מצות ניחום אבלים

מצות ניחום אבלים

השם יתברך מנחם אבלים

שאלו חז"ל (מסכת סוטה יד ע"א), מהו ביאור הפסוק: "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ", וכי אפשר לו לאדם להלֵּך אחר ה', והלא כבר נאמר: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא"?! אלא היֵה מהלֵּך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא ביקר חולים, שנאמר: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" [שביקר הקב"ה את אברהם אבינו כשמל את עצמו בגיל 99 שנה], אף אתה בקר חולים. מה הוא ניחם אבלים, שנאמר: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ", אף אתה נחם אבלים. מה הוא קבר מתים, שנאמר במשה רבנו: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְא", אף אתה קבור מתים.

 

מהתורה או מדברי חכמים

לדעת רבים מהפוסקים, כל המצוות הנ"ל [ביקור חולים, ניחום אבלים, קבורת מתים] חיובן הוא מהתורה (בעל הלכות גדולות, הרמב"ן, הרשב"ץ, תלמידי רבנו יונה, הריטב"א, הריא"ז, היראים ועוד). ואף לאומרים שהן מדברי חכמים, מכל מקום מודים שהן בכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך". (א א. ג סד)

 

כתב הרמב"ם (הלכות אבל פי"ד ה"א): מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, וללכת לפניו, ולספוד, ולחפור, ולקבור. וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. ואף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך", שכל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות.

 

אמרו בפרקי דרבי אליעזר: ראה שלמה המלך שמידת גמילות חסדים גדולה לפני המקום ברוך הוא, לכך בנה שני שערים בבית המקדש, שער אחד לחתנים, וכאשר ישראל עוברים שם, מברכים אותו: "ה' ישמחך בבנים ובבנות". ושער שני לאבלים, שהעוברים אומרים לו: "השוכן בבית הזה ינחם אותך", כדי שכל ישראל יצאו ידי חובתם במצות גמילות חסדים. ע"כ.

 

מצות חינוך

ההולך לקיים מצות ניחום אבלים, טוב שיקח את בניו עמו לחנכם לגמול חסד. וגם בכך יתנו אל ליבם באשר הוא סוף כל האדם, ועיקר בואו לעולם כדי לסגל לעצמו תורה, מצוות ומעשים טובים. (ראשית חכמה, מעבר יבוק, שפת אמת. ג עב)

 

שבעה ימים ולילות

מצות ניחום נוהגת ביום ובלילה. וכל ימי השבעה ראויים לנחם, וביותר בשלושה הימים הראשונים, שאז צערו גדול יותר וזקוק יותר למנחמים. (ג עא, עג)

 

בכמה מקומות בתלמוד מבואר שהלכו לנחם גם בימים הראשונים, וכן כתבו הרמב"ם ועוד. ובשו"ת מגן שאול, נשאל על מה שנהגו בעיר באלטא שלא ללכת לנחם בשלושת הימים הראשונים. והשיב: אני מעולם לא ראיתי ולא שמעתי ממנהג זה, שנראה שהוא גם נגד השכל ונגד דעת התורה, שהרי אדרבה יש מצוה לנחם את האבל ממרירות לבו, ועיקר המרירות בשלושת הימים הראשונים, ששלושה ימים לבכי. ועוד, שהניחום הוא גם לטובת נשמת המת, ומכיון שכן, מי יבוא לחלק בין הימים הראשונים לשאר ימים.

 

קביעת זמן

כבר ביארנו לעיל (עמודים 208, 209) שחובה גמורה על האבלים לעסוק בתורה בהלכות אבלות וכיוצא בהן, על כן מן הראוי לקבוע שעות מסוימות לניחום האבלים, כגון מ-11:00 בבוקר עד 13:00, ובשעות שאחר הצהריים ומנחה וערבית. שבאופן כזה יוכלו האבלים לעסוק בתורה בשאר הזמנים כהוגן, וגם לנוח מעט. והרי אין למעלה מלימוד התורה שמציל את נשמת המנוח מדינים קשים, ובפרט בימים הראשונים שהדין קשה עד מאוד, והוא זקוק לעזרה גדולה מאוד של בניו. (כן הורה מרן הראשון לציון זצוק"ל בשיעורו במוצאי שבת קודש פרשת מסעי ה'תשנ"ה)

 

ישיבה

המנחמים יושבים על כסאות וספסלים ולא על הארץ כאבלים. ואף על פי שמן הדין היו צריכים גם המנחמים לשבת על הארץ, מכל מקום כתבו הפוסקים שכעת אין המנהג כן, והאבלים מוחלים על כבודם. (ג סח)

