יום השביעי לאבלות

יום השביעי לאבלות

אזכרה

המנהג לערוך אזכרה לנפטר בשבעה, בשלושים, בשנים עשר חודש [יום השנה]. ויש נוהגים לערוך גם באחד עשר חודש. (ב תכד)

 

וידוי בערב השבעה

כשעורכים את אזכרת ליל השבעה בבית כנסת, ומתאספים כל הציבור לכבודם של האבלים לתפילת מנחה וערבית ולשמוע דברי תורה והספד, אין אומרים וידוי בתפילת מנחה. וכתב מרן זצוק"ל: "ובהיותי בעיר נתיבות ביום ב' בשבט תשמ"ה, בליל השבעה לפטירתו של הרה"ג רבי שלמה מאזוז זצ"ל, ונאספו הרבנים וכל הקהל לשמוע דברי תורה ואזכרה לעילוי נשמת המנוח ובנוכחות האבלים, הוריתי שלא יאמרו וידוי ונפילת אפים. והסכימו עמי כל הרבנים, ה' עליהם יחיו". (ג יד, יז)

 

הישיבה בבית הכנסת

בליל השבעה בבית הכנסת, כשבאים ציבור רב לכבוד האבלים, המנהג שיושבים האבלים על הכסאות, ולא על הארץ (שו"ת יביע אומר ח"ט יורה דעה סימן לט). ואם עורכים סעודה אחר כך באולם שבבית הכנסת, רשאים גם שם לשבת על הכסאות (מעיין אומר רעו). ומכל מקום, אם רוצים להחמיר ולשבת על הארץ, רשאים. וכן עשו מעשה בניו של מרן זצוק"ל, באזכרה שבליל השבעה על אחִיהם הגדול הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל, ישבו על כסאות נמוכים כבשאר ימי השבעה. וזכורני לפני כ-30 שנה באזכרת השבעה של רבי יעקב עובדיה, אביו של מרן זצוק"ל, [ערב ראש חודש מנחם אב ה'תשמ"ז] שנערכה בישיבת "אור החיים" בירושלים עיר הקודש, אֶחיו של מרן ישבו על הארץ, ורק מרן ישב על ספסל מעץ שעליו ישבו כל הרבנים.

 

כיצד עורכים אזכרה?

לצערנו הרב, ישנם טועים וחושבים שעיקר האזכרה היא הסעודה. וטעות חמורה היא לחלוטין, כי היעלה על הדעת שעל ידי שיאכלו בשר ודגים, אורז וזיתים מבושלים, תעלה נשמתו ותהיה לה נחת רוח?! הלוא ברור שכל מטרת הסעודה, כדי שיברכו בכוונה כיאות, ובכך תעלה נשמת הנפטר. אך אם אוכלים ללא ברכה, אוי לעילוי נשמה שכזה. וכבר כתב הפלא יועץ, שבמקום לעשות לנפטר עֹנג בעולם הבא, הם עושים לו נגע, חס ושלום.

 

על כן, יש לשקול היטב, מה בצע בכל ההוצאות המרובות הללו, ורבים עושים רק מחמת שלא נעים להם שלא לעשות, אך נעשה הדבר כאילו זה חובה, ומזמינים קייטרינג 100, 200, ו-300 מנות, ומבזבזים כספם ללא שום תועלת. ואשרי אותם שיאזרו עוז לבטל או לפחות לצמצם מנהג זה, ולמצוה רבה תחשב להם. וכבר מצאנו כיוצא בזה בגמרא (מסכת מועד קטן כז ע"ב): "בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו [שהיו רגילים להלבישו בתכריכים יקרים], והיו קרוביו מניחים אותו ובורחים. עד שבא נשיא ישראל רבן גמליאל, ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בתכריכים של פשתן [שהם זולים מאוד], ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן". על כן, די שיביאו מיני ברכות: מזונות, העץ, האדמה, שהכל, וארבעה סוגי בשמים, שיברכו עליהם. וישימו לב להכריז שכולם יברכו בקול רם, ועל ידי כך ישנה סבירות שגם אנשים רחוקים יברכו, יותר מאשר בסעודה שקשה לתת את הדעת על כל אחד ואחד, ונמצא שרבים נכשלים ואוכלים בלי ברכה ובלי ברכת המזון.

