הנהגות השבעה

הנהגות השבעה

הדלקת נר נשמה

מנהג חשוב ונכון להדליק נר נשמה בכל ימי השבעה בבית האבל, מפני שהנשמה באה למקום קרוביה המתאבלים עליה, ויש לה נחת רוח בזה. ויאמר בפיו: הריני מדליק נר זה לעילוי נשמת מר אבי פלוני בן פלונית שתהיה נפשו צרורה בצרור החיים, או מרת אמי פלונית בת פלונית וכדומה. (ג נד, נט, קלו, רז)

התנא הקדוש רבי יהודה הנשיא נתן צוואה לבניו "נר יהיה דלוק במקומו" (מסכת כתובות קג ע"א). וביאר בשיטה מקובצת, שכוונתו לשני נרות, אחד במקום שהיתה מיטתו מוטלת בשעת פטירתו. והשני על שולחנו בערב שבת. וכתב היעב"ץ, שמכאן סמך להדלקת נר נשמה. והטעם בזה על פי הפסוק (משלי כ כז): "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם". וכתב רבנו בחיי, ידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות, ומתהלכת בעידוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה, מפני שהיא חתיכת אור חצובה מאור חשמל, לפיכך היא נמשכת אחר האור מפני שהוא מינה, אף על פי שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט, ועל כן המשילהּ שלמההמלך לנר, שנאמר: "נר ה' נשמת אדם". ומנהג זה חשוב כל כך עד שכתב הרש"ל, אם שכח להדליק נר בערב שבת בבית הכנסת ביום פטירת אביו או אמו, כמו שרגילים בכל ארץ אשכנז, מותר לומר לגוי להדליק הנר בבין השמשות, שמאחר שהעולם נזהרים בהדלקת נר זה נחשב כצורך גדול, והרי זה בכלל מה שאמרו "כל דבר שהוא משום שבות, לא גזרו עליו בבין השמשות". וכתב בשו"ת תורה לשמה, וצריך שיאמר בפיו בעת ההדלקה, שהוא מדליק הנר למנוחת נפש פלוני בן פלונית. ועל ידי קריאה זו שהוא מוציאה בפיו, תגיע הנאה לנפש הנפטר ההוא. וכל שכן אם הוא מדליק הנר על המצבה עצמה ששם משכן חלק מן הנפש. (ג נד)

המנהג להדליק נר נשמה בבית האבל, אף שהמת נפטר בבית חולים, או בבית אחר. שכשם שהתפילה בבית האבל מועילה לנחת רוח לנשמת המת, אף שלא נפטר שם, כן גם הדלקת הנר, כי הנשמה באה למקום קרוביה המתאבלים עליה, וכמו שנוהגים להדליק נר נשמה בבית לרבי מאיר בעל הנס ושאר צדיקים. (ג נה)

כיסוי מראות

המנהג לכסות את המראות בבית האבל במשך כל ימי השבעה. (ג נב)

כמה טעמים לזה: א. מפני שמתפללים שם, והמשתחווה בתפילה מול המראה, נראה כמשתחווה לעצמו, ולא יועיל בזה אפילו סגירת העיניים. ב. לפי שבבית האבל מצויים רוחות רעות ומזיקים, ומדת הדין מתוחה כנגדו, והאבל צריך שמירה מפני המזיקים, וכדי שלא יראה דמות אותם מזיקים במראה ויבוא לידי נזק, לכן מכסים המראה. (שו"ת גנזי יוסף שווארץ) ג. על פי הדין האבל חייב בכפיית המיטה [הפיכת המיטה], ומבואר הטעם בירושלמי, "אמר הקב"ה, דמות דיוקני נתתי בכם ובעוונותיכם הפכתיה, כפו מטותיכם עליה". דהיינו, כפו את המיטה שהיא הסרסור [האמצעי] בין איש לאשתו ליצירת הולד. ואולם היום לא נוהגים בכפיית המיטה (סימן שפז ס"ב), לכן הופכים את המראה שהיא גם כן הסרסור שבין איש לאשתו, וכמו שאמרו חז"ל בענין המראות הצובאות. (חתם סופר) ד. ההסתכלות במראה מביאה לידי שמחה והתעוררות, וכיון שהאבל אסור בתשמיש המיטה, לכן מכסים את המראות. והוא על פי המעשה שאמר שמעון הצדיק (מסכת נדרים ט ע"ב): פעם בא נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאות מים מן המעיין והסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי וביקשו לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה?! נשבע אני שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתי אותו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. (דבורי אמת)

