שאלה: האם מותר לשרוק ע''מ לעצור מונית או תוך כדי לימודו [בזמן שאינו גורם לאחרים ביטול תורה] וכדומה.

תשובה: מעיקר הדין מותר לשרוק בין בחול בין בשבת, ואין לחוש לעורר דינים עי''ז. ומ''מ אין ראוי לבן תורה שישרוק אפילו בחול. אולם בשעת הצורך או שנעשה בדרך של קדושה ותורה או בשמחת מצוה, מותר לשרוק.

שלום בית - האם מותר לשרוק | הרב משה ג'אן - 64572.jpg

 מקורות: בפס' בישעיה (ה, כו) נאמר ''ונשא נס לגוים מרחוק ושרק לו מקצה הארץ והנה מהרה קל יבוא''. וביאר המצודת ציון (ד''ה ושרק) הוא קול הנעשה בקבוץ השפתיים והוא סימן להתאסף וכן ''אשרקה להם ואקבצם'' (זכריה י, ח). עכ''ל. וכן ביאר שם (ז, יח) ובמלכים א (ט, ח). וכן כתב הרד''ק בזכריה. וכן ביאר המלב''ם דהשריקה היא בשפתיים לצלצול הקול. וביאר האברבנאל בזכריה וז''ל, ומפני שהיה פזור הגליות עצום למרחקי ארץ לכן אמר אשרקה להם ואקבצם רוצה לומר שישרוק ויקרא להם ויקבץ אותם, והשריקה הוא משל להתעוררות הגליות לבוא לאדמת הקודש. הרי שע''י סימן השריקה נתבשר בגאולה, ואין בעצם השריקה דבר רע. אלא שמהגמ' בחולין (סג.) מתבאר ששריקה זו תישרק ע''י עוף ששמו רחם הנקרא שרקרק, ולא ע''י הקב''ה בעצמו . ולעומתם רש''י בישעיה (ז, יח) ביאר, 'שרק' היינו ירמוז להם. וכן בשופטים (ה, טז) עה''פ ''שריקות עדרים'' פירש, קול עדרי המלחמה [ומהר''י קרא כתב, לשמוע קול עדרי המלחמה שכן דרך אותן שנוצחין במלחמה לשרוק בקולם, ולהשמיע קול ניצוחין]. ואף בתרגום במלכים א (ט, ח) תרגם ושרק 'ינוד' והיינו הזזת הראש. והמצודות דוד בישעיה (ז, ח) ביאר, יעיר לבם. וכן פירש בזכריה (שם). הרי דאין המילה שריקה בתורה מוסכמת שפירושה שריקה בפה, אלא מבטאת קריאה לאחרים או קריאת ניצחון. וכ''כ התורת חיים בחולין (שם) וז''ל, דלשון שריקה שייך במי שקורא לאנשים שיבאו עליו, דאשרקה לכם פירש רש"י ז"ל כדרך השורקים לסימן אות לבא אליו, וכ"כ הרד"ק שם שהוא סימן הקריאה וכן ושרק לו מקצה הארץ. ובמדרש תנחומא (וארא אות יד) איתא, ותעל הצפרדע צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו, וכיון דנשמע קול הרחם באומר שרקרק סימן בשורה היא דהוי כאלו קורא לבני אדם שיבאו אליו ויבשר להם בשורה טובה. עכ''ל. וכן הובא מאמר זה בב''ר, ובילקוט שמעוני. וכן איתא בסנהדרין (סז:). וכן הוא בתנד''א (פרשה ז) בשינוי מעט. הרי שהוא ענין קריאה, וכן מתבאר מהספורנו (שמות י, יב) . אגב מתבאר מן הפסוקים שישנם שני סוגי שריקות, שריקה לצורך קיבוץ ואסיפה. ושריקה שמבטאת צער.

