שאלת שלום

שאלת שלום

"שלום" שלו ושל אחרים

האבל אסור באמירת שלום. כיצד? בשלושה ימים הראשונים - אין האבל שואל בשלום כל אדם, וכן אחרים אינם שואלים בשלומו, ואם לא ידעו שהוא אבל [כגון שבא לבית הכנסת להתפלל] ושאלו בשלומו, לא ישיב להם שלום, אלא יודיעם שהוא אבל.

משלושה ועד שבעה ימים - עדין אינו שואל בשלום אחרים, וכן אחרים אינם שואלים בשלומו, אבל אם לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו, משיב להם 'שלום', ואין צריך להודיעם שהוא אבל. [וכן ביום השלישי עצמו, כי מקצת היום ככולו.]

מסיום השבעה ועד שלושים - שואל בשלום אחרים, אבל אין אחרים שואלים בשלומו. ואם שאלו, ברור שמשיב להם שלום.

לאחר שלושים - הרי הוא כשאר כל אדם.

מה שאמרנו שאחרים שואלים בשלומו לאחר שלושים, הוא באבל על שאר קרובים, אבל על אביו או אמו, משבעה ועד י"ב חודש - אין אחרים שואלים בשלומו. ואם שאלו, ישיב להם שלום. (סימן שפה ס"א. ב רמה)

עניית שלום לאבל

אבל ששאל בשלום אחרים כהלכה, משיבים לו שלום. (דברי סופרים שפה סק"ח)

אמירת "שלום" לבד

"שאלת שלום" האסורה, היינו אפילו אמירת "שלום" לבדה, ולא דוקא כששואל את חברו "מה שלומך", וכיוצא בזה. (ב רמה)

אמרו בגמרא (מסכת מועד קטן כא ע"ב): מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתם [שבאו ללכת] עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: "אחינו בית ישראל שמעו! אפילו שני בנים חתנים קברתי - מנוחם אני מרוב כבוד שעשיתם. ואם בשביל עקיבא באתם - הרי כמה עקיבא בשוק שלא הלכתם לנחמם. אלא כך אמרתם, תורת אלהיו בלבו, וכל שכן ששכרכם כפול שלכבוד התורה באתם, לכו לבתיכם לשלום". והגמרא שואלת, היאך רבי עקיבא שאל בשלומם, הרי בשלושה ימים הראשונים האבל אסור בשאלת שלום? משיבה הגמרא: לכבוד הרבים, מותר. ע"כ. והרי רבי עקיבא רק אמר להם:"לכו לבתיכם לשלום", ובכל זאת שאלה על כך הגמרא שאבל אסור בשאלת שלום? וכתב הריטב"א שמכאן למדנו שאפילו אמירת "שלום" לבדה, אסורה, ולא רק לשאול בשלומו ממש כפי שרבים חושבים. וכן כתבו רבנו יחיאל, נימוקי יוסף, מאירי, מרדכי, הגהות מיימוניות, הב"ח, הגר"ש קלוגר ועוד (ב רמה). וכתב המגן אברהם, שכן מפורש בטור בשם הירושלמי שאסור לומר "שלום עליכם", וכן אמרו בתלמוד שלא יאמר תלמיד לרבו "שלום עליך רבי". וכתב הש"ך (סימן שפה סק"ב), ולא נכוןלומר שמה שאומרים בזמננו "שלום", אין זה נקרא "שאלת שלום" שהיתה נהוגה בימיהם, כי לא מצאנו לשום פוסק שחילק כן.

איך המרגש

אם האבל אינו חש בטוב מעט, מותר לשואלו "איך אתה מרגיש"?, שאין זה בכלל שאלת שלום. (אמת ליעקב קמינצקי. חזו"ע ארבע תעניות עמוד של)

ברכות לאבל

מותר לברך את האבל בכל הברכות, כמו: "בוקר טוב", "ערב טוב", "שתזכה לאריכות ימים ושנים טובות", "בשורות טובות", שכל כיוצא בזה אין זה בכלל שאלת שלום, אלא כבקשת תפילה וברכה להצלחתו. (ב רמז, רמט)

בגמרא (מסכת סוטה יד ע"א) אמרו: הקב"ה מנחם אבלים, שנאמר (בראשית כה יא): "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ". ופירש רש"י, ניחמו על מות אביו וברכו ברכת אבלים. וכן נאמר (בראשית לה ח): "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה... וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת. וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב... וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים, אֲנִי אֵל שַׁדַּי, פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ, וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ..." ואמרו במדרש: עד שהוא משמר אבלה של דבורה באה לו בשורה שמתה אמו, והיה יעקב יושב ובוכה, אמר הקב"ה, יהיה יעקב יושב ומצטער? הראה לו פנים, וברכו בברכת אבלים ובכל הברכות הנ"ל (בראשית רבה, תנחומא). וכיוצא בזה כתב הגאון מבוטשאטש, שאף על פי שאסור לשאול בשלום אשה, מכל מקום מותר לברך אותה בברכת 'מזל טוב' וכדומה ולהתפלל עליה, שאין זה בכלל שאלת שלום.

לחיצת יד. נענוע ראש. סימון בידו.

