רדיו - 

האם מותר לכבות את הגז ביום טוב על ידי הנחת כפית? 

 "בעקבות הלכה שכתב בעלון הידברות, ביקש הרב ירון אשכנזי להבהיר שלדעת מרן הראשון לציון הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א מותר לכבות את הגז באופן הזה, ועל כן חוזר בו מהוראתו לאסור"

נכתב ע"י מרן הראשון לציון רבי יצחק יוסף שליט"א

יש מתנורי הגאז החדשים, שאם מניחים כפית מתכת בין חיישן הבטיחות לאש, אחר כשבע שניות הגז נכבה, ולכן יש מקילין ביום טוב לכבות את הגז בדרך זו, להניח כפית בין החיישן לאש, דחשיב כגרמא ולא כמעשה בידים. ומיד לאחר מכן מותר לסגור את הכפתור כדי למנוע זרימת הגז, אולם יש לבדוק מערב יום טוב בכל תנור גז שאין האש נכבית מיד, שאם האש נכבית מיד, אזי הדבר אסור לעשות כן. [ואמנם יש אוסרים את עצם השימוש בכיריים אלו ביו"ט, מחמת שבעת הדלקת האש, יוצר מעגל של בטיחות למניעת דליפת הגז, ויש בזה חשש מבעיר ומכה בפטיש. אמנם להלכה יש להתיר בזה בלא פקפוק. והרוצה להחמיר על עצמו ילחץ הכפתור בשינוי. והנה ברבים מן הכיריים המצויות כיום, יש בהם ניצוץ אש חשמלי שניצת אוטומט בלחיצה על הכפתור, ויש אומרים שלכן חובה לנתק את הכיריים מן החשמל בערב יו"ט. אך יש שהקילו בזה, אם מיד הוא מבעיר את האש ע"י הגפרור שבידו, ואין לו שום ענין בניצוץ האש הניצת מאליו, והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן]. 

כיבוי הגז על ידי הנחת כפית

הנה לאחרונה חידשו פתרון לכיבוי הגז ביו"ט, ע"י העמדת כף מתכת בין האש לבין חיישן הבטיחות, חיישן המתוכנת באופן שאם אינו מרגיש את האש עצמה, הוא חוסם את זרימת הגז, והכף גורמת לחיישן שלא ירגיש את האש, ולכן לאחר מספר שניות נחסם מעבר הגז והאש נכבית מאליה, האם ניתן להשתמש בפתרון זה לכיבוי הגז ביו"ט?

תשובה: נראה כי מאחר שהאש אינה נכבית מיד כשמניח את הכף, אלא לאחר איזה זמן, ה"ז בגדר גרם כיבוי שמותר ביו"ט, וכמ"ש התוס' (ביצה כב. ד"ה המסתפק). ומכאן סמך בשו"ת יחו"ד (ח"א סי' לד) להתיר לכבות את הגז ע"י הנחת קומקום מלא מים על כל גדותיו על הכיריים שעל הגז, וירתיח את המים לצורך שתיית קפה או תה, ולאחר שהמים גולשים סביב הקומקום, המים ישפכו על הגז ויכבוהו, ומיד לאחר מכן מותר לסגור את הכפתור כדי למנוע זרימת הגז, מאחר שכבר כבתה האש, כי כל שאין מלאכת הכיבוי נעשית מיד, נחשב הדבר לגרמא. וכן הדין בנידון שלנו.

ואמנם יש שרצו לאסור בזה עפמ"ש מרן הש"ע (סי' תקיד ס"ג) שאם חס על הנר שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו, קודם שידליקנו, דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע לשם. ע"כ. אולם לאחר שהנר דולק אסור לגרום לכבותו, ובנידון שלנו הוא גורם לכבותו לאחר שהאש כבר דולקת.

אלא שלכאורה הדבר יפלא דאמאי באמת מרן אסר גרמא בכה"ג, הרי קי"ל כרבנן במשנה (שבת קכ.) שמותר להעמיד כלים מלאים מים על יד כלים שאחז בהם האור כדי שהאש תכבה כשתגיע לשם, שגרם כיבוי מותר, ונפסק כן בש"ע (סי' שלד סכ"ב), וא"כ אמאי כאן מרן אסר.

