מצות עונה

מצות עונה

[קיום יחסי אישות]

 

נושא יחסי האישות הוא אחד הנושאים הבוערים ביותר לאנושות, והיה מקור לדיונים שונים, להתלבטויות, ולתהיות.

 

תורת ישראל מייחסת לנושא זה משקל כבד. רבים הם ההלכות, הדינים והמצוות הסובבים סביב נושא זה, וקובעים לו גישה ברורה של קדושה ואחריות. האיש היהודי מודרך בכללים ברורים איך וכיצד להשתמש בכוחות גופו במצבים ובזמנים הנכונים והראויים, ובכך הוא משביח, מקדש ומרומם אותם. כתוצאה מכך היו חיי האישות בבית היהודי בכל הדורות תמיד תקינים, מוצלחים רעננים ומשגשגים.

 

אולם, להבדיל בין קודש לחול, ובין ישראל לעמים - בקרב אוכלוסיית העולם, מהווה נושא זה מקור למבוכה רבה, לבלבולים ותהיות. פילוסופים, הוגי דעות, פסיכולוגים ואנשי רוח רבים ניסו למצוא לנושא זה את ההתייחסות הנכונה, ועדיין המבוכה רבה.

 

הפילוסוף היווני הגדול והקדום "אריסטו" טען כי נושא המין "חרפה הוא לנו" - תאוה בהמית גסה ו"מלוכלכת" שיש להתבייש בה ולהתרחק ממנה ככל היותר. זוהי הגישה שאימצה הדת הנוצרית. הנצרות הקדומה זיהתה את יצר המין כחטא, עניין הפריה ורביה נחשב בעיניה כהעברת החטא מדור לדור. רוב אבות הכנסִיה הטיפו לפרישות. נישואין נחשבו בעיניהם כ"ויתור" לחולשתו של האדם, אולם כוהני הדת ה"מרוממים" לא נתפסו ל"חולשה" זו אלא התנזרו מחיי משפחה ומין. התייחסות זו לחיי המין יצרה בקרב רבים תסכול עצום - הגוף רוצה לספק לעצמו את שלו, אך עוצרים אותו בכח, ומונעים ממנו את הצרכים הבסיסיים שלו. ואף אם נותנים לו לגוף את הצורך הבסיסי הזה של קיום יחסי מין - הרי זה מלווה ברגשות בושה ואשמה, כאילו בזה  הפך האדם להיות פחות טוב ופחות מוסרי.

 

והנה הגיע פרויד ובישר על "מהפכה מינית"! הוא פיתח פילוסופיית מין חדשה, לפיה המין אינו אלא דחף ביולוגי טבעי, שיש להתייחס אליו ב"טבעיות" וב"מעשיות", אין להאבק בו כלל, אלא אדרבה יש לתת לו פורקן ושחרור. תיאוריות ברוח זו, המקדשות את התאוה המינית, פורחות היום בעולם המערבי והמתקדם, ונותנות לגיטימציה מלאה לפריקת יצרים, הוללות והפקרות.

 

אולם ה"שחרור" הזה - לא רק שלא פתר את מבוכת המין, אלא אף העמיק אותה. שחרור זה אומנם מנסה לספק לגוף את שלו - למלא את תאוותיו ללא הגבלה, אך הוא מתעלם מצרכי הנפש, השואפת למוסריות וטוהר, ואינה רוצה להיות כבהמה. יותר ויותר אנשים ונשים חשים תסכולים עמוקים, ניגודים פנימיים, ויאוש. התא המשפחתי הולך ומתפורר, ונפש האדם נרמסת וכואבת.

 

ובתוך המהומה והמבוכה הזאת - ישנו מקום אחד מוגן ובטוח, אינו מיטלטל ברוחות השעה, אינו נתון לתיאוריות משתנות של פילוסוף זה או אחר - זהו הבית היהודי, אשר מונחה ישירות על ידי הנחיותיו הברורות והישרות של בורא העולם בכבודו ובעצמו. בורא עולם מכיר היטב היטב את כל נבכי נפשו של האדם, את צורכי הגוף ואת צורכי הנפש, ובהתאם לכך הרכיב לנו מתכון נפלא לקיום חיי אישות בצורה הטובה והנכונה ביותר, היוצרת באדם את האיזון המתאים בין הגוף לנפש - מבלי להתעלם מצורכי הגוף, ואף מבלי לפגוע ברגישותה של הנפש.