מותר לאבל ללחוץ יד לחברו, או לנענע את ראשו מעט, או לסמן בידו לחברו לאות "שלום", כיון שאינו אומר בפיו כלום. (ב רמז, רמט)

כתב הריטב"א, האבל, כיון שנענע ראשו, אין המנחמים רשאים לישב אצלו. וביאר רבי יצחק בן גִיאַת, לפי שהאבל אסור בנתינת שלום, לכן בזמן שפוטר את המנחמים, שׁוחה לנגדם מעט, כתלמיד השוחה לרבו ליתן לו שלום. ולמדים אנו מן הפירוש הזה, כי מותר לאבל לשחות בשבעה לנגד חברו, כדרך ששוחים נותני שלום, כיון שאינו נותן שלום ממש.

שלום לכבוד רבים

רבים שבאו לנחמו, מותר לומר להם שלום, מפני כבודם. (ב רמה) כנ"ל במעשה עם רבי עקיבא.

שלום בבית האבל

מותר למנחמים בבית האבל לומר 'שלום' זה לזה.  במסכת שמחות מבואר שאם יש מת בעיר קטנה, אין אומרים שלום זה לזה, עד אחר הקבורה. וכן כתב רבי יצחק בן גִיאַת: כל זמן שלא קברו את המת, לא רגילים אנשים בשאלת שלום זה לזה, אלא אומרים: 'תנצל מכל צרה', אבל אחר שחוזרים מבית הקברות, שואלים בשלום. וכן הוא ברמב"ן והר"ן. וכן מבואר בספר חסידים ובטור ושלחן ערוך, שמחת יהודה, שבט יהודה ועוד. וכתב מרן זצוק"ל: "וראינו לתלמידי חכמים גדולים שלא היו מקפידים לשאול אחד בשלום חברו בהיפגשם בבית האבל, כי לא נאסר שאלת שלום לאחר קבורה אלא לאבל עצמו". (יביע אומר ח"ד יו"ד סי' לג אות א. ב רמו. ועיין א שכד)

שבת שלום

בשבת שבתוך השבעה, האבלים אומרים "שבת שלום" לאחרים, וגם אחרים אומרים להם, כי אין אבלות בפרהסיא בשבת. (ב רמט. ג עד, פז)

בתלמוד ירושלמי מסופר על רבי הושעיא ששהה בשבת במקום אחד וראה שם אבלים, אמר להם אני אינני יודע מנהג מקומכם [אם לומר 'שלום' בשבת או לא], אלא "שלום עליכם" כמנהג מקומינו. ועוד סיפרו שם על רבי יוסי שהיה משבח את רבי מאיר בעל הנס בפני תושבי ציפורי, שהוא אדם גדול, קדוש ועניו. פעם אחת הזדמנו לרבי מאיר אבלים בשבת, ושאל בשלומם, באו ואמרו לו לרבי יוסי, זהו ששיבחת אותו? אמר להם מה ראיתם בו? אמרו לו ראתה עינינו ששאל בשלום אבלים בשבת. אמר להם, אדרבה עמו עוז ותושיה שבא להודיעכם שאין אבלות בשבת.

התרפאה המשפחה

אם נולד בן או נכד או נין במשפחה במשך השנה, התרפאה כל המשפחה, ומאז מותר לומר "שלום" לאבלים. ואפילו אם נולד קודם הפטירה, והברית מילה התקיימה בתוך השבעה, התרפאה המשפחה, כי יום הכנסתו לברית הוא העיקר, ולאחר השבעה, מותר לומר "שלום" לאבלים. (ב פה, רמז) וכן היה בפטירת הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל, בנו של מרן זצוק"ל, שנולד לרבי יעקב נכד כמה ימים קודם פטירתו, והברית התקיימה בתוך השבעה, והתרפאה המשפחה. גם בפטירת הגאון רבי מנצור בן שמעון זצוק"ל מזקני הדור הקודם, שמיד לאחר פטירתו טרם הקבורה נולד לו נין, והתרפאה המשפחה.

אמרו חז"ל (מסכת מועד קטן כז ע"ב ובירושלמי): בכל השנה, מידת הדין מתוחה כנגד אותה משפחה. אבל אם נולד בן זכר במשפחה, התרפאה כל המשפחה. ובעת שישב מרן זצוק"ל שבעה על אביו רבי יעקב ז"ל, ובא לנחמו הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, אמר לו מרן, שממה שהובא דבר זה בשלחן ערוך (סימן שצד ס"ד), נראה חידוש להלכה, שאם נולד בן זכר במשפחה, מאחר וכבר אין מידת הדין מתוחה, יכולים לשאול בשלום האבלים בתוך י"ב חודש, כיון שהתרפאה המשפחה ושרויים הם בשלום. ובנו הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א כתב לסייע זאת מהגהות יד שאול שכתב, שכיון שנולד בן זכר הרי התרפאה המשפחה, ואם כן בודאי שמותר ללכת לסעודת משתה ושמחה של המשפחה, וכל שכן שנולד לו עצמו בן. ע"כ. ואם כך רצה להקל, קל וחומר לענין אמירת 'שלום'. (ד תכ)