אולם הדברים מבוארים בב"י (סי' תקיד) שהביא מחלו' הראשונים בדין זה, והדבר תלוי בטעם האיסור להסתפק בשמן שבנר, ולכאו' אמאי אסור, והרי אינו אלא גרם כיבוי, וכתבו התוס' (ביצה שם) שהטעם הוא שמיד שלוקח מהשמן, באותו רגע הוא מוריד מעט מהלהבה, וה"ז כיבוי בידים, ולפ"ז כתבו שמותר לחתוך נר ביו"ט, דגרם כיבוי מותר, כל שאינו ממעט מהנר בידים. וכ"ד המרדכי (פ"ב דביצה סי' תרפג) והגהות מיימוניות (פ"ד מהלכות יו"ט אות א).

ואמנם לדעת הרא"ש (פ"ב דביצה) לא התירו גרם כיבוי אלא משום שאינו נוגע בדבר הדולק, אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע לשם הדליקה, אבל כאן השמן והפתילה שניהם גורמים את הדליקה ואין להתיר גרם כזה כשממעט מהשמן עצמו. ולפ"ז אין להתיר קיצור הנר ביו"ט, שהרי הוא נוגע בדבר הדולק. ומרן בש"ע פסק להחמיר כדעת הרא"ש.

אך בנידון שלנו גם הרא"ש יודה להתיר, שלא אסר רק כשממעט מהשמן או מהשעוה, ולא התירו לנגוע בדבר הדולק ולגרום לכיבוי הנר, משא"כ בנידון שלנו שהכף אינה חוסמת את מעבר הגז, אלא כלשון הרא"ש "עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי", וגם כאן הוא עושה שחיישן הבטיחות לא ירגיש את האש, וחיישן זה יגרום הכיבוי, ה"ז בגדר גרם כיבוי המותר ביו"ט לכו"ע. ופשוט שלא איכפת לנו מה שהכף נוגעת באש, כי לא זה הגורם לכיבוי אלא מה שגורם לחיישן שמפסיק להרגיש את האש. וכן מבואר ביבי"א ח"א (או"ח סי' לא סוף או' ח) גבי פתיחת המלחצת של הפרימוס, שהיא דבר שמחוץ לאש, שהוא הנפט והאש, ואע"פ שהאויר לוחץ על הנפט לזרום ופתיחתו הוא גרמא למניעת לחץ האויר, סוף סוף הוי גרמא שמחוץ לאש, שאינו אלא מדרבנן. עכ"ל. והכי נמי החיישן הוא במקום המלחצת. ומ"ש שם (אות יא) להחמיר בזה למעשה, היינו משום שהוא נעשה מיד, משא"כ בנ"ד שנכבה לאחר איזה זמן מה, וגם כי אין צורך גדול, משא"כ בנ"ד. וגם שם כתב שאין למחות במקילין. ורק בעל נפש יחוש לעצמו, וא"כ בנ"ד קיל טפי.

וכ"ש לפי מ"ש המג"א (סי' תקיד סק"ו) שבתחילה הקשה ע"ד הרא"ש הנ"ל, שהרי בהלכות שבת (סי' שלד סכ"ד) מבואר שמותר ליתן מים על טלית שאחז בה האור, אע"פ שנוגע בדבר הדולק. ותירץ שלא אסר הרא"ש אלא ליקח מגוף הדבר הדולק, אבל כשנותן דבר חוצה לו מותר, וכן כאן אינו לוקח מהגז, אלא נותן דבר חוצה לו ומותר.

