דברים שהאבל אסור בשבעה

דברים שהאבל אסור בשבעה

 

הדברים שהאבל אסור בהם: רחיצה, סיכה [בשמן וכדומה, התקשטות ואיפור], נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, תלמוד תורה, מלאכה, כיבוס, שאלת שלום וקבלת מתנה, יציאה מהבית, וישיבה על כסא. [עיקר דיני תספורת וגזיזת ציפורניים, יבוארו להלן בדיני השלושים (עמוד 257)].

 

 

E רחיצה

צוננים וחמים

האבל [בין איש בין אשה], אסור לרחוץ כל גופו במים צוננים, אבל פניו, ידיו [עד סוף כף היד], ורגליו [עד הקרסול], מותר לרוחצם במים צוננים ואפילו עם סבון. אולם, במים חמים או פושרים, אסור לרחוץ אפילו מקצת גופו ואפילו אצבע קטנה. (סימן שפא ס"א. ב קנח, קסח. מעיין אומר רז, ריג)

רחיצה עם סבון אינה בכלל סיכה שאסורה לאבל כדלהלן, כי אין סיכה אלא בשמן שנוח לו שיהיה על גופו או בתוכו, אבל סבון שרוחץ בו ומיד שוטפו במים, לא שייך בזה סיכה. וכן כתב בשו"ת קנין תורה, ענין סיכה שנאסרה על ידי חז"ל היא בשמן שיעשה פעולה בתוך הגוף, לא כן סבון אינו אלא להסיר הזוהמה ולנקות הגוף. ובלאו הכי, לדעת רבנו תם דוקא סיכת שמן אסרו חכמים, אבל סיכה של שומן חזיר או חֵלֶב מותר, והוא הדין לסבון.

 

תענוג

לא אסרו אלא רחיצה של תענוג. על כן, אם התלכלך גופו, מותר לרוחצו אפילו במים חמים כל שיש צורך בדבר. (ב קנט, קס)

 

טחורים. גרדת. מיחושי ראש.

הסובל מטחורים, מותר לו לשבת באמבטיה של מים חמים כדי להקל מצערו. וכן הסובל מגָּרֶדֶת, מותר לו להתרחץ, וכן מי שיש לו עירבוב ומיחוש [גירודים ופצעים] בראש, מותר לו לחפוף במים חמים, שאין זה אלא לרפואה. (ב קסב, קסד)

 

יולדת

היולדת [תוך שלושים יום ללידה] שמרגישה צורך להתקלח, מותרת ברחיצה אפילו במים חמים, כי אין רחיצתה לתענוג, והרי זה כרפואה.(סימן שפא ס"ג. ב קסב)

 

איסטניס

מי שהתנהגותו בנקיות מיוחדת, ואם לא יתרחץ, יצטער הרבה ויבוא לידי מיחוש, כיון שאין רחיצתו לתענוג, מותר לו לרחוץ כל גופו אפילו בחמים. (ב קסב)

 

בוגרת

בחורה רווקה שקרובה לגיל הנישואין, דהיינו מגיל 16 שנה ומעלה, מותר לה לרחוץ כל גופה במים צוננים. ואת פניה, ידיה ורגליה במים חמים. (סי' שפא ס"ו. ב קע, קעא)

 

כלה

כלה שבתוך שלושים יום לחתונה אירע לה אבל, מותר לה לרחוץ כל גופה במים צוננים. ואת פניה, ידיה ורגליה במים חמים. הנה בשלחן ערוך (סימן שפא ס"ו) מבואר, שדין התקשטות כדין רחיצה, ולגבי כלה מפורש בשלחן ערוך שם שמותרת להתקשט, אם כן הוא הדין שמותרת ברחיצה, וקל וחומר מבוגרת שמותרת להתקשט ולרחוץ כל גופה. (ב קסט)

 

טבילה

אין שום היתר לאבל לטבול במקוה, אפילו כדי להתפלל בטהרה. (ב קנט)

 

מה שכתב בספר נטעי גבריאל בשם סידור יעב"ץ, שמותר לאבל לטבול בצינעה אם הוא טובל תמיד לצורך תפילה, אינו מחוור, כי הגאון האדר"ת כתב: מכשול גדול נתן המוציא לאור את סידור הגאון יעב"ץ, שהדפיס שם מאמר "סדר בעל קרי", נגד כל הפוסקים, וכתב שגם האבל בימי אבלו מותר לטבול. וזולת זה, המוציא לאור קלקל הרבה בהדפסתו את גוף הסידור וכו'. גם בשו"ת פאת שדך כתב, יש מזכירים איזו הלכה מסידור בשם היעב"ץ, כאילו בר סמכא הוא, ובאמת שסידור זה לא נדפס כהלכה אלא פעם אחת בחייו, ואחר כך המוציאים לאור השחיתוהו והוסיפו בו כמה דינים שונים ומשונים, ולא עשו שום היכר וכו'. ולכן אין לסמוך על מה שכתוב שם בלא בירור כהלכה. ומה שכתב עוד בנטעי גבריאל, שכן כתב בספר שלחן מלכים, זה אינו, כי שם כתב כך: "בימי אבלו תוך שבעה לא יטבול לקריו, ורק בתוך שלשים שאינו אלא מנהג [לאשכנזים בלבד שלא להתקלח כל השלושים], מותר לטבול בצונן".

 

אשה אבלה שחלה טבילתה בתוך השבעה, אינה טובלת אלא לאחר השבעה. וכשצריכה להפסיק בטהרה, לא תרחץ אלא רק באותו מקום ובין ירכותיה ואפילו במים חמים, כי רחיצה של מצוה היא, ותלבש בגד לבן מכובס כהרגלה. (ב קסב)

 

 

E סיכה, איפור, סירוק ותספורת

קרם ידים

האבל אסור בסיכה בשמן או בקרם, ואפילו כלשהו, כל שמתכוין לתענוג, אבל לצורך העברת לכלוך או לרפואה, מותר. (סימן שפא ס"ב. ב קסח)על כן, מי שיש לו יובש, מותר לו לסוך ידיו בקרם ידים או ווזלין וכדומה, כי לצורך רפואה הוא.