 

בבית היהודי החומר מתקדש, דהיינו שגם הפעולות החומריות והגופניות הופכות לקדושות ומרוממות, על ידי שהן נעשות באופן הראוי והנכון. וכמו שהידיים, כשהן גונבות ועושות מעשים מגונים - הרי הן מגונות עד מאוד, אך כאשר הן כותבות ספר תורה בקדושה ובטהרה - הרי הן משובחות ומכובדות, כך אברי המין - כשמשתמשים בהם לא לפי רצון הבורא, הרי הם מגונים עד מאד, אך כשמשתמשים בהם בקדושה ובטהרה כרצון הבורא יתברך, הרי הם משובחים ומקודשים. (מאגרת הקודש לרמב"ן ז"ל)

 

התורה שנתן לנו בורא עולם - מורה את דרכנו בכל תחומי החיים, עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר. גם בענין זה, הנחיות התורה הן הדרך היחידה לקיום יחסי אישות, באופן המביא את בני הזוג לידי שלימות נפשית אמיתית, אשר אינה נושאת עימה מטענים של כאב ותסכול. הן אלה שמנחות את האדם לטוב לו - בעולם הזה ובעולם הבא.

 

 

בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים,

וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת, וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ!

 

המקור מן התורה

א. באשר לחיובי הבעל כלפי אשתו, נאמר בתורה (שמות כא י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". ופרשו חז"ל (כתובות מז ע"ב): 'שארה' אלו מזונות, שחייב הבעל לזון את אשתו כפי הראוי לה. 'כסותה', שחייב הבעל ליתן בגדים לאשתו כפי הראוי לה. 'עונתה' זה תשמיש המטה [יחסי אישות], שחייב הבעל לשמש עמה בעונתה [בזמנה].

 

ב. מצות עונה אינה קשורה כלל למצות פריה ורביה, ולכן אפילו אם קיים פריה ורביה [שנולדו לו בן ובת], או שהאשה מעוברת או מניקה ואינה יכולה להכנס עתה להריון, הרי הבעל חייב במצות עונה מן התורה, ואינו רשאי לבטלה כלל. (ש"ה סה)

 

חיוב העונה

ג. קבעה התורה זמן לכל אדם, באיזו תדירות יהיה חייב לפקוד את אשתו בתשמיש:

 

פועלים - פועל העושה מלאכה בעירו, חייב בעונה פעמיים בשבוע, אבל אם עושה מלאכה בעיר אחרת ולן בכל לילה בביתו, חייב פעם אחת בשבוע. (שו"ע או"ח סימן רמ ס"א, אה"ע סימן עו סעיף ב)

 

פועל העושה מלאכה בעירו, אינו רשאי למעט ולשמש רק לילה אחד בשבוע, שהרי נאמר בתורה: "וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". (ה"ע ח"ג עמוד צג)

 

תלמיד חכם - עונתו פעם אחת בשבוע. ודרך תלמידי חכמים לשמש בליל שבת. ואם האריך בלימודו בליל שבת ולא שימש, ישלים את עונתו לאחר מכן, שעדיין חוב העונה מוטל עליו. ומה שנהגו לשמש בליל שבת, אינו בהכרח, אלא מפני שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף. (רש"י כתובות סב ע"ב. שו"ע או"ח סימן רמ ס"א, אה"ע סימן עו ס"ב. ה"ע ח"ג צג)

 

על פי הקבלה יש לתלמיד חכם לקיים את עונתו גם בלילי ראש חודש וימים טובים. (בא"ח שנה שניה וירא כג)

 

אברך בן תורה, אף שעדיין לא הגיע לדרגה של תלמיד חכם, מכל מקום רשאי להתנהג כתלמיד חכם בדבר זה, אם אשתו מסכימה לכך. (ה"ע ח"ג עמוד צג)

 