ב] ובירושלמי (חגיגה פ"ב ה''ב) מובא המעשה ברבי שמעון בן שטח ושמונים המכשפות, ואמרי' התם אמרון ליה (המכשפות לר''ש) את מה אית בך עבד. אמר לון, אית בי צפר תרין צפרין ומייתי לכון תמנין גוברין בחירין, הווי עמכון חדיי ומחדיי לכון. אמרון ליה, כן אנן בעיי. צפר חדא זמן ולבשון לבושיהון, צפר זמן תינינן ועלו כולהון כחדא וכו'. וכן הוא בסנהדרין (פ''ו ה''ו). ובערוך (ערך צפר) ביאר שהוא מענין קריאה. וכן ביאר בקרבן העדה לשון 'צפר' דצעק להם פעמיים. וכן ביאר הפני משה ביומא (פ''א ה''ו). אולם בסנהדרין ביאר הפ''מ שהוא מלשון צפצוף. ובשיירי קרבן (חגיגה שם) כתב וז''ל, מה שפירשתי בקונטרס שהוא לשון זעקה כן פירש בי"מ. אך קשה לי לפרש כן, שאין לו שורש במקרא ובתרגום, ונראה שהוא לשון סביבה כמו צפירת דמסכת כלים (פרק יז) ותדע דאי לשון זעקה הוא יבינו הם שיקרא על אנשים שיבואו אלא ודאי סיבוב בעלמא עשה לסימן לתלמידים שיבואו. אולם החיד''א בספרו עין זוכר (מערכת האל"ף אות לד) כתב, דפירושו לא נהירא. והעיקר כמו שפירש הרב מהר''ם די לונזאנו במעריך שהוא מענין שריקה, וכן דרך המכשפים לשרוק ולרמוז כידוע. ע''כ [ועיין בשו''ת כח השור בהקדמה מהמו''ל לסי' לא]. וראיה לדבריהם מהא דאיתא במדרש שהובא באוצר מדרשים (אייזנשטיין, עשרת הדברות, אות מא)  אמרו לו (המכשפות) מה תעשה אתה, אמר להם "אשרוק" ואביא לכם שמונים בחורים לבושים בגדים נאים ונקיים, אמרו לו אם בקשת עשה כך, "שרק" להם ולבשו מנייהו נקיים ועלו לגבייהו. כשנכנסו אמר להם ר"ש בן שטח כל אחד מכם יטעון האחת ויטלנה מן הארץ מפני שהמכשף אינו יכול לעשות כלום אם אין רגליו עומדות בארץ, וכן עשו. וכן העתיק בתורה לשמה חט''ז (עמ' קצו). וכן הובא מעשה זה ברש''י בסנהדרין (מד: ד''ה דבעיא מכסא) אלא שברש''י הגירסא רמז להם ולא שרק. והחיד''א (שם) כתב, אמנם אתה תחזה דיש חילוק בין מ''ש רש''י בהאי עובדא לסגנון דמייתי בירושלמי. וכן העיר המגיה בעין יעקב (סנהדרין שם). וכן הגיהו על תוס' בחגיגה (טז: ד''ה אם).

עוד איתא בירושלמי יומא (פ"א ה''ז) על הא דתנן, ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה. רב חונא אמר באצבע צרדה בפה, ור' יוחנן אמר באצבע צרדה ביד. וביאר בקרבן העדה (ד''ה בפה) שמניח האצבע בפה ונשמע קולו למרחוק. וכן ביאר הפני משה שם. וכתב העלי תמר שם, דמוכח מסדר העבודה אזכר סלה, ליוחנן הכהן בן יהושע שבמחזור רומא בולוניא ש"א, וז"ל, נוגני דוכן גם הם ישמיעו נעימת צרידה בפה ולא בכנור. והוא כדעת רב הונא שבכלל לא היו מכין ביד, רק שהלויים נוגני דוכן השמיעו בניגון נעימות קול הכאת צרידה. ע''ש. וכן פירש הגאון רבי חיים קניבסקי זצוק''ל בביאורו על הירושלמי, דשרקו לו בפיהם. מתבאר איפוא שכאשר ישנו צורך בשריקה אפשר לשרוק, כעובדא דר''ש בן שטח שהוצרך לקרוא לתלמידיו וכן ע''מ להעיר את הכהן הגדול ביוה''כ.