 

ודע עוד, כי כמה כבוד ונחת רוח היו עושים הבנים לאביהם המנוח, אילו היו מתבוננים איזה דבר יעלה את נשמתו, ובמה יגרמו לו שיעטרו אותו בשמים בכתרים רוחניים ויגדל שכרו יותר ויותר, ועל ידי אזכרה זו, יתחזקו ויתקדמו הם והבאים בקיום התורה והמצוות. על כן, יביאו תלמידי חכמים שיאמרו דברי תורה וחיזוק. וברור שזה עדיף הרבה יותר ממה שנהגו לקרוא תרי"ג מצוות ושאר דברים, ורבים לא מבינים מה שקוראים, והלוא אין מקיימים מצות תלמוד תורה כשלומדים ללא הבנה.

 

לבד מזאת, הלוא כבר אמר הנביא (הושע יד ג): "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'", שהעיקר הוא מה שהציבור לוקח עמו להתחזק, ולא די ששמע כמה דברים נחמדים וילך לביתו וישכח הכל. על כן, עצה טובה לחלק לציבור איזה דיסק מחזק או חוברת המדברת על ליבם בשפה נעימה השווה לכל נפש, כמו חוברת "השבת בהלכה ובאגדה" לגברים, וחוברת "להיות את" או "טהרה" לנשים וכיוצא בהן, שרבים התחזקו על ידן בשמירת המצוות ובאמונה בבורא יתברך, והעיקר שהכל יֵעשה באהבה וחיבה ובנעימה קדושה.

 

ולא אחשׂוך מלכתוב מעשה שהיה בעיר הרצליה, כתוצאה מיהודי יקר שהפנים את הדברים הנ"ל אל לבו. וכה סיפר יהודי שהשתתף שם באזכרה: "אני רחוק מתורה ומצוות, השתתפתי באיזו אזכרה וחילקו שם חוברות "השבת בהלכה ובאגדה" לעילוי נשמת הנפטר. האמת שמתחילה לא חשבתי לקחת חוברת, אך מכיון שלא היה לי נעים להיות יוצא דופן שכולם לוקחים ואני לא, לקחתי גם אני. אני אומר לך, קראתי את החוברת כולה מתחילתה ועד סופה, התרגשתי מאוד, לא ידעתי שזו השבת, תמיד דיברתי נגד השבת ונגד הדתיים, אני רוצה לבקש סליחה מהשבת ומכל הדתיים שדיברתי נגדם". והנה אין ספק ש'זז' משהו ביהודי זה, וברור שנגרם לו חיזוק מסויים בשמירת השבת, ואט אט "מצוה גוררת מצוה", ואי אפשר לדעת להיכן זה הגיע ויגיע. וכמה עילוי נשמה גדול נעשה לנפטר, שבזכותו התחזקו הציבור בהלכות שבת ועוד ועוד. אשרי חלקם ומה נעים גורלם.

ובכל אופן, אותם העורכים סעודה, ויודעים שיבואו גם אנשים שאינם נוטלים ידים ולא מברכים ברכת המזון, ישתדלו להביא לחמניות מתוקות שברכתן 'מזונות' כדי להצילם מעוון, ויעוררו את המשתתפים לברך 'מזונות' ושאר ברכות. והנכון שבסוף הסעודה, יברך אחד בקול רם ברכה אחרונה: 'מעין שלוש' ו'בורא נפשות', ויאמר לכולם שמכוון להוציאם ידי חובה. (ד תקנד, תרו)

 

אכילה בבית כנסת

מאחר ואסור לאכול סעודת קבע בבית כנסת, יש לערוך את הסעודה בחדר הסמוך. אבל מעט מיני ברכות, שזו אכילת עראי, מותר להביא בבית הכנסת. ודע, שגם מה שהתירו לאכול סעודת מצוה בבית כנסת, כגון סיום מסכת וכדומה, הוא בתנאי שאין מדברים שם דיבורים בטלים. ובציבור גדול שבאים לאזכרה, ברור שאף אם יעשו שם סיום מסכת, קשה להשגיח על כולם שלא ידברו, ונמצא שנכשלים בחילול קדושת בית הכנסת שזהו עוון חמור עד מאוד.