בימינו טוב שתלמיד חכם יקיים את עונתו פעמיים בשבוע, משום פרצת הדור וקנאת אשה בחברתה. ולא יחפש לפטור את עצמו, אלא אם כן אשתו מוחלת לו באמת ובלב שלם. (פתחי תשובה אה"ע סימן עו ס"ג, ש"ה סד)

 

מלמד תינוקות [מורה] - אם אינו תלמיד חכם, דינו כפועל. (כף החיים סימן רמ ס"ק ט)

 

תשמיש מעֶבֶר לחיוב עונה

ד. אף על פי שמותר לאדם לשמש עם אשתו בכל עת בימי טהרתה, מכל מקום ראוי שלא יהא רגיל ביותר עם אשתו, אלא בעונה שחייב בה. (שו"ע או"ח סימן רמ ס"א)

 

ואולם אדם שחושש שיבוא לידי הרהור, ישמש אף יותר מעונתו. ובפרט יש להקל בזה לחתן בשנתו הראשונה שיכול לשמש כפי הצורך, שהרי יש מצוה מיוחדת מן התורה לשמח את אשתו בכל השנה הראשונה. (ש"ה סה)

 

מניעת עונה

ה. אין עונות אלו חובה אלא למי שגופו בריא ויכול לקיים העונה הקצובה לו, אבל אדם שאינו בריא אינו חייב אלא כפי מה שיכול לקיים. (שו"ע אה"ע סימן עו ס"ג)

 

ו. אסור לאדם למנוע מאשתו את עונתה המוטלת עליו, ואם מנע ממנה כדי לצערה, הרי הוא עובר איסור לא תעשה מן התורה, שנאמר: וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. (שו"ע אה"ע סימן עו סי"א)

 

ז. אם נאנס ואינו יכול לקיים את העונה בזמנה, ידבר עמה בדברי ריצוי וחיבה, ויקרבה בחיבוק ונישוק וכיוצא בזה, [שלא אסרו קישוי והרהור אלא בדבר עבירה, אבל באשתו טהורה אין איסור]. ומכל מקום אם הוא חם המזג שיוצא לו זרע לבטלה בהתקרבו אליה, אסור בהחלט, ויסתפק בדברי חיבה בלבד. (ש"ה סז)

 

ח. אשה שמוחלת לבעלה שימנע מידי פעם את עונתה, הרי זה מותר. ובתנאי שכבר קיים מצות פריה ורביה [שנולדו לו בן ובת]. אבל אם עדיין לא קיים מצות פריה ורביה, חייב לבעול בכל עונה המוטלת עליו עד שיקיים. (שו"ע אה"ע סימן עו ס"ו)

 

מציאת חן

ט. אם האשה משתוקקת לבעלה, ומשדלת ומְרַצָה אותו, ומקשטת עצמה לפניו, כדי שיתן דעתו עליה, חייב לפוקדה בתשמיש אפילו שלא בשעת עונתה. שכאשר משתוקקת האשה לחיבת בעלה או למצות פריה ורביה, זוכים הם לבנים גדולים בתורה שאפילו בדורו של משה רבנו לא היו כמותם, בזכות שנוהגים אהבה, אחוה וריעות ביניהם. ולכן היודע באשתו שהיא יראת השם ומעשיה לשם שמים, יודיע לה ענין זה, שאם לא כן - מאין תדע. (עירובין ק ע"ב. שו"ע או"ח סימן רמ ס"א. ש"ה טז)

 

י. פעמים שהאשה חפצה בריצוי ותשמיש, ומחמת זה מתנהגת עם בעלה בדברים מסוימים שלא כהוגן, גם בזה יפקדה, אף על פי שאינה שעת עונתה. (ש"ה סא)

 

זמנים מיוחדים

יא. יום הכיפורים - אסור בתשמיש המטה, וגם לא יישנו יחד במטה אחת. ויזהרו בכל ההנהגות שבין איש לאשתו נדה המבוארים לעיל פרק ה'. (שו"ע או"ח סימן תרטו סעיף א)

 

יב. תשעה באב - אסור בתשמיש המטה, וגם לא יישנו יחד במטה אחת. אך אין חייבים מן הדין להזהר בכל ההנהגות שבין איש לאשתו נדה. (שו"ע או"ח סימן תקנד סעיף יח)

