היה צדיק וחסיד גדול, ונגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב, ועם כל זה, כל ימיו של רבנו האר"י ערך את האזכרה בשביל אביו, והיינו בשביל העילוי שיתעלה מדרגה לדרגה. נמצא שאין גבול לזה, אלא כל ימיו של הבן צריך לעשות יום הזיכרון למנוחת אביו. וגם דע, כי מלבד העילוי שיהיה לנפש האדם אחר שנכנס לגן עדן בהדרגות, מדרגה אחר מדרגה, הנה עוד יהיה לנפשו דין ומשפט בכל פעם שתעלה ממדרגה למדרגה, ואם כן תמיד יש תועלת לנפש האדם מכח מעשים טובים של בנו, אפילו אחר מאה שנים ויותר. ע"כ.

השתתפות בשמחות

בליל יום השנה הראשונה, לא ישתתף בסעודת מרעים או חתונה וכיוצא בזה, אבל בליל יום השנה שבשאר השנים, מותר להשתתף. (מגן אברהם, מענה לשון בשם פוסקים גדולים. ג רד)

E תענית ביום השנה

טעמי התענית

יש נוהגים להתענות ביום פטירת אב או אם. וכמה טעמים לזה: א. לזכרון של צער. ב. מאחר ובכל שנה דנים שוב את הנפטר אם ראוי הוא למדרגות גבוהות יותר בגן עדן, ואם באמת ראוי הוא, עדין צריכה נשמתו לעבור איזה צחצוח לכפרתו. והתענית של הבן מכפרת עליו, שבכך יקל לנשמתו יותר לעלות ממדרגה למדרגה. ג. כדי שיפשפש הבן במעשיו ויחזור בתשובה ויתחזק בתורה ובמצוות יותר, ובכך יזכה את הוריו במעלות גבוהות יותר. ד. כדי להגן על הבן, משום שהורע מזלו ביום פטירת הוריו. (ג ריז, רכד)

קבלת תענית

המתענה, צריך לקבל עליו את התענית בתפילת מנחה של יום שקודם התענית, ככל תענית יחיד שצריך לקבלה. (ד תריט)

שנה מעוברת

אם השנה שאחרי הפטירה היא שנה מעוברת [שיש בה שני חודשי אדר], יתענה בסוף י"ג חודש שהוא יום השנה ממש. ואם יכול להתענות גם בסוף י"ב חודש וגם בי"ג, תבוא עליו ברכה. וכתב בשו"ת גבעת שאול, הדבר פשוט שהמתענה יתענה בסוף חודש י"ג, והוצרכתי לכותבו לפי ששמעתי שהרבה טעו בזה והורו להתענות בסוף י"ב חודש, וטעות גדולה היא בידם. והמאמר מרדכי כתב, שהאומרים בשנה מעוברת להקדים קודם החודש שמת בו אביו, הוא בורות, שלעולם הוא בחודש שמת בו. ע"כ. (ג רלא. ועיין שו"ת יבי"א ח"ט או"ח סימן ק אות כ)

בלי נדר

הנכון שבתחילת מנהגו להתענות ביום השנה, יאמר שנוהג כן "בלי נדר", ואז אם ירצה לאחר כמה שנים לבטל מנהגו, לא יצטרך לעשות התרה. ואם לא אמר "בלי נדר", ובשנה אחת אינו רוצה להתענות באופן חד פעמי מסיבת חולי וכיוצא בזה, אינו צריך התרה. (ד תריט)

דור חלש

בדורות אלו שירדה חולשה לעולם, רבים נוהגים שלא להתענות. ובודאי שהנפטר מוחל, ומעדיף שירבו כמה שיותר בלימוד התורה, בצדקות ובמעשים טובים לעילוי נשמתו. (ג ריז)

שכיר לתענית

מי שקשה עליו התענית, לא נכון שישכור אדם אחר שיתענה במקומו, שאין זה מן הראוי להטיל צומו על אחרים. (ג ריח)

ביטול תורה

בן שעוסק בתורה לא יתענה ביום השנה, כי התענית עלולה להחליש את כוחו ולבטלו מללמוד תורה בהבנה כהוגן. על כן, הנכון שיאכל, ויעסוק בתורה בתענית דיבור, שמעלתה גדולה פי כמה וכמה יותר מתענית אכילה. וזכות התורה תעלה במעלות גבוהות מאוד את נשמת המנוח. וכל שכן אם יזכה לארגן שיעור תורה ברבים לעילוי נשמתו, שבודאי אין ערוך לזה. וזכורני שכך היה מנהגו של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל ביום פטירת אביו רבי יעקב עובדיה ז"ל, שהיה בא לישיבתו "חזון עובדיה", ומוסר שיעור בפני התלמידים, ולא היה מתענה. (ג ריז)