 

בגמרא (מסכת מועד קטן טו ע"ב) למדו שאבל אסור בסיכה, שנאמר (שמואל ב יד ב): "הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל, וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית... מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת". וכיון שאיסור סיכה נלמד מהמפורש בכתוב, לפיכך החמירו אפילו במעט סיכה.

 

מי בושם, דאודורנט

מותר להתיז ריח טוב על הגוף, להעביר את ריח הזיעה. אבל אם מטרתו להתענג מהריח, אסור. (עיין שו"ע או"ח סימן תקנו, סימן תקנט ס"ז. חזו"ע ארבע תעניות רצה, שלט)

 

איפור ותכשיטים

אשה נשואה אסור לה להתקשט בתכשיטים או להתאפר בימי השבעה, אבל לאחר השבעה מותרת, כדי שלא תתגנה על בעלה. (סימן שפא ס"ו. ב קסט)

 

כלה שבתוך שלושים יום לחתונה אירע לה אבל, מותר לה להתקשט ולהתאפר בימי השבעה כדרכה. (סימן שפא ס"ו. ב קסט)

 

בוגרת - בחורה רווקה שקרובה לגיל הנישואין, דהיינו מגיל 16 שנה ומעלה, מותר לה להתקשט ולהתאפר בימי השבעה כדרכה. (סימן שפא ס"ו. ב קע, קעא)

 

סירוק

מותר לאבל או לאבלה לסרק את שיער ראשם במסרק בשבעה. (סימן שצ ס"ו. ב רצב)

 

תספורת

אבל אסור לגלח כל שיער שבגופו שלושים יום. ושיער השפה והצדדים שמעכב את האכילה, בתוך השבעה אסור. לאחר השבעה, מותר.(סי' שצ ס"א. ועיין להלן עמוד 258)

 

נשים - אשה אבלה אסורה בתספורת רק בתוך השבעה, אבל לאחר השבעה מותרת להסתפר מיד, בין רווקה בין נשואה, שלא גזרו חכמים איסור תספורת לאחר השבעה אלא לאיש. (סימן שצ ס"ה. ב רצג. א רלו)

 

כן מבואר בגמרא (מסכת יבמות מג ע"א) ובמסכת אבל רבתי, וכן פסקו רבים מרבותינו הראשונים, ומהם: בעל הלכות גדולות, הגאונים, הרי"ף, רבנו חננאל, רבנו יצחק בן גיאת, הרמב"ם, האשכול, רבנו יעקב מאורליינש, אור זרוע, ראבי"ה, שבולי הלקט, המאירי, סמ"ג, סמ"ק, הרשב"א, הרא"ה, הר"ן, רבנו אברהם מן ההר, ארחות חיים, כל בו, ומרן השלחן ערוך. אולם רש"י גרס אחרת בגמרא, ולדבריו יהיה אסור לאשה להסתפר, וכן גרסו התוספות והרא"ש. והנה הרמ"א בדרכי משה העיר על מה שפסק מרן השלחן ערוך להתיר כדעת הרי"ף והרמב"ם. וכתב, אף שהלכה כדברי המיקל באבל, מכל מקום כיון שרבים חולקים, שהם: רש"י, תוספות והרא"ש, והרמב"ן [יש סתירה בדבריו], הלכה כרבים. ע"כ. וכתב מרן זצוק"ל: ובמחילת כבוד תורתו, אדרבה, רבים המה המתירים כנזכר לעיל. ומרן החיד"א האיר וכתב: ומה שכתב הרמ"א, שכיון שרבים חולקים, הלכה כן. ימחל לנו מר, שמה שאמרו הלכה כדברי המיקל באבל, היינו אפילו כשרבו המחמירים, שאם לא כן מה הועיל לנו כלל זה, הרי אפילו היו חצי חצי היינו מקילים, כי ספק דרבנן להקל. ע"כ. וכתב במסגרת השלחן: דברי מרן החיד"א אמיתיים ונחמדים, ומתוקים מדבש ונופת צופים, חכו ממתקים וכלו מחמדים. ע"כ.

 

כלה שהיא בתוך שלושים יום לחתונה, מותר לה לגזוז שערותיה וליטול ציפורניה בתוך ימי השבעה. (ב קסט) ועיין להלן (עמוד 260) בדיני גזיזת ציפורניים לנשים.

 

 

E נעילת הסנדל

זמן האיסור

האבל רשאי להישאר עם נעלי העור עד לאחר הקבורה כשיגיע לביתו. אולם אם לאחר ההספדים חזר לביתו מיד ולא הלך ללוות את המת לבית הקברות [מכל סיבה שהיא או כמבואר לעיל (עמוד 159) שכן נכון לנהוג בפטירת אביו], עליו לחלוץ את נעליו מזמן שנודע לו [בטלפון]שקברו את המת, שאז חלים עליו דיני האבלות. (א קנג. ב קעד)

 