הפרדה בין גברים לנשים

כשיושבים גברים ונשים באבלות, ישימו לב לעשות הפרדה, שבחדר אחד ישבו הגברים ובחדר אחר ישבו הנשים, כדי שלא תהיה תערובת אצל המנחמים והמנחמות, שדבר זה אינו עושה נחת רוח לנפטר כלל, אלא להיפך. (ג עד)

מהפסוק בנביא (זכריה יב יב): "וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד", למדה הגמרא (מסכת סוכה נב ע"א) שאף בשעת צער והספד, צריך להבדיל האנשים מן הנשים.

גם כשמקימים אוהל למנחמים, יקפידו כנ"ל, על כן, יזמינו שני אוהלים, אחד לגברים ואחד לנשים או שיעשו שני פתחים לאוהל עם מחיצה ביניהם או שהגברים ישבו באוהל והנשים בבית, שכן אמר דוד מלך ישראל (תהילים מה יד): "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה".

שלושה ימים לבכי

על הפסוק (ירמיה כב י): "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ" [דרך המקונן להניע ולהניד בראשו אנה ואנה, דרך אֵבֶל וצער], דרשו חז"ל (מסכת מועד קטן כז ע"ב): "אל תבכו למת" - יותר מדאי. "ואל תנודו לו" - יותר מכשיעור. הא כיצד? שלושה ימים - לבכי, שבעה - להספד, שלושים - לתספורת. מכאן ואילך - אמר הקדוש ברוך הוא: אין אתם רחמנים יותר ממני. במה דברים אמורים? בשאר העם, אבל על תלמידי חכמים, מוסיפים לבכות עליהם, כל אחד לפי גודל חכמתו. ומכל מקום אין לבכות עליהם יותר משלושים יום, כי מי לנו גדול ממשה רבנו, שנאמר עליו (דברים לד ח): "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה שְׁלֹשִׁים יוֹם, וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה". וכן, אין מספידים עליו יותר משנים עשר חודש, שהרי אין לנו בחכמים גדול יותר מרבי יהודה הנשיא, והספידו אותו שנים עשר חודש. (א רעא)

הטעם שאמרו שלושה ימים לבכי, מכיון שהנפש מרחפת על הגוף, בחושבה שאולי תינתן לה רשות לחזור אליו, אך לאחר שלושה ימים שרואה שהשתנה זיו פניו, מניחה אותו והולכת לה בצער, והולכת ובאה מן הבית לקבר, ומן הקבר לבית עד סוף ימי השבעה. (תלמוד ירושלמי. ב פד)

הבכי מקל מהיסורים

ודע, כי הצער והבכי שהאבלים בוכים על הנפטר, מקילים הם על יסוריו בעולם הבא. ועל כן, טוב שבוכים עליו, ולא כאותם שעוצרים עצמם מלבכות, או שכאשר האבל בוכה, משתדלים להרגיעו ולהפסיקו מהבכי. (מעבר יבוק. ד רסז)

באזכרת ליל השלושים לפטירת הרבנית מרגלית יוסף ז"ל שנערכה בישיבת "אור החיים" בירושלים, ביאר מרן זצוק"ל למה הוא בכה בימי השלושים, וכמעט כל בוקר היה עולה לקברה, ובוכה ומתפלל שם? ואמר, כי בזוהר הקדוש כתוב שאפילו צדיקים סובלים בשלושים יום הראשונים (כמובא להלן עמוד 257), ואם כן, עתה שהיא נמצאת בעולם הבא ויש לה צער, אין לו הכרת הטוב גדולה מזו, שכל כך השתדלה והתאמצה עבורו במשך חמישים שנה שיעסוק בתורה בשקידה והתמדה והסירה ממנו כל המפריעים, ובזה שהוא בוכה ומתפלל עבורה, הוא מציל אותה מהצער והיסורים הנוראים שאין האדם פה בעולם הזה יכול לדמיין לעצמו.