כתב בספר חרדים בשם תנא דבי אליהו, כל מה שתמצא בדברי הקדמונים לנהוג תעניות וסיגופים לבעלי תשובה, לא נאמרו דברים אלו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה', תקנתו שלא יחליש עצמו בתעניות, כדי שלא יתבטל מלימודו, ולא יוכל לעיין היטב בעומק ההלכה. וכן כתבו השל"ה ומרן החיד"א בשם רבנו האר"י. על כן, בודאי מי שעוסק בתורה תדיר, אין ראוי לו להתענות ביום השנה. וכן כתב מרן בשלחן ערוך (אורח חיים סימן תקעא ס"ב): תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית יחיד, מפני שממעט במלאכת שמים. וכתב המגן אברהם, כל מי שתורתו אומנותו נקרא תלמיד חכם גם בזמן הזה. וכתב בשו"ת חמדת שאול, שבודאי לא נוח לנפטר שבנו יתענה ויתבטל מלימודו מלברר ההלכה למעשה. וכתב בשו"ת דודאי השדה: היושב בתענית ויודע שיבוא לידי חולשה ויתבטל מלימוד התורה והמצוות, נקרא חוטא. והעידו על המהר"ם שיק שלא התענה, וכן על החזון איש. ובספר סגולות ישראל כתב בשם כמה צדיקים שנתנו עצה לשומעיהם שלא להתענות ביום השנה, אלא לרדוף ביותר אחר התורה והמצוות, וירבו בצדקה לעמלי תורה, ובקריאת תהילים. (ג ריט)

יממה של תורה

כתב הגאון רבי עקיבא איגר בצוואתו: "בני ובנותי לא יתענו ביום השנה, אבל ילמדו כל הלילה וכל היום בלי הפסק. ואין מן הצורך שרק הם בעצמם ילמדו, אלא יכולים להעמיד אחרים תחתיהם שילמדו, ולתת להם שכרם. רק שיהיה בענין שלא יהיה הפסק מתחילת הלילה, עד תחילת הלילה הבאה". על כן, מה טוב ומה נעים מה שנהגו רבים שלא לעבוד ביום זה, וישתדלו כמיטב יכולתם בלימוד התורה ובשיעורי תורה, ולשכור תלמידי חכמים שיעסקו בתורה כל היום ההוא וכל הלילה. ובלי ספק שזוכים לעשות נחת רוח גדולה לנשמת המנוח. (ג ריח)

מלמדי תינוקות

מלמדי תינוקות, לא יתענו כלל, מפני שממעטים ממלאכת שמים שבידם. (ג ריז)

פסק מרן השלחן ערוך (או"ח סימן תקעא ס"ב): מלמדי תינוקות דינם כתלמידי חכמים שלא יתענו, מפני שממעטים במלאכת שמים. וכתב מרן החיד"א שאין להם להחמיר להתענות, כי על ידי כך הם ממעטים מלימוד התינוקות שהוא חשוב מאוד. ועוד, שהוא גזל הרבים. וכיוצא בזה אמרו בירושלמי: אסור למלמד תינוקות להיות ניעור בלילה יותר מדאי, וכן אסור לו להתענות ולהימנע ממאכל ומשתה, ולא להרבות במאכל, שכל זה גורם לו להתרשל בלימודו. (ג רכ)

ערב שבת

מי שנוהג להתענות בכל שנה, ואירע שחל יום השנה ביום שישי, חייב להתענות עד צאת הכוכבים, ככל תענית שאם לא מתענה עד צאת הכוכבים, אינה תענית. ואולם, רשאי בעת קבלת התענית ביום חמישי בתפילת מנחה, להתנות בפיו או בלבו שאינו מקבל את התענית אלא עד אחר תפילת ערבית, ואז יוכל להתפלל ערבית מזמן "פלג המנחה" [שעה ורבע לפני צאת הכוכבים בשעות זמניות. בחורף בערך 15:50, ובקיץ בערך 18:40], ואחר כך לקדש ולאכול. ולבני אשכנז רשאי לאכול לאחר ערבית אף שלא התנה כן מראש, אך טוב שיתנה כן. (שו"ע או"ח סימן רמט ס"ד. ג רכא)

שבת

אם אירע יום השנה בשבת שאסור להתענות, יש מתענים למחרת ביום ראשון [כשאר תעניות שדוחים ולא מקדימים], ויש מתענים ביום חמישי שלפניו, כדי שקודם יום השנה כבר יתחזק בתשובה ובמעשים טובים, ויועיל לנשמת המנוח להעלותו גבוה יותר בגן עדן. ובכל אופן, אין לוותר על האזכרה והלימוד שבשבת. (ג רכג)