כתב מרן השלחן ערוך סימן שעה (סעיף א): מאימתי חל האבילות? משנגמר סתימת הקבר בעפר, מיד מתחיל האבילות ומעטף ראשו, אבל אינו חולץ נעליו עד שיגיע לביתו. ועכשיו נוהגים לחלוץ מנעל אחר סתימת הגולל מיד, כמובא בסימן שעו. ע"כ. ובסימן שעו (סעיף ד) כתב: עכשיו נוהגים שאחר שנגמר סתימת הקבר מעפר, חולצים מנעל וסנדל. ובסימן שפב (סעיף ה) כתב: אם צריך לחלוץ מנעל בבית הקברות אחר שנקבר המת, נתבאר בסימן שעה. ע"כ. וכתב בספר פרי צדיק, ומה שכתב מרן: "נתבאר בסימן שעה", ולמה לא רמז על מה שכתב בסימן שעו שהמנהג לחלוץ מיד אחר שנקבר, כי בסימן שעו דיבר רק מצד המנהג, ואילובסימן שעה כתב הדין והמנהג, ורמז בזה שבמקום שנהגו שלא לחלוץ עד שיגיע לביתו [אלא מיד בסתימת הגולל], לא ישנו מנהגם. ע"כ. ועיין בש"ך (סימן שעו ס"ק ב) ודו"ק. והנה כתב בשלחן גבוה, ומה שכתב מרן שנוהגים לחלוץ אחר סתימת הגולל מיד. אפשר שבמקומו נהגו כן, אבל במקומותינו וכן בכל מקום ששמענו שומעם, לא ראינו ולא שמענו שהאבל חולץ מנעליו בבית הקברות ובא יחף לביתו, אלא כמו שהולך בלויית המת במנעליו, כך חוזר לביתו, ורק אז חולץ מנעליו, וכמו שכתב הרא"ש. וכן כתב הרמ"א, וכן פסקו מעבר יבוק ומהר"ש מלובלין. וכתב בנהר מצרים, שכן מנהגם. וכן כתב נתיבי עם, שכן המנהג בירושלים. ואל יפלא בעיניך שהמנהג היפך מהמנהג שכתב מרן, כי הרבה מנהגים השתנו במשך השנים.

 

עור בלבד

האיסור הוא בנעלי עור בלבד, אבל שאר סוגים, כגון בד, גומי [קרוקס], ספורט וכיוצא בהם, אף שהן נוחות מאוד לרגל, מותר לנועלן. (ב קעא)

 

קניית נעליים

אם אין לאבל נעלים המותרות, מותר לו לקנות נעלים חדשות. ונכון שקודם לכן יתן אותן לחברו לנועלן זמן מה, ואחר כך ינעלן הוא. (ד שעא)

 

חולה

אבל שיש לו מכה ברגלו או שהוא חולה או יולדת [בתוך שלושים יום ללידה], מותרים בנעילת נעלי עור, שעל כל אלו לא גזרו חכמים כלל.(ב קעה)

 

 

E ישיבה על הארץ

גובה המושב

לא ישב האבל על כסא או ספסל רגילים, אלא יתן כרית או בגד על הרצפה וישב עליהם. וכן רשאי לשבת על שרפרף או כסא שגובהו מעט פחות משלושה טפחים [עד 23 ס"מ], שכל שיושב כך סמוך לארץ, נחשב כיושב על הארץ. (ב רנח)

 

אין האבל חייב לשבת אלא כאשר באים לנחמו או בעת שאוכל סעודתו, אבל בשאר היום, יכול ללכת בביתו או לעמוד. (ב רנז, רנח)

 

לא יאמר 'שב'

אסור לומר "שב" לאבל שהיה עומד, כדי שלא ישמע כאילו אומר לו שישב בעוד אבלות חס ושלום, וכפותח פיו לשטן, אלא יאמר לו בלשון אחרת, כגון "תנוח" וכיוצא בזה. ולצערנו, רבים לא יודעים הלכה זו וטועים בה. על כן, מה שנוהגים שאחר התפילה האבלים יושבים על הארץ ואומרים בפניהם "צידוק הדין", אם האבלים עומדים, לא יאמר להם "שבו". (ג עד)

 

כתב מרן השלחן ערוך (סימן שעו ס"ב): הבא לכבד את חבירו ולקום מפניו, אומר לו: שב. אלא אם כן הוא אבל או חולה, שמשמע: שב באבלות שלך, שב בחולי שלך, חס ושלום.

 

מצות קימה

מצוה מן התורה לקום מפני אביו ואמו או רבו המובהק [שלימדו רוב ההלכות למעשה] או גדול הדור, אפילו ראה אותם ממרחק גדול. כמו כן, מצוה לקום מפני זקן מגיל שבעים שנה או רבו או תלמיד חכם הבקי בהלכה בתוך ארבע אמות [2 מטר] שלהם. [כתב התשב"ץ (ח"א סימן קמו): גדר תלמיד חכם הוא: מי שהגיע להוראה, וראוי לדרוש ברבים, ותורתו אומנותו, ופרקו נאה, ויש בו יראת שמים, ושמו טוב ואהוב]. ומכל מקום, האבל אינו חייב לקום מפניהם, כי בעת כזאת שטרוד בצערו, מן הסתם הם מוחלים על כבודם. ובכל זאת, אם רצה לעמוד מפניהם, רשאי. (ג עד)

 

חכם או זקן שראו שהאבל קם מפניהם, לא יאמרו לו "שב" כנזכר לעיל, אלא יאמרו לו "תנוח" או "אל תטרח" וכיוצא בזה. (ג עד)

 

קימה מפני ספר תורה

האבל חייב לעמוד מפני ספר תורה. כי אין כאן מי שימחל לו. (ג עד)

 

שכיבה על מיטה

רשאי האבל לכתחילה לשכב על מיטתו, ואין צריך לנוח או לישון על הארץ, וכן המנהג. (ב רנז, רנח. א קנח)

 