 

יג. אבלות - איש או אשה הנמצאים בשבעת ימי אבלות, אסורים בתשמיש המטה, אבל מותרים ביחוד, ובשאר ענייני קורבה, כמזיגת הכוס, והצעת המיטה, ואפילו בחיבוק ונישוק מותרים. (כן כתב הראב"ד, וכתב הרמב"ן: וכבר הורה זקן. וכן דעת הרא"ש) [ויש מחמירים בחיבוק ונישוק, כדי שלא יגיעו לתשמיש, ותבוא עליו ברכת טוב.] וראוי ונכון שלא יישנו יחד במיטה אחת, אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה. (סימן שפג ס"א. חזו"ע אבלות ח"ב עמ' קעו)

 

אם האיש אבל, והגיע זמנה של האשה לטבול, תטבול ולא תדחה את טבילתה, כדי שתהיה מותרת לבעלה בשאר קריבות המותרות, אבל אשה אבלה, אינה טובלת אלא לאחר השבעה. וכמבואר לעיל פרק ד. (טהרת הבית ג רעו)

 

היודע על פטירת קרוב של אשתו, והיא אינה יודעת [וכגון שגרים בחו"ל], מאחר ואין נוהגים בה דיני אבלות כלל, מותר לו לשמש עימה. וכן להיפך, אשה שיודעת על פטירת קרוב של בעלה, והוא אינו יודע, מותר לה לשמש עימו. (חזו"ע אבלות ב קיא, קנד, קעט)

 

טו. חמש לילות - יש מתחסדים על פי הקבלה שלא לשמש בחמש לילות בשנה: שני לילי ראש השנה, ליל שמחת תורה, ליל א' של פסח וליל שני של שבועות בחו"ל, אך אין זה מן הדין כלל. וכל שכן שאם לא קיים עדיין מצות פריה ורביה, שיש להקל בזה. ואף המחמירים, אם חל ליל הטבילה באחד מהימים האלו, ישמשו ללא חשש כלל. (בן איש חי ש"ב וירא כג, באה"ל סימן רמ)

 

טז. שביעי של פסח - על פי הסוד, יש חיוב בליל שביעי של פסח לשמש. (מהרח"ו, ברכי יוסף או"ח סימן רמ ס"ק יג)

 

יז. ליל שבועות - נהגו הגברים להשאר ערים בליל חג השבועות וללמוד כל הלילה בבית הכנסת. ואם חלה טבילת אשתו בלילה זה, יקיים את עונתו וישהה עמה מעט לשמחה, ואחר כך יאזור עוז במותניו וילך ללמוד בבית הכנסת כמנהג ישראל קדושים.

 

יח. ליל הושענא רבה - יש נוהגים להשאר ערים בליל הושענא רבה [ליל שביעי של חג הסוכות] וללמוד כל הלילה. ואם חלה אז טבילת אשתו, מכיון שעיקר התיקון הוא בקריאת חומש דברים בתחילת הלילה קודם חצות, לכן יתחיל את הלימוד בתחילת הלילה, ולאחר חצות יקיים את עונתו, וישהה עמה מעט לשמחה. וילך ללמוד בבית הכנסת כמנהג ישראל קדושים. (ועיין בחוברת "חג הסוכות בהלכה ובאגדה" בענין עיקר זמן התיקון בלילה זה. ודו"ק.)

 

היוצא לדרך

יט. הנוסע מביתו לזמן ממושך, ויודע שלא יספיק לחזור קודם שיגיע זמן חיוב העונה הבא, מצוה וחובה עליו לשמש קודם שנוסע, כיון שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. אולם כל זה דוקא ביוצא לדבר הרשות, כגון לסחורה או לטיול, אבל היוצא לדבר מצוה, כגון להחזקת מוסדות תורה וכדומה, אין לו מצוה לשמש עם אשתו, מחשש שמא תפייסהו להשאר בבית ולא ללכת, אבל אם יודע בברור שלא יתבטל מהמצוה, רשאי לשמש עמה. (שו"ע או"ח סימן רמ ס"א, יו"ד סימן קפד ס"י, אה"ע סימן עו ס"ד. ת"ה פ. חזו"ע סוכות קסג)