 

כתב הגאון רבי יוסף ידיד, המנהג פשוט שכשיש לאחד יום השנה, מביא בבית הכנסת מזונות ופירות שיברכו עליהם לעילוי נשמה. ומנהג קדמון הוא שנעשה בפני רבנים מגדולי הדור, ולא היה פוצה פה נגדם, ואין לנו להרהר אחר המנהג, כי מנהג ישראל תורה הוא. (א תלה)

 

ברכת המזון

אם עושים סעודה עם פת באזכרה של ליל השבעה, מברכים כל הציבור ברכת המזון של אבלים, אף שאינם נמצאים ממש בבית האבלים. (מעיין אומר רב)

 

יציאה מהאבלות

ביום השביעי לאחר תפילת שחרית, אומר החזן או אחד מנכבדי הקהל פסוקי נחמה לאבל [כמובא בסידורים], ומוציאו מכל דיני האבלות הנוהגים בשבעה. ומכל מקום אם אין מי שיאמר לאבלים את פסוקי הנחמה, גם כן יוצאים מהאבלות לאחר שעמדו מלשבת, שאין אמירת הפסוקים מעכבת כלל. (ד תקנא)

 

כתב רבי יצחק בן גיאת: המנהג בבבל בהפסקת אבלות ביום השביעי, שאחר תפילת השחר מביאים שמן וסכים על ראשו, וקוראים לפניו הפסוק (ישעיה סא ג): "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה...". ורוחצים את פאתי ראשו במעט מים חמים, וזהו סימן יציאתו מן האבל, ומגלה פניו, ומחליף בגדיו. וכן כתבו בארחות חיים ובכל בו. (ב קסו)

 

שבת - אם חל יום השביעי בשבת, הנכון שלפני "ברוך שאמר" יאמרו לאבל את פסוקי הנחמה ויוציאוהו מהאבלות, ואז יוכל לעלות לספר תורה ולעליית מפטיר. ולאחר התפילה, רשאי ללמוד תורה בכל נושא שלבו יחפוץ. וכן נכון לעשות בראש חודש, כדי שיקרא את ההלל עם הציבור, וכנ"ל (עמוד 191). (ב רלו. ג פט) ומכל מקום, מאחר והיציאה מהאבלות היא רק לאחר הזריחה, על כן אם מתפללים בהנץ החמה, יקראו לו את הפסוקים רק לאחר חזרת השליח ציבור. (ד תקנא)

 

עליה לבית הקברות

נוהגים לעלות לקבר בסיום השבעה, ביום השלושים, וביום השנה שבכל שנה. ויאמרו שהלימוד לעילוי נשמת כל מתי ישראל הקבורים כאן, ובפרט לפלוני בן פלונית, ויקראו תהילים או משניות, ויאמרו קדיש. (ג רי, ריא)

 

כהנים - אף שגם הכהנים עולים לבית הקברות ביום השבעה, ברור הדבר שיעמדו בריחוק ארבעה טפחים [32 ס"מ] מהקברים. (סימן שעא ס"ה. ד תקנג. ולהלן עמוד 349)

 

נשים - משפחות הנוהגות שגם הנשים עולות לבית הקברות וקוראות תהילים, רשאיות לעשות כן, ואף בזמן ראייתן. וגם נשים מעוברות יכולות להשתתף, כי יהיה להן צער גדול אם תשארנה בחוץ. וברור שכל זה כאשר באות בלבוש צנוע, אבל אם לא כן, מצערות הן את הנפטר. (א שיג. טהרת הבית ח"ב עמוד רו)

 

רחיצה

אחר שיצא מהאבלות, מותר לו להתרחץ מיד במים חמים עם סבון ללא חשש.

 

מנהג בני אשכנז שלא להתרחץ כל השלושים יום (הרמ"א סימן שפא ס"א). אבל רשאים להתרחץ במים קרים (הש"ך, אליה רבה, תפארת למשה, פרי מגדים,תשואות חן. ב קסז) ואף עם סבון, מאחר ואין הכוונה לתענוג אלא להסרת זיעה וריח רע. ובפרט במקומותינו שהחום רב והזיעה רבה, ובני אדם מקפידים מאוד על נקיון הגוף, וקשה מאוד מאוד שלא להתקלח עם סבון שלושים יום, ומצער את הסובבים אותו, על כן אין להחמיר בזה, אלא אדרבה יחמיר בכבוד הבריות. וכמו שדרשו חז"ל (מסכת חגיגה ה ע"א) על הפסוק (קהלת יב יד): "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם", מהו "על כל נעלם"? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק בפני חברו ונמאס. וזאת מלבד שעלול לגרום חילול השם בציבור, כגון שנמצא באוטובוס או ממתין בתור בבנק וכיוצא בזה. ועיין בחוברת "ארבע תעניות בהלכה ובאגדה" שרבים מגדולי פוסקי האשכנזים התירו להתקלח מראש חודש אב במים קרים עם סבון.

רחיצה בשבת - אבל שחל יום השביעי שלו בשבת, רשאי להתקלח בשבת במים קרים. ואולם, מאחר ומן הסתם הוא מצטער מאוד אם לא יתקלח, מותר לו להתקלח בביתו במים חמים של דוד שמש, בין לבני ספרד ובין לבני אשכנז.