מידת הדין מתוחה

כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים, הרי זה אכזרי, אלא יתאבל ויבכה ויפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה שלימה, כי מדת הדין מתוחה עליו. (ב פה) ועיין לעיל בתחילת שער האגדה (עמוד?????) הרחבה בנושא זה.

אמרו חז"ל: כל שלושה ימים הראשונים לפטירה, יראה האבל כאילו חרב שלופה ומונחת לו על צווארו. משלושה ועד שבעה, יראה כאילו חרב עומדת כנגדו בקרן זוית. משבעה ועד שלושים, יראה כאילו היא עוברת לפניו בשוק. וכן אמרו: אחד מן האחים שמת, ידאגו כל האחים כולם. אחד מבני חבורה שמת, תדאג כל החבורה כולה. למה הדבר דומה, לכיפה [ערימה] של אבנים, שכיון שנתערערה אחת מהן, נתערערו כולן. (ב פה)

לא בכה כלל

נשאל הרדב"ז על אחד שמת לו בן, ולא הוריד עליו דמעה אחת, האם זו מדה טובה או לא? והשיב: זו מדה רעה, מורה על קושי הלב ועל רוע תכונת הנפש, והיא מדת אכזריות, והוא דרך הפילוסופים האומרים כי זה העולם הכל הוא מעשה תעתועים. והמה מהבל ימעטו. אבל אנחנו מקבלי התורה יש לנו להאמין ולדעת כי העולם הזה ענין נכבד מאוד למסתפקים ממנו כראוי ולמתנהגים בו כשורה, ובו ישיג האדם חיי העולם הבא והשארת הנפש, כי הוא נקרא עולם המעשה, ולכן אין ראוי לההביל ענייניו ולתלות צרותיו ברוע הנהגת העולם, ולהתאונן על הזמן, אלא ראוי להתאונן ולהתאבל ולקונן על מעשיו ומחדליו, כמו שנאמר (איכה ג לט): "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו. נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'". והבוכה ומתאבל על קרוביו, וכל שכן על אדם כשר, מדת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא, ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו, ויתאונן על חטאיו ויתאבל על עוונותיו אשר היו סיבה לזה. ואם היה הבכי בלתי נאות, לא היו מתקנים לו שלושה ימים. וכן באברהם אבינו נאמר: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", וכן אצל יעקב ודוד, ורבים כאלה אין מספר. ע"כ. (א ערב. ב פד)

אינו יכול לבכות

מי שאינו יכול לבכות על המת או שחושש למאור עיניו, ישמיע קול בכי או יקרא פרקי תחנונים שבספר התהילים בקול בכי לעילוי נשמת הנפטר, שנאמר (תהילים ו ט): "כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי". (א רעא. ב פד)

"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם"

אמרו חז"ל (מסכת מועד קטן כז ע"ב): המתקשה על המת יותר מדאי, גורם שיבכה על מת נוסף, חס ושלום. וזו לשון הרמב"ם (הלכות אבל פי"ג הי"א): אל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי, כי זהו מנהגו של עולם. והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם, הרי זה טיפש. ע"כ. כי אנחנו מאמינים בני מאמינים שנשמת המת שהיא חלק אלוה ממעל, אינה אובדת, אלא היא שבה אל האלוהים אשר נתנה, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ואולם גם אם לאחר שלושה ימים מתעורר לבכי בזוכרו את המת ואת מעשיו, וכל שכן אם עיניו זולגות דמעות מאליהם מרוב צער, אין שום חשש בזה. (ב פד)