 

האבל פותח בדיבור

אין המנחמים רשאים לומר דבר עד שיפתח האבל תחילה בדברים. (ג סט)

 

כן למדו בגמרא (מסכת מועד קטן כח ע"ב) מחברי איוב שבאו לנחמו, שנאמר (איוב ב יב): "וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ... וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר, כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד. אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ...", ולאחר מכן, "וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר...". ומעשה, שכאשר מתו בניו של רבי ישמעאל, נכנסו ארבעה חכמים לנחמו: רבי טרפון, רבי יוסי הגלילי, רבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא. פתח רבי ישמעאל ואמר: "רבו עוונותיו, תכפוהו אבליו, הטריח רבותיו פעם ראשונה ושניה". ולאחר מכן ניחמוהו. והטעם לזה, כדי שהאבל יתחיל להראות את צערו על מתו, ואחר כך ינחמו אותו.

 

'אַתְּ פְּתַח לוֹ'

אם מרגישים שמרוב צערו או מחמת אימת ציבור שלו, אינו פותח בדברים, רשאים לפתוח המנחמים בדברי נחמה. (ג סט. ד תלב)

 

הרה"ג רבי מאיר גריינמן העיד על הגאון החזון איש זצ"ל שכאשר הלך לנחם אבלים, כמה פעמים פתח הוא תחילה בדברי נחמה כשהבחין שקשה לאבל לתנות צערו מעוצר רעה ויגון, או מיראת הכבוד. וכן היה מנהגו של מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל. ועוד יש לומר, שכל שכבר פתח האבל והביע צערו לפני איזה מנחמים, אין צריך לפתוח שוב בפני מנחמים אחרים.

 

להחיות רוח שפלים

אף שעצם הנוכחות שבאים לבית האבלים, מתנחמים הם בזה ומתכבדים בכך, מכל מקום כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד: הבא לנחם אבלים, לא יסתפק בכמה מילים: "מן השמים תנוחמו" או "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", אלא ישתדל לדבר על ליבם בדברי נחמה, להחיות רוח שפלים ולב נדכאים, ולהפיג צערם בדברי חכמה, שהקב"ה רחמן ומתנהג עם בריותיו ברחמים, וכל מה שעושה, לטובה הוא עושה, שזה עיקר מצות "ניחום אבלים". וכמו כן, יספר על מעשיו הטובים בתורה, בצדקות וגמילות חסדים, והיה להם למשיב נפש. ומצוה לנחם אבלים עניים, יותר מאבלים עשירים. (ג סו, סט)

 

"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (קהלת ט יז)

אם חס ושלום קרה אסון, כגון שמת אדם צעיר, ובא לנחם, יזהר מאוד שלא להטיח בדברי מוסר קשים שקרה כן בעוון זה או בעוון אחר, כי מטרת הניחום היא להרגיע וליישב דעתם של האבלים היושבים בצער על מות קרובם. ומאידך, יאמר דברי חיזוק בשפה נעימה, ויראה להם את היופי והתענוג שבשמירת התורה והמצוות בעולם הזה, והשכר העצום שמקבלים עבורם בעולם הבא.

 

בגמרא (מסכת כתובות ח ע"ב) מסופר על רב חייא בר אבא שנפטר בנו, וכשהלך רבי שמעון בן לקיש לנחמו, לקח עמו את תלמידו יהודה בר נחמני. אמר לו רבי שמעון לתלמידו: "קום ואמור דברי נחמה", התחיל לומר (דברים לב יט): "וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו" - דור שהאבות מנאצים להקב"ה, הקב"ה כועס על בניהם ובנותיהם ומתים כשהם קטנים. ויש אומרים שבנו שנפטר היה בחור, ופתח בפסוק זה (ישעיה ט טז): "עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה', וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם, כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע, וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה, בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ, וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה" - מכאן שכל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפילו נחתמו לו שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה. שואלת הגמרא, וכי הוא בא לצער אותו או לנחם אותו? אלא כוונתו היתה שכל כך רב חייא חשוב עד שראוי הוא להיתפס בעוון הדור, שהם חוטאים בדברים הללו.