 

היוצא לדרך בזמן עונת הוסת

כ. אם חלה 'עונת הוסת' של האשה [שהיא אמורה לראות בה דם, אך עדיין לא קיבלה בפועל, כמבואר בפרק ו] ביום שהוא יוצא לדרך לדבר הרשות, גם כן צריך שישמש עמה, בין אם וסתה קבוע ובין אם אינו קבוע, כיון שבמקום מצוה שהאשה משתוקקת לבעלה כשיוצא לדרך, לא אסרו חכמים. ומכל מקום אשה שרגילה להרגיש מיחושים קודם קבלת הוסת, ועתה החלה להרגיש מיחושים, ראוי להחמיר שלא לשמש עמה.

 

אם הבעל יוצא לדבר מצוה וחלה עונת וסתה, לא התירו לו לשמש, כיון שאין מצוה לשמש במקרה זה, מחשש שמא יתבטל מהמצוה וכנ"ל. (צד, צה)

 

יוצאים לדרך

כא. אם האשה נוסעת לבדה, או ששני בני הזוג נוסעים יחד, אף אם הם יודעים שבמקום שיגיעו לא יוכלו לשמש מחמת תנאי המקום, בכל זאת אין חיוב על הבעל לשמש עם אשתו קודם היציאה לדרך. ועל כן, אם הגיעה עונת וסתה, אסור לו לשמש עמה, שלא התירו אלא במקום מצוה. (צו)

 

הבא מן הדרך

כב. החוזר מן הדרך, מצוה עליו לשמש עם אשתו. ומכל מקום אם היא בעונת וסתה [אף שלא ראתה], לא ישמש אלא ידבר עמה דברי ריצוי, חיבוק ונישוק. (צו)

 

ה' יצילנו

כג. היה משמש עם אשתו טהורה, ופתאום באמצע התשמיש אמרה לו שהיא מרגישה שיוצא ממנה דם והיא נדה, אסור לו לפרוש ממנה מיד בעוד האבר חי, אלא נועץ בחוזקה את ציפורני ידיו ורגליו במטה ושוהה כך ללא שום תזוזה. וכמו כן היא תשאר כך ללא שום תזוזה. ולא יסמוך את גופו עליה כדי שלא יהנה ממנה, וכשימות האבר יפרוש ממנה. ויתמלא פחד ואימה, חיל ורעדה על הדבר החמור שבא לידו. ויקבלו על עצמם להתחזק ולשנן את הלכות הטהרה. (פג)

 

 

™ הליכות והנהגות התשמיש ˜

קדושת הזיווג

כד. כתב הרמב"ן ז"ל: דע כי החיבור, הוא ענין קדוש ונקי כשיהיה הדבר כראוי, ובזמן הראוי, ובכוונה הנכונה. ואל יחשוב אדם כי בחיבור הראוי יש גנאי וכיעור, חס ושלום. וכשיהיה החיבור לשם שמים, אין דבר קדוש ונקי למעלה ממנו. (אגרת הקודש)

 

וכתב השל"ה הקדוש: ענין הזיווג כשהוא בקדושה ובטהרה, הוא קדוש מאוד, ואין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג, כאשר הוא בקדושה כראוי. (ש"ה ד)

 

מצות עונה כהוגן = שלום-בית

כה. לא בכדי קראו חז"ל (שבת קנב ע"א) לאיבר התשמיש: 'שלום-בית'. כי יסוד השלום ועיקר האחדות של הבית היהודי, תלוי בקיום מצות עונה אם נעשית כהוגן. והרבה פעמים הסיבה העיקרית לבעיות בשלום בית וחינוך ילדים, מפני שלא מקדישים די זמן ותשומת לב לבית ולקיום מצות העונה. עלינו לדעת, כי הקב"ה דורש מאיתנו להקים דורות ישרים מבורכים אשר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך השם, ולזאת אפשר לזכות על ידי שנקדיש תשומת לב מרבית לבית, לאשה ולילדים, ונקיים מצות עונה כהלכתה, כי זהו רצון השם שכך ברא את עולמו. (ש"ה א)

 