מרן החיד"א הביא בשם הפנים מאירות שהמנהג להתיר לישון על מיטה, ובפרט בדורות אלו שהם חלושי המזג, אין כאן אפילו חומרא. וכתבו ערוך השלחן וגשר החיים שכן המנהג. ואף על פי שכתב מרן בשלחן ערוך (אורח חיים סימן תקנה ס"ב), יש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטה על הארץ. גם שם אינו אלא ממידת חסידות, ואין ללמוד לכאן, כי חורבן בית המקדש חמור יותר, שהרי יש נמנעים מבשר ויין בכל ימי בין המצרים, ואילו האבל מותר בבשר ויין. [גם כי תשעה באב הוא לילה אחד, אבל אבלות שהיא שבעה ימים, אין צורך להחמיר כל כך]. (ב רנז. יביע אומר חלק ט יו"ד סי' לט, מ)

 

אין חשש לישון במיטה שנפטר בה המת, ובפרט אם אין לו מיטה אחרת. (ב רס)

 

 

E כיבוס

בגדים, מצעים ומגבות

אסור לאבל או לאחרים לכבס את בגדיו בימי השבעה, אפילו במים לבד, ואפילו בשביל להשתמש לאחר השבעה. ובכלל האיסור אף סדינים, מצעים ומגבות. ואם שלח את בגדיו למכבסה קודם אבלותו, מותר שיכבסו לו, ככל מלאכה שנתן לאומן קודם האבלות, שמותר לעשותה בבית האומן. (סימן שפט ס"א, שפ סי"ח. ב רעט, רפ, רפא)

 

בגדי בני הבית

בגדי שאר בני הבית שאינם אבלים, מותרים בכיבוס. ואם האמא אבלה, נכון שתתן לחברתה שאינה אבלה שהיא תכבס את בגדי בני ביתה, אך אם לא מתאפשר לה בקלות, רשאית היא בעצמה לכבס בגדיהם. (ב רעט, רפד)

 

בגדי קטנים

כבר התבאר (עמודים 135, 146, 178) שאין נוהגים דיני אבלות בקטנים כלל, על כן מותר לכבס בגדיהם בכל השבעה. (ב רפד)

 

כתם

מותר לנקות כתם בבגד בחומרי ניקוי או במגבת רטובה. (ב רפה)

 

בגדים מכובסים

כשם שאסור לכבס, כך אסור ללבוש בגדים מכובסים או להשתמש בסדינים ומצעים מכובסים, שגם בהם הגוף נהנה. (סימן שפט ס"א. ב רפא)

החלפת בגד

חולצה או מכנס שהתלכלכו או שיש בהם ריח זיעה ומצטער ללובשם, מותר ליקח מבגדיו המכובסים וליתנם לחברו שילבשם זמן מה[אפילו דקה אחת. (חזו"ע ארבע תעניות רלא, רלב)], ואחר כך ילבשם הוא. אלא שבאבלות על אביו או אמו, צריך לקרוע את החולצה שהחליף, אבל על שאר קרובים אינו צריך לקרוע שוב. (ב רפג. א רלד. מעיין אומר רטו)

 

טלית קטן - שהיא בגד של מצוה, מותר להחליפה למכובס. (ד שנו)

 

בגדי זיעה

גופיה, בגד תחתון, וגרביים שהזיע בהם ומצטער בלבישתם, מותר להחליפם למכובסים. ואין צורך לתת לאחר שילבשם מעט, כי אנשים קצים ללבוש בגדי זיעה שלבשם אחר. (ב רפב) והוא הדין לפיג'מה שהתלכלכה, שמותר להחליפה למכובסת בלי לתת לאחר שילבשנה, כי אדם קץ בזה.כן השיב לי הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א.

 

כתב ערוך השלחן, ראיתי לאחד מהגדולים שכתב, מותר לאבל בשבעה להחליף הכתונת שהזיע בה, שלא אסרו אלא לבישה לתענוג, ולא כשעושה מפני הצער, וכמו שהתירו רחיצה במקום צער. ויש שכתבו להתיר, מפני שאין לה חשיבות בגד, שאינה אלא בגד זיעה. וכן פסקו: שו"ת לחמי תודה, הגרש"ז אוירבך, הגרי"ש אלישיב, אבני ישפה, רבבות אפרים, תשובות והנהגות, שו"ת דברי חכמים בשם כל פוסקי זמנינו. ובצירוף דעת הראשונים: רש"י, הרמב"ם, רבי יצחק בן גִיאַת והמנהיג, שמתירים לאבל ללבוש כל בגד מכובס שהתכבס קודם האבלות.

 

בית מלון

אבל ששוהה בבית מלון, ודרכם להחליף בכל יום את המצעים למכובסים, אזי קודם שישתמש בהם, יתנם קצת על גבי קרקע, כדי שלא יחשבו מכובסים. וטוב שיבקש שלא יחליפו לו את המצעים בימי אבלו. (שו"ת מנחת יצחק. ב רפא)

 

 

E תלמוד תורה

התורה משמחת

אבל אסור בלימוד תורה, לפי שהתורה משמחת לבו של אדם, שנאמר (תהילים יט ט): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". על כן, לא ילמד תורה, נביאים וכתובים, משנה, גמרא, הלכה ואגדה. ואף הרגיל בלימוד סדר מסויים בכל יום, כמו: חק לישראל, מעמדות, מספר משניות קבוע, לא ילמד בהם בימי אבלו. (ב קפא, קצד, רו)

 

דברים המותרים

האבל מותר ללמוד תורה בדברים שאינם משמחים, כהלכות אבלות, ספרי איכה ואיוב, נבואות חורבן בית המקדש שבספר ירמיה עם מדרשי חז"ל שעליהם, ספר יוסיפון, שער האגדה שבחוברת "בין המצרים בהלכה ובאגדה", וכן בספרי השואה, שהם מעוררים את האדם לתשובה ולהתבוננות במעשיו, ואינם מביאים שמחה. (סימן שפד ס"ד. ב קפא, קצד. ד שפ)

 