 

זהירות בדיבור

יזהרו המנחמים מאוד שלא ידברו דברים נגד הנהגת ה' יתברך חס ושלום, כמו שיש תמהים, למה ה' עשה כך, ולמה כך? שזוהי עבירה חמורה ביותר, כי כל משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, ונאמר (דברים לב ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". ואדרבה, המנחמים יחזקו ויעודדו את המשפחה לקבל את גזירת השם יתברך באהבה, כי כשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה. וכמו שראינו אצל איוב שאחר שהודיעו לו שמתו כל בניו ובנותיו, נאמר (איוב א כ): "וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ, וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ [תלש שערות ראשו], וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה, ה' נָתַן וַה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ. בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים" [לא דיבר דבר תפל וגרוע שאין בו טעם כלפי השם יתברך]. (ג ע)

 

כן מצאנו (מסכת ברכות ס ע"ב) אצל דוד המלך, שבמידה טובה אמר (תהילים קטז יג): "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא", וגם במידת פורענות אמר (קטז ג, ד): "צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא". וכן אמר (קא א): "חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה, לְךָ ה' אֲזַמֵּרָה", אם חסד - אשירה, ואם משפט - אשירה. וכן אמר (נו יא): "בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר, בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר", באלהים אהלל דבר - זו מידת הדין, שהודה על הפורענות. בה' אהלל דבר - זו מידת הרחמים, שהודה על הטובה. וכתב השל"ה, שעל זה הזהיר שלמה המלך (קהלת ה א): "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ, וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים". ופירש רש"י, שיזהר שלא יטיח דברים כלפי מעלה להתרעם על מידותיו של הקב"ה.

 

ובתלמוד ירושלמי מסופר על רבי אבהו שנפטר לו בן קטן, ונכנסו תלמידיו לנחמו, ומחמת מוראו שתקו. נענה ואמר להם: בואו וראו, אם בבית דין דנו הדיינים איזה אדם למיתה, אף על פי שאצל בני אדם יש לפעמים משוא פנים ומקח שוחד, והיום עודנו ולמחר איננו, בכל זאת אמרו חז"ל (מסכת סנהדרין מו ע"א) שקרובי המת באים ושואלים בשלום הדיינים, לומר שאין בליבנו עליכם שום תרעומת, ודין אמת דנתם. על אחת כמה וכמה בבית דין של מעלה, שאין בו משוא פנים ולא מקח שוחד, והוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאנו חייבים לקבל עלינו מידת דינו.

 

ובמדרש משלי (פרק לא) אמרו: מעשה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו. מה עשתה אמם? הניחה שניהם על המיטה ופרשׂה סדין עליהם. במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש לביתו, אמר לה היכן שני בני, אמרה לבית המדרש הלכו. אמר לה צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם. נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. חזר ואמר היכן שני בני, אמרה לו הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו המאכל [סעודה רביעית]ואכל ובירך. לאחר שבירך, אמרה לו, רבי, אתמול בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא. אמר לה, בתי, מי שיש פקדון אצלו, הוא צריך להחזירו. אמרה לו, רבי, חוץ מדעתך [בלי רשותך] לא הייתי נותנת לו. מה עשתה, תפשתו בידה, והעלתה אותו לאותו חדר, וקירבה אותו אל המיטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המיטה, התחיל בוכה ואומר: בני בני, רבותי רבותי, בני בדרך ארץ, ורבותי שהיו מאירים עיני בתורתם. באותה שעה אמרה לו לרבי מאיר, רבי לא כך אמרת לי, צריך להחזיר הפקדון לבעליו. מיד אמר: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך". אמר רבי חנינא, בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר: "אשת חיל מי ימצא". ע"כ. (ג סז)

 

שבת קודש

מותר לנחם אבלים בשבת. ויש נוהגים לנחם בלשון זו: "שבת היא מלנחם, ונחמה קרובה לבוא". ויש נוהגים לומר כדרך שאומרים בחול, והעיקר שישתדל לפייסם בדברי חיזוק ועידוד. וכתב מרן זצוק"ל: "וכן אנו נוהגים שבסיום תפילת שחרית ומוסף, מבקר הציבור בבית האבלים, ולאחר שאומרים שם מזמורי תהילים [או מעט קטעי זוהר], אומרים האבלים קדיש, והשליח ציבור אומר השכבה. ויזהרו שלא להרבות בדיבורים על המנוח, כדי שלא יבואו להצטער ביותר". (ג עג, פז. חזו"ע שבת ו נח)

 

ניחום נשים

כבר בארנו לעיל (עמוד 183) שלא ישבו הגברים והנשים באותו חדר משום צניעות. על כן, כאשר באים הגברים לנחם את הנשים, יעמדו בפתח החדר, ויאמרו להן דברי נחמה. (ג עד)

 

קדושים תהיו

האומר דברי תורה בבית האבל שיושבות שם גם נשים בבגדי פריצות, יהפוך את פניו לצד הגברים, ולא יסתכל לכיוון שלהן, ואז רשאי יהיה לומר דברי תורה.