ג] ובמשנ''ב 'איש מצליח' ח''ג (סי' שלח הערה 1) כתב, שע''פ הקבלה השריקה מעוררת דינים ח''ו. וכן כתב הגאון הנאמ''ן בספרו מקור נאמן ח''א (סי' תמה) ששמע מהגאון ר' ניסן פינסון ז''ל בתונס, שהיה מוחה בתלמידים השורקים ואמר ששריקה מעוררת דינים רח''ל. מ''מ כבר העיר עליהם בספר חיים ושלום (דאבח, סי' סז) שאין לזה מקור בספרי הקבלה ואף אחד לא כתב כן, ואין לנו עסק בנסתרות. ע''ש ועיין בספר שבת בשבתו (עמ' שכז) ששמע בילדותו, שמי ששורק גורם לשדים לבא, ושלא מצא שום מקור לכך [ועיין יבי''א ח''א (יו''ד סי' ט אות ג) אם בכלל יש מציאות שדים אם לאו. ובעיקר שבא''י מבואר בזוהר (פרשת אחרי מות דף עב ע''ב) שאין שליטה לס''א, ע''ש בפירוש הרמ''ק בספרו אור יקר חי''ג (עמ' סט). ובספר אבן השהם (חאבהע''ז סי' עה ס''ו) ובספר דברי יצחק (כדורי, עמ' קסה) ובספר כנסת יעקב (מערכת שיי''ן ערך שדים)]. וע''ע בשו"ת מעשה איש ח''א (סי' ק). ויש שרצו להוכיח מהא דכתב הרמ''ק בספרו האלימה (הוצאת נזר שרגא, עמ' קנ) וז''ל, שמלה ממשרקה היינו וכו' ממשרקה שהוא שרק ה' ודאי, ויש בה דין לשרוק ולחרוק שן, והוא משרקה משרקת הדינים ודאי. וכפל דבריו (בעמ' תיב) וז''ל, ולכך נאמר ממשרקה ישרוק ה' לזבוב וכו' שורק ומעורר הדינים. עכ''ל. וכן בספר מגיד משרים (פרשת אחרי מות, ד''ה והיינו רזא) כתב, ממשרקה כמו "שריקות עדרים" (שופטים ה, טז) דשריקותא רמיז לתוקפא דדינא [ועיין אוצרות חיים (שער הנקודים פ''ד ד''ה ויובב) ובהגהות הרמ''ז (אות פא)]. אולם נראה דאין כונתם שאסור לשרוק, אלא שהשריקה היא רמז לחוזק הדינים שע''י קורא ה' לחילותיו שיבואו על אויביו. וכבר כתבנו לעיל שאין פירוש המילה 'שריקה' מוסכמת שהיא דווקא ע''י קיבוץ השפתיים, אלא ענינו קריאה . וכן יש כמה דברים הרומזים נמי לחוזק הדין כגון: יין אדום, זהב. ולא שמענו שאין ללבוש תכשיטי זהב, בגלל הרמז לכח הדין. ועיין בספר משפט הכתובה ח''ח (עמ' תמח) שגם העיר כן. ועוד כתב שם, דא''צ לקדש בטבעת כסף בדווקא כי היא רחמים. וע''ע בשו''ת בצל החכמה ח''ו (סי' ג) ובשו''ת קנין תורה ח''ו (סי' לו) ובפסק''ת (סי' תריא אות ו) לענין לבישת תכשיטי זהב ביוה''כ [ומ''מ ככל שאנו יכולים למתק הדין אנו עושים ולכן מוזגים את היין במים. ועיין שו''ע המקוצר אבהע''ז ח''ב (עמ' רא)]. וכן בשר רומז לדינים כמש''כ החמדת ימים ח''א (דף פה ע''א) שהחלב חסד, והבשר גבורות. וכי נימא דאין לאכול בשר, והלוא אף רבינו האר''י אכל בשר כמש''כ בשער המצות (פרשת משפטים). ועוד, שכתב הרב יצחק פלאג'י ביפה ללב ח''ג (סי' תקפג) שאין לאכול דבש בר''ה הואיל דבגליון התיקונים (תיקון נה דף פח ע''א) איתא שהדבש הוא גבורה, ובר''ה צריך מיתוק הדינים. וא''כ נימא הכי אף בשאר ימות השנה. ועיין בשו''ת ויאמר משה ירדני ח''ג (סי' מ) שהעלה להתיר אכילת הדבש אף ביום ר''ה. וכן בזוהר (פנחס דף רכז ע''א) איתא שתכלת הוא דין. ולכן מגבירים את הלבן בציצית שהוא חסד [ועיין בספר אמרי מנחם דנציגר (ח''ד פרשת קרח עמ' קעג) מה שביאר בענין התכלת. ובספר אור החכמה ח''א (עמ' תקלט) מש''כ בזה] ומעולם לא אסרו ללבוש בגד תכלת. וע''ע הליכו''ע ח''ז (עמ' רצו ד''ה וחזי).