ספרי מוסר

מותר וראוי ללמוד בספרי מוסר ותוכחה, ובהלכות תשובה לרמב"ם שהם מכניעים את לב האדם, ועל ידי כן יתקן דרכיו ויכניע לבבו, שזו המטרה כעת. ומכל מקום אין ללמוד בספרי מוסר המסתעפים מענין לענין, ומביאים ביאורי פסוקים בדברים המביאים לידי שמחה.(ב קצ)

 

תהילים

אבל שאינו יודע ללמוד בדברים המותרים, או שאין לו ישוב הדעת ללמוד, רשאי לקרוא פרקי תהילים דרך תפילה ותחנונים, כדי שלא יתבטל מלימוד תורה. (ב קצ, קצד) וכמו כן, מותר לקרוא פרקי תהילים לרפואת חולה. ומעשה שהיה במשפחה שלא עלינו מתה אחותם בתאונת דרכים, והאמא נפצעה קשה, ושאלו את מרן זצוק"ל אם יכולים בשבעה לקרוא תהילים לרפואת האם, והשיב מרן שיכולים. (מעיין אומר רצב)

 

זוהר הקדוש

אבל שאינו מבין את הזוהר הקדוש, רשאי לקרוא בו, כי אין זה לימוד שמביא לידי שמחה. (מעיין אומר רלג)

 

ספרי חול. עיתון.

אין לאבל ללמוד בספרי מדע וחכמה, כרפואה, תאוריה, בישול, סיפורים, עיתונים וכיוצא בהם [אף באופן שאין ביטול תורה], שכל אלו מסיחים את דעתו מהאבלות. וכל שכן אם יש לו עונג בקריאתם, שבודאי אסור. (ב קצד, רנא)

 

נשים

אשה אבלה אסורה בלימוד תורה. ואף שאשה פטורה ממצות תלמוד תורה, מכל מקום, כיון שהתורה משמחת את הלב, גם הנשים בכלל איסור זה. (ב ריג)

 

חובת הלימוד

יש להבהיר שמה שאבל מותר ללמוד בדברים שאינם משמחים, אין זה בתורת רשות, שאם רצה ללמוד - ילמד, ואם לא רצה - לא ילמד, אלא חובה עליו ללמוד בדברים אלו, כדי שלא יתבטל מהתורה. (שו"ת יבי"א חלק ח יו"ד סימן לה. ב קצ)

 

דברים בטלים

אין לאבלים להרבות בשיחה ופטפוטים וחוויות מהעבר, גם משום ביטול תורה כנ"ל, וגם כי מסיחים דעתם מהאבלות וכאילו שכחו צערם ואבלם. (ב רנ)

 

כתב הרמב"ם: אם בשאלת שלום נאסר האבל, קל וחומר שאסור להרבות בדברים ולשחוק, שנאמר (יחזקאל כד יז): "הֵאָנֵק דֹּם". וכן כתב רש"י: האבל אינו מדבר, אלא יושב ודומם ואינו מדבר דברים כמנהגו. וכתב שיבולי הלקט: השָׂכָר של בית האבל - שתיקה, שאסור להרבות בדברים. וכאשר מתו נדב ואביהוא, נאמר(ויקרא י ג): "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". ובמסכת בבא בתרא (טז ע"ב) אמרו שהטעם שמביאים בסעודת הבראה תבשיל של עדשים, לרמוז, מה עדשה אין לה פה, אף אבל אין לו פה, אלא יושב ודומם.

וראה כמה התריע על דברים אלו הגאון רבי ישראל איסר [תלמידו של הגאון רבי חיים מוולוז'ין בספרו מנוחה וקדושה], וזו לשונו: אותם אבלים שמרבים בשיחה במשך כל היום עם הבאים לנחמם, ואינם עוסקים בהתמדה בדברים המותרים, חטאם בביטול תורה גדול מאוד, ועל ידי כך גם תפילתם פסולה, כמו שנאמר (משלי כח ט): "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה". והרי חז"ל אסרו את האבלים במלאכה, כדי שיהיה זמנם פנוי להתבונן במעשיהם וללמוד תורה בדברים המותרים. וצריך שיהיה הלימוד בחשק גדול ובפה מלא כראוי, ועל ידי שלומדים בכל כוחם, יזכו גם להתפלל בכוונה רצויה וביושר לבב. ואתם בנָי, אל תרעו לי בחטא ביטול תורה ותפילה שלא בכוונה, ובמשך שבעת ימי האבל לא תתבטלו מלימוד התורה בדברים המותרים, וחלילה לחז"ל שיאמרו לאחד מישראל שיהיה מותר לו להתבטל מתלמוד תורה. כי באמת שהדברים שמותרים ללמוד, יש בהם די והותר כדי ללמוד בהם בהתמדה שנים או שלשה שבועות, ויחזור עליהם עד שיהיה בקי בהם ויהיו שגורים בפיו להלכה ולמעשה. ואותם המרבים שיחת חולין במשך כל היום עם המנחמים, גדול עוונם מנשוא בעוון ביטול תורה, כי בכל רגע שהאבלים עוסקים בתורה בדברים המותרים, מטיבים הרבה לנשמת הנפטר, יותר מקדיש או מתפילה בציבור. כי בשלושים הימים שלאחר יום המיתה, הדין שעליו גדול מאוד, וביותר בשבעת הימים הראשונים. ועל ידי לימוד התורה של הבנים בשקידה, יסירו מידת הדין מעל אביהם, כי ברא מזכה אבא. ע"כ. (ב קצב, קצג, קצד)

 

ביטול תורה

תלמיד חכם שיושב שבעה על קרובו, ואחיו ובית אביו דרכם להרבות בפטפוטים ודברים בטלים על דא ועל הא, ומעבירים את הזמן בשֶׁ"הֶ פֶּ"הֶ [שיחות הבל ופטפוטי הבל], באופן שיודע שאם ישב עימהם יגרם לו ביטול תורה גדול, רשאי שלא לשבת עימהם שבעה, אך יעשה זאת בצורה מכובדת ועדינה ויבהיר את מעשיו. ואם הם דרים באותה עיר, בכל ערב מהשבעה ילך מביתו לשבת איתם בעת תפילות מנחה וערבית ודברי התורה שנאמרים בינתיים.