 

בשלחן ערוך (אורח חיים סימן עה) מבואר, שאסור לברך ולומר דברים שבקדושה כנגד בשר אשה מגולה שהדרך לכסותו, אבל אם אין הדרך לכסותו, כפניה וידיה, וראה באקראי, מותר לברך. ע"כ. ואולם, להסתכל בדרך הנאה, הרי זה איסור חמור וגדול עוונו מנשוא, שהרי אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה.(חוברת "סדר היום בהלכה ובאגדה" עמוד 192)

 

אין אבלים

אם אין מי שיתאבל על המת, באים עשרה אנשים כשרים בבית המת, ויושבים על הכסאות ולא על הארץ, ובאים אחרים לנחם אותם, שזהו מכבוד המת. ואם אין עשרה קבועים לכל ימי השבעה, יקבצו בכל יום עשרה אנשים אחרים. ואין צריך שישבו שם כל היום, אלא רק בשעה שדרך בני אדם לבוא לנחם [כפי שמצוי בשעות תפילות מנחה וערבית שאז באים יותר]. והעיקר שירבו בלימוד תורה ודרשות, ויאמרו קדישים לעילוי נשמתו. (הרמב"ם ושו"ע סימן שעו ס"ג. ג עט. עי' מעיין אומר רה)

 

במסכת שבת (קנב סע"א) אמרו: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר (איוב יד כב): "וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל". וכן אמרו בזוהר הקדוש, שכל שבעת הימים הנפש הולכת מן הבית לקבר ומן הקבר לבית, ומתאבלת עליו, ועיניה רואות את המנחמים ואת היושבים שם כאבלים ומקבלים תנחומים. ואמרו בגמרא על אותו נפטר שהיה בשכונתו של רב יהודה ולא היו לו מנחמים, ובכל יום משבעת ימי האבל, היה הולך רב יהודה ולוקח עמו עשרה אנשים ויושבים במקומו ומתנחמים. לאחר השבעה נראה הנפטר בחלום לרב יהודה, אמר לו: "תנוח דעתך שהנחת את דעתי". ופירש רב פלטוי גאון, שנפשו מתיישבת כשבאים בני אדם ויושבים שם. ולכן כתב הרמב"ם שניחום אבלים הוא גמילות חסד גם עם המתים, ולא רק עם החיים. (ג סה)

 

וזכורני שכאשר נפטר המקובל האלהי הגאון הגדול רבנו מרדכי שרעבי זצוק"ל ביום המר והנמהר כ' מרחשון ה'תשמ"ד, בהיות ולא היה מי שישב עליו שבעה, כי רעייתו הרבנית לאה ז"ל נפטרה שש שנים קודם לכן, ובנים לא היו להם, על כן ישבו מתלמידיו המקובל רבי שלום שמואלי שליט"א, ומר סבי רבי שלום רפאלי זצ"ל, ששימש בקודש בנאמנות את הרב שרעבי זצ"ל והציבור למעלה מארבעים שנה בישיבת המקובלים "נהר שלום" השוכנת בשכונת "מחנה יהודה" בעיר הקודש ירושלים, והם קיבלו תנחומים במשך השבעה.

 

בני אשכנז לא נהגו להושיב עשרה אנשים כנ"ל, ורק מארגנים מנין לתפילות בבית הנפטר במשך כל השבעה. (הרמ"א סימן שעו ס"ג)

 

טלפון. מכתב.