נאמר בתורה (דברים יב א): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים". וכתב רבנו בחיי: מנהג הגויים, שהעולם הזה נחשב בעיניהם לעיקר, במיתת קרובם, להתגודד [לשרוט בבשר] ולקרוח בראשם [לתלוש שערות] על אובדן המת. ולא כאלה חלק ישראל, שבני ישראל בנים הם לה' יתברך, ונשמתם הולכת לעולם הבא שכולו טוב, ויפה שעה אחת בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה. וכתבו התוספות, שאף שמת אביהם של היתומים שהוא בשר ודם, עוד יש להם אבא בשמים חי וקיים יתברך ויתעלה, כמו שנאמר (תהילים כז י): "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי, וַה' יַאַסְפֵנִי". אבל הגויים, כשמתו להם אביהם ואמם, אין להם עוד הורים, כי אם אלוהי עץ ואבן, שאין בם מועיל, כמו שנאמר (ירמיה ב כז): "אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ". וביאר האור החיים הקדוש: כי אצל עם ישראל, אין אבידה ממש במיתת המת, שהרי צדיקים במיתתם קרויים חיים, אלא דומה הדבר למלך ששלח את בנו הנסיך למדינה אחרת להשלים את לימודיו, ולימים שלח המלך אליו שיחזור למקומו. הרי אין הֶעְדֵּר הבן הנסיך אלא רק לעירו ולשער מקומו, אבל הוא חי וקיים, עטרת תפארת וצניף מלוכה אצל אביו המלך, וטוב לו מאוד שחזר בכבוד אל המלך אביו. כן הדבר לגבי עם ישראל שנקראו בנים למקום, ונשלחה נשמתם לעולם הזה לסגל תורה ומצוות ומעשים טובים, וכשנשלמו ימיה, שבה אל בית אביה תחת כסא הכבוד אשר משם חוצבה, לְאוֹר באור פני מלך חיים. (ב פד)

ומעשה באשה אחת שהיתה גרה בשכונתו של רב הונא, והיו לה שבעה בנים, ומת אחד מהם, והיתה בוכה ועושה מעשים של עינוי וצער יותר מדאי. שלח לה רב הונא שלא תעשה כן, ולא השגיחה בדבריו. שלח לה: אם תצייתי - מוטב, ואם לאו - תכיני צידה לדרך [תכריכים] לבן השני. וכך היה שמת בנה השני, והמשיכה לבכות ולהתאבל יתר על המידה עד שמתו כל בניה. לסוף אמר לה, שאם תמשיך כך, תכין לעצמה תכריכים, וכך היה ומתה. (מועד קטן כז ע"ב. ב פה)

לקיחת תינוק

מאחר והאבל אסור בשמחה, על כן, לא יקח תינוק בידו בימי השבעה, מפני שמביאו לידי שחוק. אך אם כוונתו להרגיעו שלא יבכה ויצטער, מותר לקחתו, ויזהר שלא יבוא לידי שחוק. וטוב שלא יעשה כן ליד אחרים. (סימן שצא ס"א. ב שטו)

בגמרא (מסכת מועד קטן כו ע"ב) אמרו שהאבל לא יקח תינוק, מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות. משמע שאינו איסור בעצם, ולכן כל שאין בכוונתו לשחוק אלא להרגיעו שלא יבכה, מותר, רק יזהר שלא יבוא לשחוק (אהל משה הורביץ, שלמת חיים). ומכל מקום, מוטב שלא לעשות כן ליד אחרים, כי לשון רבנו חננאל: "לא יקח תינוק בפני הרבים".

שהחיינו

אבל בתוך השבעה שהובא לפניו פרי חדש, יברך עליו "שהחיינו". כמו כן, אם רואה את מכרו שלא ראהו שלושים יום, ושמח מאוד בראייתו, כגון: רבו, אביו, אמו, חברו וכיוצא בהם, מברך עליו "שהחיינו". (ב שה)

כתב הרשב"א: ברכת שהחיינו אינה תלויה דוקא בשמחה, אלא כל שמגיעה לו תועלת מחודשת, אף שמתערב עימה צער ואנחה, שהרי אפילו מת אביו והניח לו ירושה, מברך שהחיינו. ולפי זה רשאי האבל לברך שהחיינו על פרי חדש שאוכל. וכן פסקו המגן אברהם, מרן החיד"א, שלמי צבור, הגר"א ועוד רבים. ומה שאין נוהגים לאכול פרי חדש בבין המצרים? שם הטעם שאיך נאמר 'והִגיענו לזמן הזה', והרי הוא זמן של פורענות, אבל לא משום אבלות. ובספר חסידים כתב, כל נוסח התפילות והברכות תיקנום בלשון רבים, כגון ברכת 'שהחיינו', שאילו היו אומרים 'שהחייני וקיימני והִגיעני לזמן הזה', איך יתכן למרי נפש שמת להם מת בימים ההם לברך בלשון הזה. אבל כשיאמר כן בלשון רבים, לא בשבילו בלבד הוא מברך, אלא בשביל הרבים. (שו"ת יביע אומר חלק ט יורה דעה סימן מ)