אחת מהתופעות השכיחות בתחום זה, היא ההתחסדות היתירה בדברים המותרים לחלוטין על פי ההלכה, ומחמת חוסר ידיעה נגרמות תקלות רבות וקדושת הבית נפגמת. הן אמת שיש מקום לחסידות ופרישות כמו שאמרו חז"ל, "קדש עצמך במותר לך", אך הכל לפי דרגת האדם ומצבו האישי והרוחני, תוך כדי התייחסות למצבה של אשתו השותפה אליו. ואל לו למנוע עצמו מדברים המותרים לו ונצרכים לנפשו או לנפש אשתו, ללא הוראה ברורה ממורה הוראה המוסמך לכך. ופעמים רבות בני הזוג מונעים דברים מסוימים האחד מהשני, וחיים כך חיי אישות בטעות גמורה, ומתקיים בהם "את אשר התרת אסרתי".

 

וכמו כן, מצוי שהבעל או האשה חפצים לקיים את זיווגם באופן מסוים, ובפרט אצל בעלי תשובה שזוכרים הם כיצד התנהגו בעבר ומתאווים לזה, ומחוסר ידיעה שדבר זה מותר על פי ההלכה, מונעים זאת מעצמם, ונגרם להם סבל וצער וחוסר שלום בית, ויוצא שכרם בהפסדם.

 

לעומת זאת, ישנם אנשים שמחמת חוסר ידיעה, אינם מקפידים על הלכות מסוימות ומקילים בהם, ודבר זה גורם פגם בנפשם ובנפש ילדיהם. ועל כן העצה היעוצה לכל חתן, שקודם הנישואין יפנה למורה הוראה הבקי בהלכות טהרת המשפחה והנהגות הבית היהודי, וישמע ממנו הדרכה על פי תורתנו הקדושה. ואולם גם אדם שלא למד הדרכה כיאות קודם הנישואין, ילמד עתה הלכות אלו, לדעת האסור והמותר, ואם יש לו ספקות בהנהגות מסוימות שבינו לבינה, יברר זאת אצל חכם מורה הוראה, ועל ידי כך, יהיה ביתם בנוי על אדני התורה הקדושה והטהרה, ותשרה ביניהם השכינה באהבה ואחוה שלום וריעות. ויזכו לבנים ובני בנים גדולים בתורה ויראה. (ש"ה ו)

 

התחסדות פסולה - גאוה

כו. כתב הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) זצ"ל באגרת הקודש: הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה, הוא ענין גדול כשהוא לשם שמים, אמנם אם על ידי זה מבטל משהו ממה שמחויב על פי דין תורה, מעשיו אינם רצויים. ואף כי יחשוב שעולה מעלה מעלה ברוחניות, אינו כן, אלא קבועה בקרבו גאוה שחושב את עצמו בעל מדרגות.

 

העונה היא מצות עשה מן התורה כאכילת מצה, והנחת תפילין, ואם מונע ממנה מצוה זו או שלא מקיימה כראוי, הרי זה ביטל מצות עשה, והוא חוטא גמור. וחטא כזה הוא מעבירות שבין אדם לחברו, שאפילו יום הכיפורים אינו מכפר עד שישוב וירצה את חברו. [כי מטרת מצוה זו למלאת תשוקתה של האשה, ואם מבטלה נגד רצונה, נמצא שמצערה צער הגוף שלא ניתן למחילה. (רש"י נדה יז ע"א. טור)] והרי הוא גזלן ושודד, שגוזל מאשתו מה שמחויב לה. והוא שפיכות דמים לאשה, כי ידוע שעיקר תקות האשה בעולמה, שיהיה לה בעל האוהב אותה.

