לא התעודה אלא הילדה | אסף זכריה

לא התעודה אלא הילדה

התעודות מחולקות.

ההורים מקבלים דף,

מביטים בו כאילו הוא מראה.

אבל מה הם באמת רואים?

הרבה הורים מרגישים שהתעודה היא תוצאה ישירה של ההשקעה הביתית:

אם היא קיבלה ציון גבוה – סימן שעשינו משהו נכון.

אם הציון נמוך – אולי פספסנו. אולי היא לא ניסתה. אולי לא התמדנו.

אבל רגע.

התעודה היא לא הילדה.

היא לא אומרת אם הילדה נדיבה, סקרנית, עמוקה או יצירתית.

היא לא משקפת אם היא עוזרת לאחותה הקטנה או נזכרת לברך לפני שאוכלת.

והיא בטח לא מספרת לנו אם היא מתמודדת עם חרדה, עם עומס רגשי, או עם תחושת כישלון פנימית – בשקט, מבלי שאף אחד ישים לב.

לכן, כשאנחנו מקבלים את התעודה – כדאי לעצור רגע.

לא להגיב ישר. לא להעיר. לא לשאול "למה רק 74?".

אלא לשאול:

מה הילדה שלי צריכה ממני ברגע הזה?

והתשובה בדרך כלל תהיה

לא ניתוח, אלא נוכחות. לא ביקורת, אלא ביטחון.

אז איך כן להגיב?

להתחיל במשפט פשוט כמו: "אני שמח/ה לראות את מה שכן הצלחת. גאה בך על ההשקעה."

לשאול: "איך את מרגישה עם התעודה?" – ולא רק להגיד איך אנחנו מרגישים.

לחפש נקודה טובה ולתת עליה חיזוק, גם אם היא לא בציון אלא בגישה, בהתמדה, במאמץ.

ובשקט לומר לה: "הציונים חשובים, אבל את חשובה הרבה יותר מהם."

התעודה תחלוף.

הציונים יתעדכנו.

אבל התחושה שהילדה לוקחת איתה – "ככה ההורים שלי מסתכלים עליי כשאני לא מושלמת" – זו יכולה להישאר הרבה זמן.

אז אולי נשאיר את המספרים לדף, ואת הלב – לילדה.

🖊️ אסף זכריה

מטפל רגשי | מדריך הורים

מומחה לסמכות הורית ולשלווה בבית

📞 054-8420996