בשר ויין

מותר לכתחילה לאכול בשר ולשתות מעט יין בימי השבעה. ומשפחות שנהגו שלא לאכול בשר, מנהגם טעות ואין לו יסוד ושורש בהלכה, ולכן רשאים לאכול בשר אף ללא התרת נדרים. והנמנעים מלאכול בשר בשבת קודש מפני האבלות, הרי הם עושים איסור, ועבירה היא בידם. (ב שטו, שטז)

בשו"ת מעיין אומר (ח"ד עמוד רכו) כתב ששאל את מרן הראש"ל זצוק"ל: עדות שנהגו שלא לאכול בשר או עוף בימי השבעה ואפילו ביום שבת, האם ימשיכו במנהגם כאן בארץ ישראל או לא? והשיב מרן בלשון זו: "לא ימשיכו במנהג, כי זו עבירה ולא מצוה, ואין צריך התרה".

בגמרא (מסכת תענית יג) מפורש, שאבל אוכל בשר ושותה יין. וכתב רבנו יצחק בן גיאת, שנינו באבל רבתי, מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים - מאכילים, מקום שנהגו לנחם בבשר ויין - מאכילים. וכן הוא בירושלמי. ובפרקי דרבי אליעזר ומסכת סנהדרין (ע ע"א) אמרו, מנחמים אבלים בלחם ויין, שנאמר (משלי לא ו): "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ. יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד". וכתב הרמב"ן, מקום שנהגו להברות את האבל בבשר ומיני מטעמים, עושים (עיין מסכת שבת קלו סע"א). וכן פסקו כל הפוסקים ומרן השלחן ערוך (סימן שעח ס"ח), שאבל אוכל בשר ושותה מעט יין בסעודה. ובשו"ת שואל ונשאל דן על מנהג ג'רבא, שאין האבלים אוכלים בשר אפילו בשבת, ואף הקרובים אל האבלים נמנעים מלאכול בשר לכבודם, אלא רק דגים, וכתב: ובאמת אין יסוד למנהג זה, ואינו אלא מנהג המונים ודעת נשים שמתנהגים על פי סברת הכרס ודעת עצמם כפי שיראה להם. שהרי מפורש בשלחן ערוך שהאבלים מותרים בבשר ויין. וכיון שאף בשאר ימי האבל מותר, ודאי שבשבת ראוי לכבדה בסעודת בשר, ומי שאינו עושה כן, עושה איסור. ועוד שהנוהג בכל שבתות השנה באכילת בשר, ונמנע מזה בשבת זו, הרי זו אבלות בפרהסיא. לכך אין מקום לחשוש כלל למנהג זה אפילו לאבלים, וכל שכן לקרוביהם. ואני שמעתי על הרב החסיד המקובל כמה"ר ר' משה עידאן זצוק"ל, שכאשר נפטרה בתו, לכבודו לא שחטו בשר כלל לשבת, והוא שלח לקנות בשר לשבת, ואמרו לו שלא שחטו לכבודו, והשיבם שאדרבה יש לו צער מזה, ולכן ציוה לרב העיר לזרזם לשחוט, וגם הוא קנה לעצמו לכבוד שבת. עכ"ד. ואף התרה אינם צריכים על מנהגם, כמו שכתב מרן הבית יוסף, שאם נהגו איסור מחמת טעות שהיו סבורים שהוא אסור מן הדין, מתירים להם בלא שום התרה, ואומרים להם, טועים אתם בדין ומותרים אתם. וגם כאן שמן הסתם חשבו בטעות שכיון שאין שמחה אלא בבשר ויין, והאבל אסור בשמחה, הנהיגו עצמם שלא לאכול בשר, לכן יש לנו להתירם בלא שום התרה. ובפרט בדורות האחרונים שהמורים מרובים והיודעים מעטים, ועינינו הרואות כמה הוראות שבטעות יסודן. גם בשו"ת דבר משה כתב, שאין להביא ראיה מכל מנהג, שכמה דברים נוהגים מבלי ידיעתם בדינים, ובלי הוראת חכם הבקי בתורה. וכתב הטור, תשעה באב שחל בשבת, הגם שאין חיוב לאכול בשר, מכל מקום אם נמנע מלאכול בשר משום אבל, עבירה היא בידו. וכתב בשו"ת וישב אברהם, שבעיר ג'רבא חשבו המון העם שגם בשבת שאחר ראש חודש אב אין לאכול בשר. וכל אלה שנהגו כן, יש לבטל מנהגם, שמנהג טעות הוא, ואינו צריך התרה כלל, שדבר איסור נהגו. והוא הדין לנידונינו. (ב שטו)