עוד ניתן להוסיף, דהנה כתבו הרבה מהפוסקים על פי הזוהר (פרשת ויקרא דף כד ע''א) דאין לאדם לשלב אצבעות ימין ושמאל זה בזה. וכן הזהיר רבנו האר''י (שער רוה''ק דף יב ע''ב) וכ''ה בשער המצות (ריש פרשת עקב) כי מעורר עליו דינים. ומתוכם: הט''ז (סי' צה סק''ג). המדרש תלפיות (לבעל השבט מוסר, ענף דין עמ' תסה). אולם ראינו לגדולים שלא חששו לזה, וכמש''כ בשו''ת אבני דרך ח''ח (או''ח סי' רה). ובספר נזר החיים (עמ' ריג) כתב, שמי שלא מקפיד, יש לו על מי לסמוך. וע''ע בספר ישא יוסף (או''ח ח''ג סי' כא). ומ''מ כתב הגאון רבי אברהם חפוטא בספר מענה לשון ח''ו (ענינים שונים, סי' טז) דנראה שכל האיסור בזה כאשר עושה כן ללא כונה דאז מעורר דינים, אבל אם עושה כן לאיזה צורך כגון להתעמלות או לרפואה, הוי כונה נגדית, ומותר. וה''נ בנ''ד שכונת השריקה היא לצורך מסויים שרי, דאין רצונו לעורר הדינים. ולכן נראה, ששורק לאיזה צורך אין לחוש לעורר דינים ע''י שריקתו.

אלא שמ''מ כתבו האחרונים הנ''ל שאין ראוי לבן תורה לשרוק בין בחול בין בשבת. וכ''כ בילק''י (שם). והעתיקו תלמידו בספרו ואין למו מכשול ח''ג (פ''א המ''ב). וכ''כ בספר מענה לשון (עמ' קס). וכן הובא בספר יקר תפארת גדולתו (עמ' פב) שהרה''ג ר' עקיבא קיסטר התבטא על תלמיד ששרק 'זו לא צורה של בן תורה'. ובספר אורחות שבת ח''ב (עמ' שכט הערה ס) כתב, וכתב מו''ר הגר''ש אויערבאך דמטו משמיה דהחזו''א דכיום פריצותא גם בחול לשרוק בפיו. ועיין בספר מעשה איש ח''א (עמ' קסח) על תלמיד ששרק בשבת, ורבי שלום שבדרון שאל את החזו''א אם זה מותר [ולא התברר אם שאלו על שבת או בכלל], ואמר לו, יש דברים שאי אפשר להגיד עליהם אסור או מותר, צריכים להרגיש. אמנם נראה שכל דבריהם נאמרו שכאשר הבן תורה שורק בלא צורך, אבל אם שורק לצורך ודאי שמותר. וידוע ומפורסם המעשה עם הבעש''ט ובן הכפרי ששרק בתפילת נעילה של יוה''כ ואמר הבעש''ט ששריקה זו גדולה היתה מעלתה לערבב את השטן יותר מתקיעת שופר (הובא בספר רבי ישראל הבעש''ט, שטיינמאן עמ' 49. ובעוד ספרים). וכן ידוע שהרבי מלובבי'ץ היה שורק בהתוועדויות שלו, ואף הורה לחסידיו לשרוק,


תגובות