ועוד, שבשו"ת יחו"ד הנ"ל בהיתר לכבות את הגז ע"י קומוקום מים בגרמא, כבר ישב על המדוכה ליישב מדוע אין איסור לכבות באופן זה שנותן את המים לאחר שהאש כבר דלוקה, וביאר ג' ביאורים: א. לפי מ"ש בנהר שלום ומאמ"ר שלא התיר מרן (סי' שלד) גרם כיבוי אלא משום הפסד, אבל שלא במקום הפסד, כגון נר, אסור. ולפ"ז יש מקום לומר שבנידוננו שיש חשש הפסד, שכן אם ישאיר הגז דולק, ללא בישול, יבוא לידי דליקה. ב. ועוד י"ל שדוקא בענין גרם כיבוי של הנר, שהגורם נעשה בגופו של הנר, אין להתיר לאחר שהנר דולק, אבל כאן הגרמא של רתיחת המים ושפיכתם על הגז אינה בגוף הגז אלא היא גרמא מבחוץ. ג. ועוד י"ל, שעד כאן לא אסר מרן הש"ע לגרום כיבוי לנר לאחר הדלקתו, אלא משום ששייך בנר דין כיבוי מה"ת, אם יש לו צורך בהבהוב הפתילה שתהיה נוחה להדלק לאחר מכן, ובכגון זה נחשב כמכבה לצורך פחמים שאסור מה"ת, אבל כאן שאין בכיבוי הגאז סרך איסור מה"ת, שהרי אינו מכבה אלא שלהבת, ודינו כמכבה גחלת של מתכת שאין איסורו אלא מד"ס, נראה שגם מרן הש"ע יודה שיש להתיר כיבוי כזה שהוא ע"י גרמא. ולפי כל התירוצים הללו יש להתיר גם בנ"ד.

ונמצא בסיכום שיש לנו כמה טעמים להתיר: א. דעת התוספות שגרם כיבוי ביו"ט מותר גם כשנוגע בדבר הדולק, ומקצר את הנר. ב. ואת״ל כדעת הרא"ש שאסור לעשות כן, שמא כמ"ש המג"א, שכל האיסור הוא דוקא כשלוקח מהדבר הדולק, אבל מותר לתת על דבר הדולק דבר חיצוני. ג. ועוד שבנ"ד הכף לא באה על האש, אלא על החיישן. ד. ועוד שהוא במקום הפסד. ה. ועוד שהוא כיבוי גחלת של מתכת, שלא דיברו בה כלל הרא"ש ומרן, ולכן נראה שיש להתיר כיבוי זה.

ומה שתופס את הכף בידו, נראה דלא חשיב כמעשה בידים, כי כשם שתופס בידו את הכף, כך יכול גם להניח אותה שם, ואין תפיסתו גורמת את הכיבוי יותר, ומכיון שלא עושה פעולה בשעת הכיבוי, אלא קודם הכיבוי ה"ז גרמא.

וקצת ראיה לסברא זו בדברי התוס' (שבת מז:), שביארו מדוע אסור ליתן מים בכלי מער"ש לקבל את הניצוצות שנופלות מהנר, משום דגזרינן ער"ש אטו שבת, ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות. ע"כ. ומשמע מדבריהם שכל האיסור אם יגביה את הכלי כנגד הניצוצות והרי הוא מכבה בידים, משא"כ אם היה עומד עם הכלי והניצוצות נופלות לשם לא היה אסור, כי הוא בגדר גרם כיבוי, הגם שהכלי בידו.

ויש מי שהביא ראיה לזה מהגמ' סנהדרין (עו:) לגבי מי שכובש את חבירו בתוך המים ולא נותן לו להתרומם החוצה ולנשום עד שהרגו, והגמ' שואלת מנלן דחייב, ומתרצת אמר שמואל דאמר קרא או באיבה לרבות את המצמצם. ובספר מנוח"א רצה ללמוד מכאן שכיסוי קדרה בשבת אינו חיוב בישול גמור אלא גרמא, שהרי זה דומה למצמצם, ורואים בגמ' סנהדרין הנ"ל שצריך ריבוי מיוחד לחייב על מצמצם, משמע שבדין בישול שאין את הריבוי בפסוק, פטור, דאינו אלא גרמא.

ואמנם מה שדימה דין כיסוי קדירה לומר שאינו אלא גרמא, זה נסתר מדברי הראשונים, ופלא שכתב לדחות דבריהם מסוגית הש"ס, ומה נדע ולא ידעו הם. והחילוק פשוט בין בישול להורג את הנפש, שהרי מלאכת בישול כל מהותה בגרמא, ולכן כיון שכיסוי הקדירה היא אחת מפעולות הבישול הו"ל כמבשל בידים וחייב.