ישמע חכם ויוסף לקח, ולא ינהיג הנהגות שונות ומשונות לעצמו ולאחרים בחינם אפילו בחול. וכבר אמרו בתלמוד ירושלמי (מסכת נדרים פ"ט ה"א): "לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?!" וכתב בתשובות הרמב"ם (סימן שח): אם יש מנהג ידוע, צריך להזהר בו מאוד, ובלבד שידע שאותו דבר מותר, ואוסרו על עצמו מצד שמדקדק על עצמו. אבל אם היו אנשי אותו המנהג חושבים בדבר המותר שהוא אסור, והם מתמידים על מחשבת האיסור בו, אין ראוי להניחם בזאת המחשבה בשום פנים, אבל צריך למחות בידם ומודיעים להם שזאת שחשבו בו שהוא אסור, הוא מותר, ונפל להם באיסורם טעות, לפי שאין ראוי לקבוע הטעות בשום פנים. ואין הפרש בין אוסרו את המותר או התרתו את האסור. וכבר ביארנו שהראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתיר ולא נטריח עליהם. ויש לאדם האחר בינו לבין עצמו, שיחמיר על עצמו כל מה שירצה. עי"ש. ורבנו אברהם בן הרמב"ם כתב בספרו "המספיק לעובדי ה'" בזו הלשון: "אדם שהוא שלם בדתו, ואין תאוותיו מתגברות עליו, ומלומד בתורה ובכללי ההלכה, ושלם בהגיונו ומעיין כראוי, אינו צריך שכנוע, וזאת משום שהאמת והשקר נוגדים זה את זה, ועל ידי גילוי האמת יתעלם השקר ממנו. אבל מי שיצרו גובר עליו ומעדיף הניצחון בגלל פחיתותו, ומגן על מנהגו ומה שנתחנך עליו, ובפרט אם נמצאים אצלו הגאוה וכשרון בהלכה, כמעט ברור שלא יחזור בו אפילו על ידי הוכחה ברורה ומאה ראיות".

אמור מעתה, אף אם אמור יאמר האבל שהוא רוצה "להחמיר" ולא לאכול בשר בשבת, הלוא חומרתו היא קולתו, שמיקל במצות שמחת היום, שכן דרשו חז"ל בספרֵי: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם" אלו השבתות. וכתב בספר היראים: "כל דבר שלב האדם מוצא בו שמחה וקורת רוח, חייב לשמוח בו". והלא כתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"ל ה"ז): איזהו עונג שאמרו חכמים? יתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם, הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאות שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח. וכן כתב מרן השלחן ערוך (או"ח סי' רנ ס"ב): ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו. על כן, אדרבה, להיפך, יחמיר בקדושת ומעלת היום, ויאכל בשר וישתה יין לשם שמים, ויבוא על שכרו מה' יתברך, ולא יתעקש במנהג שאין לו שום יסוד, וכלשון הרב שואל ונשאל הנ"ל, שאין יסוד למנהג זה, ואינו אלא מנהג המונים ודעת נשים שמתנהגים על פי סברת הכרס ודעת עצמם כפי שיראה להם. והלואי שיזהרו האבלים בשמירת השבת, ובהנחת תפילין ושאר מצוות כהלכתן, כמו שמקפידים שלא לאכול בשר בימי השבעה.