 

כן עשה מרן זצוק"ל בפטירת אמו, שישב לבדו בביתו שבעיר פתח תקוה, ואביו ואחיו ישבו בירושלים. וכן בפטירת אביו, ישב לבדו בביתו בשכונת רחביה בירושלים, ובעת מנחה וערבית היה בא להתפלל עם אחיו בבית אביו בשכונת קטמון. וכן עשה בפטירת אחיו אהרן ז"ל.

 

לימוד יסודי

מותר ללמוד הלכות אבלות בהבנה היטב עם המקורות [כמו: טור יורה דעה מסימן של"ה והלאה, בית יוסף, שלחן ערוך ונושאי כליהם. וכן במסכת מועד קטן מדף יט עמוד א עד סוף המסכת, עם דברי הראשונים והאחרונים], ובלבד שילמד בינו לבין עצמו ולא עם אחרים. כן כתב בספר שלחן גבוה שכאשר נושא ונותן בהלכה עם תלמיד חכם אחר והם מפלפלים ושואלים ומשיבים זה לזה, ישנה שמחה גדולה. (א א. ב קפא, קפו)

 

עיון עמוק

אין לאבל ללמוד בעיון עמוק במטרה לחדש חידושי תורה, ולהרבות בחיפוש בספרים ולשאת ולתת בדבריהם, כי בכך בא לידי שמחה כמו בלומד עם אחרים. אבל אם בדרך לימודו התקשה באיזה דין והוצרך לעיין בו, ואגב חידש חידוש, הרי זה מותר. (ב קפד)

 

כתיבת חידושי תורה

אם בתוך הלימוד התחדש לו חידוש, או ששמע חידוש בדברים המותרים, רשאי לכותבו שלא ישכח, שאין לך דבר האבד גדול מזה, ואין להחמיר בזה. (ב קפז)

 

כתב הגאון רבי חיים פלאג'י: אחר שהתירו מלאכת דבר האבד בתשעה באב, בודאי שמותר לכתוב כתבים ופסקים וחידושים מדברים המותרים בתשעה באב, שאין לך דבר האבד גדול מזה. וכן פסקו: מאורי אור, שלחן גבוה, קמח סולת, יפה ללב, מהרש"ם ועוד. ומה שכתב השערי תשובה, שכיון שתשעה באב הוא רק יום אחד, אין חשש שישכח את חידושו, אין זה מוכרח כלל, שפעמים יש חידוש שכולל כמה פרטים ואפשר שאם לא יכתבנו מיד, ישכח פרט אחד או יותר. ובפרט לפי מה שכתב הט"ז: ונראה להוסיף טעם להתיר כתיבת חידושי תורה בחול המועד, אף בלי טעם שכחה, כיון שבכל עת ורגע מוטל על האדם לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולתו, אם כן אין שייך לומר בזה שימתין עד לאחר המועד ואז יכתוב החידוש, שאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר שיחדש עוד חידושים אחרים. ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד תוך המועד, יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולזכור מה שחידש אז, ויתבטל מלימוד חידושים אחרים באותה שעה, ואין לך דבר האבד גדול מזה שמאבד הזמן. ע"כ. וכל זה שייך גם בתשעה באב וגם באבל.

 

והמחמיר בזה, הרי זו חומרא שמביאה לידי קולא, שמפסיד חידושיו בידים והרי זה הפסד שאינו חוזר, ואפשר שתחלוף השעה שזכה בה להוציא יקר מזולל. וכבר האריכו חז"ל בערך הכותב חידושי תורה, וכמבואר בשו"ת מן השמים: ‏"אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה, כשמחדשים חידוש בהלכה ומעמידים אותה על בירור, אותם שערים נאהבים ‏לפני המלך הגדול, יותר מכל משכנות יעקב המקיימים בהם שאר המצוות. וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות ‏בהלכות החמורות ובפסקים החמורים, נאהב ונחמד לפני המלך העליון, והדברים והמחשבות ההם, הם כמרגליות ‏היקרות בעיניו. ואם על אבידת ממונו, הותר לעשות מלאכה במועד, כל שכן שיש לחוס על אבידת המרגליות ‏היקרות האלו, לכותבם ולחותמם למען לא יאבדו, והכותב והחותם יקבל שכר עליהם". (ב קפא. חזו"ע ארבע תעניות עמוד שכח)

 

והנה מרן זצוק"ל התחיל לחבר את ספרו "חזון עובדיה" על הלכות אבלות [ג' חלקים] בעת שישב שבעה על אחיו רבי אברהם ז"ל, כפי שסיפר בהספד ליל השבעה שהתקיים במוצאי שבת בשיעורו הקבוע. ובהקדמה לספרו חלק א' (עמוד א) כתב: והנה בכ"ח לחודש תשרי תשס"ט נפטר לבית עולמו אחי היקר אוהב התורה ולומדיה רבי אברהם נוחו עדן, ובשבעת ימי האבלות למדתי במסכת מועד קטן פרק שלישי ובטור ושלחן ערוך יורה דעה הלכות אבלות, ואז עלה בדעתי לחבר את הספר הנוכחי בהלכות אבלות לזכות את הרבים. עיין שם.