אולם נראה שלגבי נ"ד דאיירי במלאכת כיבוי כן נוכל ללמוד מהסוגיא בסנהדרין, דמכיון שאינו מכבה בידים, וגם אינו מכבה להדיא ע"י הכף, אלא שבאחיזת הכף רק גורם שלא יבא עוד חום על החיישן, ואז החיישן יתקרר מאליו אחרי כמה שניות, וממילא יפסיק את יצור החשמל, ומיד התפסן ישתחרר ויסגור את זרימת הגז, לכן נחשב הדבר עדיין לגרמא בעלמא, ומעיקר הדין אין לאסור בזה.

ומה שיש שטענו כי בעת הנחת הכפית נסתמים החורים שכנגדה, וא"כ הוי מכבה, כאשר בדקנו זאת אין טענה זו נכונה, אלא הלהבות זזות לצדדים וממשיכות לבעור יותר דרך החורים האחרים.

ובלא"ה לכאורה כל הכיבוי החלקי הזה הוא בודאי בגדר דבר שאינו מתכוין, שהרי בנתינת הכף בודאי אינו מתכוין לכיבוי החלקי והמזערי הזה, שאין לו בו שום תועלת וחפץ, אלא כל כוונתו רק לחצוץ בין חום הלהבה לבין החיישן, כדי שהחיישן יפסיק לקבל חום, וממילא יצטנן לאחר זמן ויגרום כיבוי כנ"ל. ולכן אף אם בודאי היה נעשה בזה כיבוי חלקי, אינו יותר מפסיק רישיה דלא ניחא ליה, שהרי אין לו תועלת בכיבוי החלקי הזה, שעוד שניות ספורות כבר הכל יהיה מכובה מהשורש ע"י שיסתם צינור הגז, ומה הרויח עוד בכיבוי החלקי הזה. ומכיון דאיירי בכיבוי גחלת של מתכת שהוא מדרבנן, הו"ל פ"ר דלא אכפת ליה בדרבנן דשרי.

ולפיכך המיקל בדבר זה יש לו ע"מ לסמוך, אך המחמיר לכבות את הגז ע"י מתקן ה"חגאז", תע"ב. וזה עדיף מנתינת קומקום לגלישת המים שקורה שהדבר לא הצליח, ונכשלים בסיוע למים להישפך ע"י נענוע קל, וגם אין זוכרים להכין קפה ותה במים, ופעמים בכלל מוסיפים סודה לשתיה וכדומה כדי לסייע למים להישפך וכבר א"א עוד להכין קפה ותה, לכן עדיף ע"י הכף שמבחינה טכנית הוא יותר בשופי ובנחת, וגם מבחינה הלכתית לא יהיה צורך להשתמש במים. ועוד שהגרמא בזה הרבה יותר קל מגלישת המים, שבגלישת המים אחר פעולתו יש ב' שלבים ואז יש כיבוי, א. המים מתחממים, ב. ואח"כ נשפכים ומכבים, ואילו ע"י הכף יש ד' שלבים וגם אין כיבוי אלא מניעת המשך הדלקה, א. החיישן מצטנן לאחר זמן, ב. ואז מחוסר אנרגיה מפסיק להיווצר הזרם חשמלי שדוחף את הזיז, ג. ואז הזיז הקפיצי (שמחזיק את השסתום הקפיצי מלחזור למקומו ולסתום את זרימת הגז) חוזר למקומו, ד. ואז גם השסתום הקפיצי חוזר למקומו וסותם את זרימת הגז, וממילא אין לאש את מה להבעיר. ואה"נ החגאז עדיף גם מבחינה הלכתית שגורם לכיבוי עוד קודם הדלקה, אבל לכאורה בין גלישת המים לכיבוי ע"י כף לענ"ד ע"י כף עדיף טפי.

 

 

 

ניתן לשאול בSMS
במספר

055-937-8408
_
________________

073-7-860-860
_______________

שאל את הרב במייל
 
המענה ינתן במהירות האפשרית
השאלות והתשובות לא מתפרסמים באתר      

הרשמה להלכה היומית במייל

הרשמו להלכה היומית וקבלו דברי תורה יומיים ישירות לדואר האלקטרוני