ועתה, שמענה ואתה דע לך, כי כל האמור לעיל שיש להורות לאבלים היתר גמור באכילת בשר, על החכם להתבונן שאין לומר כן אלא ליראי השם, אבל לעמי הארצות שאינם מברכים על אכילתם, אין שום ענין להודיעם על זאת. וכבר אמרו חז"ל (מסכת פסחים מט ע"ב): עם הארץ אסור לו לאכול בשר, שנאמר "זאת תורת הבהמה והעוף", כל העוסק בתורה - מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה - אסור לאכול בשר בהמה ועוף. וביאר גאון עוזנו רבנו יוסף חיים בספרו בן יהוידע, שאין מן הראוי שעם הארץ יאכל בשר, ולכן אם אפשר שלא להרגילו באכילת בשר, וכגון שהוא פועל תחת ידינו, כך יאות לעשות לו. ורבנו האר"י כתב שאכילת בשר יכולה להזיק לעמי הארץ, כי יכולים להידבק בהם סיגים ונפשות רעות המגולגלים בבשר, ואין להם כח לדחותם ולסלקם מעליהם, כי אינם עוסקים בתורה. עי"ש.

מיני בשמים

מצוה רבה להביא לבית האבל ארבעה סוגי בשמים: "הנותן ריח טוב בפירות" [אתרוג, לימון, מילון, לאחר שישפשף מעט את הקליפה], "עצי בשמים" [לואיזה, הדס], "עשבי בשמים" [נענע, רודא], "מיני בשמים" [בושם], כדי שירבו בברכות האבלים והמנחמים לעילוי נשמת הנפטר.[וכתב מרן זצוק"ל (שו"ת יביע אומר ח"ט סימן קח אות קו): אני מברך "בורא עצי בשמים" על הדס או לואיזה או עטרייה, ואחר כך מברך "בורא עשבי בשמים" על נענע, וכן על רודא, ומקדים לפני כולם ברכת "הנותן ריח טוב בפירות"].

בשו"ת רב פעלים נשאל, היאך נוהגים להביא בשמים לפני המנחמים ולברך עליהם לעילוי נשמת הנפטר, והרי פסק מרן (סימן שעח ס"ז) שאין מביאים לבית האבל בשמים ומוגמר [בזמנם היו רגילים להביא לאחר האכילה, מיני בשמים אבקת רוכל על האש במחתות לריח טוב ומברכים על זה "בורא עצי בשמים" (רש"י ברכות מב ע"ב)]? ויישב, שמרן מדבר כשמביאים בשמים לתענוג ופינוק שיש בזה התעוררות של שמחה, אבל כשמביאים לברכה לעילוי נשמת הנפטר, אין בכך כלום.

שמירה על האבל

אין להשאיר את האבל לבדו בביתו אפילו ביום. (א שי)

אמרו חז"ל (מסכת ברכות נד ע"ב), אלו צריכים שימור מן המזיקים: חולה, יולדת, חתן וכלה, אבל, ותלמיד חכם בלילה. וכתב בערוך השלחן, כיון שחתן צריך שימור מן המזיקים, ממילא עליו להיזהר שלא לצאת יחידי, וגם בביתו לא ישאר לבדו, ואפילו ביום. והוא הדין לאבל.

לקיחת דבר מבית האבל

יש נוהגים שלא לקחת שום דבר מבית האבל בכל ימי השבעה. ומי שאינו מקפיד ואינו חושש בזה, יכול לקחת ללא חשש כלל ועיקר. (ג ס)

כתב בספר יוסף אומץ יוזפא, קיבלתי ממורי הגאון מה"ר חיים סג"ל ז"ל, שמה שנוהגים שלא לקחת מבית האבל שום דבר בתוך השבעה, אין לו שום עיקר בעולם. וטעות זו באה מחמת וכו'. וכן כתב בספר נוהג כצאן יוסף. ולכן "מאן דלא קפיד, לא קפדי בהדיה", פירוש, מי שלא מקפיד, לא מקפידים עליו, ואין לו לחשוש כלל ועיקר.