 

ובעוונות הרבים, כשנפטר בנו של מרן, הרב הגאון מזכה הרבים רבי יעקב יוסף זצ"ל, זכינו בימי השבעה להכנס אל הקודש פנימה לנחם את מרן, ומה מרגש היה המחזה, בראות את אהבת התורה היוקדת בקרבו, שעל אף צערו הגדול, כל כולו היה שקוע בתורה ויושב וכותב את חידושיו אשר עלו לו תוך כדי לימודו, וכמו שפסק בספריו (שו"ת יביע אומר וחזון עובדיה) שאם בדרך לימודו השיגה ידו כמה חידושים, מותר לו לכותבם.

 

שקדן מיוחד

שאלה: תלמיד חכם המפורסם ברוב שקדנותו ובחשקו ומרצו לתורה, וקשה לו מאוד להפסיק מלימודו הרגיל, האם מותר לו בימי השבעה ללמוד בלימודיו כרגיל או לא?

 

תשובה: בתלמוד ירושלמי אמרו: "אם היה להוט אחר התורה, מותר". והביאו מרן הבית יוסף, והעיר בקצרה: "ולא כתבוהו הפוסקים". ע"כ. ומכאן יש לתמוה לכאורה על מה שכתב גאון עוזנו רבנו יוסף חיים זצ"ל בספר בניהו על גאון אחד שהיה לו חשק נפלא ללמוד תורה, וכשאירע לו אבלות המשיך לעסוק בתורה בסתר, וחבריו הוכיחוהו על זה שהרי אבל אסור בדברי תורה, והשיב להם: ידעתי כי אני עובר על דברי חכמים ובודאי יקבל עונש על זה ביום הדין, אך מוכן הוא לסבול ולקבל העונש ברצון, כי לא יוכל להתאפק לסבול הצער מביטול תורה שקשה עליו כמוות. ע"כ. [והגאון רבי שלמה יוסף זוין בספר 'אישים ושיטות' הביא סיפור זה על הגאון הרגצ'ובי רבי יוסף רוזין. וידוע שיחיד בדורו היה].

ולא יאומן כי יסופר, שהרי כתב בספר החינוך (מצוה סט): כי לא יספיק לנו הזכרת העונש בתורה מבלי אזהרה על הדבר שלא לעשותו, מפני שאם לא יאמר האזהרה שלא לעשותו, אלא יאמר העושה דבר פלוני יענש בכך, היה משמע שכל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו, יהיה רשאי לעבור על המצוה, ולא יהיה זה נגד רצון השם יתברך ומצוותו, ויהיו המצוות כמקח וממכר, כלומר הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו, או יתן שכמו לסבול כך ויעשהו. ובודאי שאין הכוונה על המצוות בכך, אלא לטובתנו מנענו האל בדברים והודיענו במקצתן העונש המגיע לנו, מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכל. וזהו אומרם ז"ל בכל מקום, לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, כלומר לא יודיע האל העונש הבא עלינו על העברת המצוה, אלא אם כן הודיענו תחילה שרצונו הוא שלא נעשה אותו הדבר שהעונש בא עליו. ע"כ. אם כן אף אם אותו גאון לא היה איכפת לו מהעונש, עדין איך עבר על עצם האיסור? אולם לפי דברי הירושלמי הנ"ל שאם היה להוט אחר התורה מותר לו ללמוד, באמת אין בזה איסור. וכן פסק בשבולי הלקט.

 

ואף שדעת מרן הבית יוסף נוטה שלא לפסוק כמו הירושלמי, מפני שלא הביאוהו הפוסקים. מכל מקום בצירוף דעת הרמב"ן והמאירי שמתירים ללמוד תורה אחר היום הראשון, יש להתיר בסתר רק לשקדן מיוחד המפורסם וידוע ברוב שקדנותו ובחשקו ומרצו לתורה, [וכמו באיסטניס שהתירו לו לרחוץ, אך לא כל מי שיאמר "איסטניס אני" מתירים לו, אלא דוקא כשהתנהגותו בנקיות מיוחדת שאם לא יתרחץ יצטער הרבה ויבוא לידי מיחוש. וראה בזה לגאון רבי ראובן מנשה שליט"א בספרו "ושננתם בם" (ח"א עמוד יד)] כי מצות תלמוד תורה גדולה מאוד, והלכה כדברי המיקל באבל. ובפרט כשהוא מצטער, כי לא גזרו חכמים על האבל אלא העדר שמחה ולא הטילו עליו צער. ואף שאין הלכה כדברי המיקל באבל נגד מרן, מכל מקום כאן אין זה נגד מרן ממש, כי מרן הביא את הירושלמי ולא הרהיב עוז לחלוק עליו, רק העיר שלא כתבוהו הפוסקים. ונראה שמה שלא כתבוהו, הוא מטעם שלא מצויים כל כך בני אדם להוטים אחר התורה אלא מיעוט שבמיעוט. (ב קפג) ועיין באור החיים הקדוש (דברים כו ח) שכתב: "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוּב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם". ודו"ק.

 

 

"מה אתה רוצה שאתפוצץ?!"

סיפר לי הגאון רבי משה מרדכי קארפ שליט"א (בעל סדרת הספרים הלכות חג בחג ועוד) שסיפר לו הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, שכאשר נפטר רבי יעקב אביו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, למד מרן תורה כהרגלו בעודו אונן. וכששאלו בנו הרב דוד על זאת, ענה לו מרן: "אינני יכול, אינני מסוגל שלא ללמוד, מה אתה רוצה שאסתכל על הקירות?!, אתה רוצה שאתפוצץ?!"