 

כתבו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך (סימן שז ס"ה): אומר ישראל לגוי בשבת להביא לו מים חמים דרך חצר שלא עירבו בה עירובי חצרות, כדי לרחוץ בו את המצטער. וכתב הגאון רבי עקיבא איגר, ומבואר שמצטער מותר לרחוץ אפילו גופו במים חמים שהוחמו מערב שבת. וכן פסקו הרד"ך, דברי יוסף אירגאס, סדרי טהרה, משנה ברורה בביאור הלכה (סימן שכו), דברי יציב, דברי שלום, שמירת שבת כהלכתה ועוד. (חזו"ע שבת ו פח) [ועיין מה שכתב הגאון רבי שמואל חורוזינסקי שליט"א בספרו מעשה השבת (עמוד תפו) שמותר לאשכנזים להתקלח בכל שבת טוש צונן במקלחות שלנו את כל הגוף, ואין שום מקור למנהג לאסור דבר זה.]

 

לימוד תורה

מי שחשקה נפשו מאוד בתורה, יכול להקל כבר בליל השבעה ללמוד תורה בכל נושא אשר לבו יחפוץ.

 

לדעת הרמב"ן כבר בתחילת ליל השביעי, האבל יוצא מאבלותו, כי גם בלילה אומרים "מקצת היום ככולו", וכן דעת רבנו אברהם מן ההר, ספר המאורות, וכתב, שכן דעת רבים מן החכמים ורבנו תם [אך באור זרוע כתב, שרבנו תם התיר "בשעת הדחק"]. וכתב הרדב"ז שכן דעת הרמב"ם. אולם התוספות ומהר"ם מרוטנבורג חולקים, וכן פסק מרן השלחן ערוך שאין אומרים מקצת הלילה ככל היום. והרדב"ז כתב להכריע, שלענין מצוות כלימוד תורה ומצות עונה, יש להקל שמקצת הלילה ככל היום. וכן כתב בשו"ת תשובה מאהבה.

 

תשמיש המיטה - אחר שיצא מהאבלות ביום השביעי, מותר בתשמיש. אבל מאחר שזה יום, אין לשמש אלא אם כן יחשיך את החדר. (ב קעז)

 

בחכמת אדם היקל בליל השביעי למי שיוצא לדרך למחר, כמו שהקילו בסמוך לוסתה. וכן כתב בעמודי השלחן. והט"ז כתב, שמדברי רב האי גאון משמע שתשמיש מותר ביום השביעי בבוקר. וכן דעת מרן השלחן ערוך (סימן שצה ס"א), וכן פסקו מאורי אור וערוך השלחן. [ומכל מקום במקום צורך גדול, כגון שיש חשש לאיסור הוצאה לבטלה, או שאמורה לראות דם מיד לאחר השבעה, ויש חשש שעלולים להכשל באיסור נידה, יש להתיר לו לשמש בליל השביעי, על פי המבואר בהלכה הקודמת, ועוד כמה צירופים.]

 

הנחמה האמיתית

אין לך נחמה אמיתית יותר משאדם משקיע את עצמו בלימוד התורה, שעל ידי התורה שוכח מהצער, ומקבל שמחה ורגיעות, כמו שנאמר(תהילים יט ט): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", שאין שמחה כשמחת התורה (אברבנאל דברים לג יח). ואף הנשים שפטורות מלימוד תורה, כדאי להן שיקראו תהילים ותנ"ך ושאר דברי תורה קלים השייכים בהן [כמו חוברות אלו "בהלכה ובאגדה"], כדי שתהיינה עסוקות ולא תחשובנה על הצער, ואדרבה תקבלנה שמחה. ועל הבעל לדאוג שאשתו לא תצטער יותר מדי, כמו שאמרו חז"ל, שאסור להתקשות על המת יותר מדי, שזהו טבעו של עולם. (מרן הראשון לציון זצוק"ל בשיעורו במוצאי שבת קודש פרשת מטות מסעי ה'תשנ"ו)

 

 
בכל שאלה בהלכות אבלות ניתן להתקשר לקו ההלכה 3030*
כמו כן ניתן להזמין רבנים שידברו באזכרה במזכירות קו ההלכה 3030*
 
לעוד דינים הקשורים להלכות אבלות הקישו כאן: 
 
 

לא מצאתם תשובה לשאלה? שאל את הרב

כל מה שמעניין ישירות לדואר האלקטרוני שלכם

Please enable the javascript to submit this form