סעודת הבראה

סעודת הבראה

סעודה ראשונה

הסעודה הראשונה שאוכל האבל לאחר הקבורה, נקראת: "סעודת הבראה", שבסעודה זו מברים [לשון בריאות וחוזק] את האבל, ומיישבים את דעתו לנחמו מצערו. [גם הוא לשון מאכל (שמואל ב ג לה), שנאמר: "וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם"]. וסעודה זו, אסור לאבל לאכול משלו, אלא מצוה על שכניו או מכריו להביא לו משלהם. (סימן שעח ס"א. א תפז)

כתב הרא"ש, הטעם לסעודת הבראה, כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאכול, וכמעט מבקש את נפשו למות, על כן ציווהו לאכול משל אחרים לפחות סעודה ראשונה. ונהגו לתת להם מאכלים בכל השבעה, מפני העניים שאין להם לאכול, כי אינם יכולים לעשות מלאכה. ולא יתביישו, כי גם לעשירים עושים כך.(בית יוסף שעח אות י. א תצא)

ביצים. לחם.

המנהג להביא לאבלים ביצים קשות ולחם. ואולם אם אינו חפץ לאכול לחם, אינו צריך לדחוק את עצמו, כי אין חובה מן הדין לאכול לחם בסעודת הבראה. (סימן שעח ס"ט. א תצ, תצו, תקא) וכתב הארחות חיים: "לא יקלוף האבל עצמו את הביצה, מפני שנראה כרעבתן", שבמקום להתעסק באבלו, פנוי הוא להתעסק בקילוף ביצים. (בית יוסף סימן שעח אות י בדק הבית)

הטעם שמביאים ביצים או עדשים, לרמוז, מה העדשים עגולים, אף אבלות דבר שחוזר בעולם. ומה ביצה אין לה פה, אף האבל אין לו פה, ששותק ומקבל עליו דין שמים באהבה. (ד רפ)

אכילה. שתיה.

מה שאסרו לאבל לאכול סעודה ראשונה משלו, לאו דוקא סעודה, אלא כל מאכל, כפירות, ירקות ותבשיל, אסור לו לאכול משלו לאחר הקבורה עד סעודת ההבראה. אבל מותר לו לשתות משלו תה או קפה וכיוצא בהם. (א תפח, תצג. שו"ת יביע אומר חלק ב יורה דעה סימן כה, בתשובה עם הראשל"צ והרב הראשי לישראל הגאון רבי יצחק ניסים זצ"ל)

יום הקבורה

מי שנקבר מתו ביום, ולא רצה לאכול כלום לאחר הקבורה, אזי בגמר היום [שקיעת החמה] רשאי לאכול משלו. והוא הדין, אם נקבר מתו סמוך לשקיעה ולא הספיקו להברותו עד השקיעה, רשאי לאכול משלו לאחר השקיעה. (סימן שעח ס"ג)

מי שנקבר מתו בבין השמשות [עד 18 דקות וחצי זמניות אחר השקיעה. בחורף בערך: 16 דקות רגילות. ובקיץ בערך: 24 דקות רגילות], מן הדין פטור מסעודת הבראה, ורשאי לאכול משלו לאחר צאת הכוכבים אפילו שזוהי סעודתו הראשונה. (ב צז. ד רפג)

מי שנקבר מתו בלילה אחר צאת הכוכבים, ולא רצה לאכול סעודת הבראה בלילה, מברים אותו ביום. וכל שלא אכל סעודת ההבראה, אסור לו לאכול משלו כלום עד שקיעת החמה, שאז עבר יום הקבורה. (א תצב, תצג)

אין סעודת הבראה

אבל שלא הביאו לו שכניו סעודת הבראה, אינו חייב להתענות באותו יום, ומותר לו לאכול משלו. אבל חז"ל הסתכלו בחומרה גדולה על שכניו שנהגו בכך. (א תצא)

הבראה לאשה

אשה נשואה אבלה, אסור לה לאכול סעודת הבראה משל בעלה, [שכיון שהבעל חייב במזונותיה, הרי היא כאוכלת משלה]. על כן, חברותיה מברות אותה. (סימן שעח ס"ב. א תצג)

אין לגברים לתת סעודת הבראה לנשים בשום אופן. אולם אם האבלים הם בנים גדולים ויושבים עם אמם, או שהם אחים ואחיות, אגב שנותנים לבנים והאחים, יכולות גם האמא והאחיות לאכול. (סימן שעח ס"ב. א תצג)

סמוך על שלחנו

בן נשוי הגר אצל אביו שאינו חייב לזונו, ואירע אבל לאב, מותר לבן לעשות סעודת הבראה מכספו לאביו. וכמו כן, אם אירע אבל לבן, מותר לאב לעשות סעודת הבראה מכספו לבנו. (סימן שעח ס"ב. א תפט, תצג)

מי בוצע?

בסעודת ההבראה האבל יושב בראש, וכשהביאו פת, נוטל ידיו בברכה, וגדול המסובים מברך על הפת ובוצע, ונותן את הפרוסה בידו של האבל ממש. (א תקא)

כתב רבי דוד אבודרהם, הטעם לנתינת הפרוסה ביד האבל, משום שנאמר במגילת איכה (א יז): "פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ", והוא רמז לפרוסת 'המוציא' שנותן בידו של האבל. ובתשובת הרשב"א כתב טעם זה בשם הלכות גדולות, ושאלוהו מה המקור לדרשה זו, והשיב: "זה מדברי חכמים הוא להם בודאי, ומקום ידוע היה לי בזה ושכחתי, אם אמצא אחר בדיקה אשלח ואודיעך". וכתב מרן הבית יוסף (בדק הבית אורח חיים סימן קסז אות יח): "ואני מצאתיו באיכה רבתי". וכתב רבנו מנוח בשם הגאונים, בשבת פורס כדרכו, שאין אבלות בשבת. ע"כ.

שתיית יין

נותנים לאבל יין בסעודת הבראה. כמו שאמרו בגמרא (מסכת סנהדרין ע ע"א): לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים, שנאמר (משלי לא ו): "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ". (א תקא)

כתב הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה תנינא סימן פז): כשהאבל שותה יין בשעה שאינו שרוי בשמחה, הרי הוא מראה בכך שהוא מר נפש ושותה את היין רק להוציא את הצער מלבו, וכמאמר הכתוב, תנו יין למרי נפש. ולכן אינו מגרע כלל בכך את כבוד המת שהוא מתאבל עליו, הואיל וכך דרכם של כל מרי נפש לשתות יין. מה שאין כן אם הוא עוסק בשאר מיני שמחה, הרי זה נראה כאילו אינו מצטער כלל על מתו, הואיל ואין דרכם של מרי נפש לשמח את לבם בשאר מיני שמחה.

ערב שבת

נקבר המת סמוך לשבת, אין עושים סעודת הבראה, מפני כבוד השבת. (סימן שעח ס"ג. א תצב)

חול המועד - דיני סעודת הבראה במועד, עיין להלן (עמוד 301).