 

 

הרהור בדברי תורה

יש להחמיר שהאבל אף לא יהרהר בלבו בדברי תורה האסורים בימי אבלו, כי גם בהם יכול לבוא לידי שמחה. ואולם בשבת שבתוך האבל, יש להתיר להרהר בדברי תורה. בצירוף דעת המתירים ללמוד תורה בשבת. (ב קצו)

 

שיעור קבוע

תלמיד חכם שרגיל למסור שיעור קבוע לרבים, ואירעו אבל, מותר לו להמשיך למסור את שיעורו, כיון שרבים צריכים לו, וזכות הרבים דבר גדול הוא, ועליו נאמר: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". ובעת השיעור, רשאי לשבת על כסא גבוה שיראוהו כולם, ומשום כבוד הציבור. ואמנם, אם יכול לשלוח להם תלמיד חכם אחר כמוהו, ויודע שיבואו אליו אנשים כרגיל, באופן שלא יגרם ביטול תורה, ימנע מלמסור בעצמו את השיעור. (ב רכב, קפא. ד שעו)

בגמרא (מסכת מועד קטן כא ע"א) אמרו: אם היו רבים צריכים לו, אינו נמנע. ומעשה ומת בנו של רבי יוסי בציפורי ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום כולו. וכן פסקו הרוקח, הרא"ש, רבנו ירוחם, ארחות חיים, והמאורות, שאם רבים צריכים לו, מותר לו לדרוש ואפילו בהלכות אחרות. וכן פסקו מרן השלחן ערוך (סימן שפד סעי' א, ד), מהריק"ש ועוד. והרש"ל נשאל במלמד תינוקות שאירע לו אבל, אם מותר לו ללמד. ואחר שכתב כמה טעמים להקל, סיים: ועוד שהרי רבים צריכים לו. ואפילו מי שאומר שרבים צריכים לו, לא הותר אלא לדרוש לרבים אבל לא לתלמידיו, היינו דוקא כשאפשר שישמעו מפי אחרים, אבל נערים קטנים שיש להם רב קבוע, אינם עוסקים בעיון לפני רב אחר כי אינו קבוע להם, ואם כן בודאי הם צריכים לו ומותר. ומה שכתב הרמ"א שהמנהג שאסור לומר הלכה לתלמידיו, היינו בתלמידים גדולים שאפשר שישמעו מפי אחרים, או שיכולים ללמוד לבד, אבל מלמד תינוקות שאי אפשר להושיבן אצל מלמד אחר, לפי שהורגלו אצלו, וכן גדולים שמתרשלים מלימודם על ידי מניעת השיעור מפי רבם, מותר. וכן כתב בערוך השלחן, שלכל הדעות אם הוא ראש ישיבה, ואם לא יגיד השיעור יתבטלו הרבה תלמידים מהלימוד, אין לך צרכי רבים יותר מזה. וכתב בשמחת יהודה נג'אר שכיון שאמרו אם רבים צריכים לו מותר, ממילא גם מוטל עליו חיוב לדרוש.

 

ומעתה, אם יודע הרב שאם לא יבוא בעצמו לשיעורו הקבוע, יבואו לידי ביטול תורה, יבוא וילמדם בעצמו. ואף על פי שיש בעיר עוד תלמידי חכמים, מכל מקום הואיל ותלמידיו רגילים אליו, ואם הוא ימנע מלבוא, הרבה מהם יתבטלו מהתורה, רשאי ללמדם בעצמו, שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד. וידוע כי בזמנינו לא כל תלמיד חכם יכול למשוך לבב העם אחר דרשותיו והלכותיו, וצריך כשרון מיוחד במענה לשון ומתק שפתים למושכם בעבותות אהבה. ועל כן כשנמנע מללכת לדרוש, יש בזה מניעת זכות הרבים. אך אם יכול לשלוח להם תלמיד חכם אחר, באופן שיודע שיבואו גם אליו כרגיל, ימנע מלמסור בעצמו. (ב רכו)

תשמיש המיטה

האסור והמותר

אם הבעל אבל או שאשתו אבלה, אסורים הם בקיום יחסי אישות, אבל מותרים הם ביחוד, ובשאר ענייני קורבה, כמזיגת הכוס, והצעת המיטה, ואפילו בחיבוק ונישוק מותרים. (כן כתב הראב"ד, וכתב הרמב"ן: וכבר הורה זקן. וכן דעת הרא"ש) [ויש מחמירים בחיבוק ונישוק, כדי שלא יגיעו לתשמיש, ותבוא עליו ברכת טוב.] וראוי ונכון שלא יישנו יחד במיטה אחת, אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה. (סימן שפג ס"א. ב קעו)

 

שבת קודש

גם בשבת אסור בתשמיש, כי הוא בכלל דברים שבצינעה הנוהגים בשבת. (ג פ)

 

לא תגלה

איש שיודע על פטירת קרוב של אשתו, והיא אינה יודעת [וכגון שגרים בחו"ל], מאחר ואינה אבלה כלל, מותר לו לשמש עימה. וכן להיפך, אשה שיודעת על פטירת קרוב של בעלה, והוא אינו יודע, מותר לה לשמש עימו. (ב קיא, קנד, קעט)

 

טבילה

אשה שבעלה אבל, והגיע זמן טבילתה בתוך השבעה, הגם שאסורים בתשמיש, בכל זאת תטבול, כדי שתהיה מותרת לו בשאר קריבות. אבל אשה אבלה, אינה טובלת אלא לאחר השבעה. (טהרת הבית ג רעו)

 

 
בכל שאלה בהלכות אבלות ניתן להתקשר לקו ההלכה 3030*
כמו כן ניתן להזמין רבנים שידברו באזכרה במזכירות קו ההלכה 3030*
 
לעוד דינים הקשורים להלכות אבלות הקישו כאן: 
 
 

לא מצאתם תשובה לשאלה? שאל את הרב

כל מה שמעניין ישירות לדואר האלקטרוני שלכם

Please enable the javascript to submit this form