לכתחילה ילך אצל האבלים לנחמם. אולם מי שזמנו מצומצם, והליכתו לביתם כרוכה בביטול תורה ובטרדה גדולה, ובפרט כשהאבלים יושבים בעיר אחרת, לפחות ינחם אותם בטלפון או במכתב. (שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' פג. ג סה. ד תלד)

 

כתב הרמב"ם, ניחום אבלים הוא גמילות חסד עם המתים ועם החיים. ע"כ. והנה, חסד עם המת אינו אלא כשיבוא לנחמם במקומם, שלשם נפש המת באה ורואה את המנחמים והאבלים, כמבואר בהלכה הקודמת. וגם מצד חסד עם החיים, עדיף שיבוא לאבלים שבזה הם מתכבדים ומתנחמים, כמו שאמר רבי עקיבא "מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם", ובטלפון או במכתב הם מתכבדים פחות. על כן, רק במקרה שאינו יכול ללכת אליהם, ינחמם בטלפון או במכתב, שגם בזה יש קצת מצוה. (חשוקי חמד) וכל שכן, אם המנחם הוא תלמיד חכם גדול מפורסם, שבמקרה זה אפילו בטלפון לבד הוא כבוד גדול בשבילם.

 

ומעשה שהיה בזמנו כשהגיע מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל לנחם את הגאון הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל על פטירת רעייתו, בדיוק באותו זמן הגיעה שיחת טלפון מהגאון הרב שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, ושאל האם יוצאים ידי חובה בניחום אבלים דרך הטלפון? והרב אלישיב ביקש לשמוע חוות דעתו של מרן זצוק"ל, והשיב מרן, שזה תלוי אם ניחום אבלים משום כבוד המת או משום כבוד החיים, שאם הוא משום כבוד המת, לא יועיל דרך הטלפון, אבל אם הוא כבוד החיים, יועיל אף דרך הטלפון, וכמבואר לעיל. (ד תלד)

 

ביקור חולים וניחום אבלים

אם באו לפניו שתי מצוות: ביקור חולים וניחום אבלים, ויכול לקיים את שתיהן, יקדים לבקר את החולה, כדי שימהר לבקש עליו רחמים מהשם יתברך שיבריא אותו, ואחר כך ינחם את האבלים. אך אינו יכול לקיים את שתיהן, מצות ניחום קודמת, כי ביקור חולים הוא חסד עם החיים, ואילו ניחום אבלים הוא חסד עם החיים והמתים. (ג סה, סו) [ומכל מקום, אם הליכתו לבקר את החולה מוכרחת מאוד, כגון שהוא סועד את החולה ואין אחר שיעשה זאת, ביקור חולים קודם].

 

אבלים גויים

מנחמים את הגויים האבלים, מפני דרכי שלום. (סימן שסז ס"א. א שיג. ג עד) וכן עשה מעשה הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א בביקורו כמה פעמים אצל משפחות הדרוזים באבלותם על בניהם שהשתדלו בהצלת נפשות מישראל.

 

ניחום לאחר השבעה

המוצא את חברו שהוא בתוך שלושים יום על שאר קרובים או בתוך י"ב חודש על אביו ואמו, מדבר עמו דברי נחמה; אבל לאחר שלושים / י"ב חודש, שואל בשלומו ואינו מדבר עמו דברי תנחומים בהרחבה כדרכו, אלא אומר לו בקצרה, 'תתנחם', ולא מזכיר את שם המת. ואם מתה אשתו ונשא אשה אחרת, לא יכנס לביתו לדבר עמו תנחומים, כדי שלא תחלש דעתה של אשתו השניה. ורק אם מצאו חוץ לביתו, אומר לו: תתנחם, בשפה רפה ובכובד ראש. ואם לא נשא אחרת, מדבר עמו תנחומים בהרחבה עד שיעברו שלושה רגלים [פסח, שבועות סוכות]. (סימן שפה סעיף ב)

 

אמר רבי מאיר, המוצא את חברו לאחר י"ב חודש, ומדבר עמו דברי נחמה, למה הוא דומה? לאדם שנשברה רגלו והתרפאה. מצאו רופא ואמר לו: בֹא אצלי, שאני שוברה ומרפאה, כדי שתדע שסממני התרופות שלי טובים הם. כך אין תועלת בתנחומיו לאחר שפג צערו של האבל, ואדרבה המנחמו אז, רק מעורר מחדש את הכאב כדי להשקיטו שוב על ידי תנחומיו. (מסכת מועד קטן כא ע"ב)

 

 
בכל שאלה בהלכות אבלות ניתן להתקשר לקו ההלכה 3030*
כמו כן ניתן להזמין רבנים שידברו באזכרה במזכירות קו ההלכה 3030*
 
לעוד דינים הקשורים להלכות אבלות הקישו כאן: 
 
 

לא מצאתם תשובה לשאלה? שאל את הרב

כל מה שמעניין ישירות לדואר האלקטרוני שלכם

Please enable the javascript to submit this form