 

על פי דין תורה, אסור לעשות הביאה כשהאשה אינה מפויסת, ומחויב לפייסה קודם לכן בקירוב ובחיבוק ונישוק עד שתתאווה לחיבור, שאם לא כן, הרי היא כנתונה לפני ארי דורס ואוכל. ועוון פלילי הוא לעשות מעשים שמהם מגיע צער לאשתו, אפילו אם מתכוין למידת חסידות ופרישות, שעל גזילת אשתו אינו יכול לעשות חסידות ולהציגה כשפחה שבויה. ואם חוטף ובועל מיד ללא קירוב, ופורש תיכף ומיד ומתרחק ממנה, הנה הוא חושב שעולה בזה דרגות גדולות [שלא שהה בתאוותו זמן רב], והאמת שלא נגרע מתאוותו ויצרו כלום, שכן יצרו מפויס בהחלט. אך אשתו לא נהנית כלל מהנהגה זו, היא כואבת ומבוישת ובמסתרים תבכה נפשה, ודמעתה אינה חוזרת ריקם, ששערי דמעה לא ננעלו. ובודאי מעורר עליו דינים חלילה, ולא יזכה לסיעתא דשמיא לא ברוחניות ולא בגשמיות. אבל העושה קירוב וחיבוק וכיוצא בזה לשם שמים ומרחמנותו, אין זה מביאו כלל לרפיון ביראת שמים ונפילה בתאווה חלילה, אלא אדרבה מביאו לידי קדושה, ומקיים בזה מצות עשה מן התורה "והלכת בדרכיו", מה הוא רחום אף אתה היה רחום. ומלבד זה, באמת החיבוק והנישוק או שאר ענייני קורבה, הוא חלק והלכה ממצות עונה, כמבואר בשלחן ערוך. עכ"ד הסטייפלר. (ש"ה מז - נז)

 

זמן העונה

כז. טוב לדעת שארבע דרגות יש בזמני התשמיש, וככל שהמעלה גדולה יותר, זוכים להביא לעולם נשמה קדושה ועליונה יותר, ואלו הן:

F א. המעלה הגדולה, בליל שבת אחר חצות. ["קיום מצות 'פרו ורבו' בקדושה וטהרה בליל שבת אחר חצות, שווה יותר ממיליון תפילות ובקשות על הילדים" - (דרך צדיקים עמ' 15)].

F ב. בליל שבת קודם חצות.

F ג. בלילות החול אחר חצות.

F ד. בלילות החול קודם חצות.

 

ומכל מקום אם האשה בזמן שאינה נכנסת להריון [כגון שהיא מניקה או בהריון], אין לחשוש למעלות האלו כל כך. (בן איש חי ש"ב וירא כג)

 

* ליל טבילה מעלתו גדולה כליל שבת, ולכן טוב שימתינו לאחר חצות. (שם)

 

ואולם, אם מכיר בעצמו שאם ימתין עד חצות, לא יקיים את המצוה כתקנתה, כי יהיה עייף ומנומנם, טוב שיקדים לפני חצות. ומאחר וכוונתו רצויה, גם מעשיו יהיו רצויים. (ש"ה סז)

 

* הרוצה להתחסד ולשמש לאחר חצות, צריך שיהיה ברצון אשתו ובהסכמתה, ולכן אין להמתין עד חצות כאשר האשה עייפה, ויגרם לה צער בגלל חסידותו. (קפה)

 

כח. לא ישמש כשהוא שבע או רעב, אלא ימתין עד שיתעכל המזון שבמעיו ואינו רעב. אבל המשמש כשהוא שבע, יהיה הולד גס שכל ואטום לב. והמשמש כשהוא רעב, יהיה הולד חלש ביותר. ועל פי הרפואה במצבים אלו, עלול התשמיש גם להזיק לבעל. (ש"ה עז)

 

מאגרת הקודש לרמב"ן [בענין מהות הזרע, השעה הטובה, והמאכל הטוב לזיווג]:

כתב הרמב"ן: ודע כי זרע האדם הוא חיי גופו ומאור זהרו, והוא הדם המובחר והזך שבגוף. ומהמזון שהאדם ניזון בו, נהפך לזרע או לדם לבן המפרנס את הגוף. ואילו ישמש האדם מטתו סמוך לאכילה, הנה באותו זמן טבע הגוף רותח והדם עכור ומעורב ואינו זך וצלול, ואותה טפה הנמשכת היא עכורה ומלוכלכת, סרוחה ומטונפת, לא נקיה ולא טהורה, ונמצא הנולד מאותה טפה מיסוד עכור ומטונף, לפי שמטבע מזג הטפה שאינה זכה, מחייב להיות הנוצר ממנה משוקץ ומטונף. ולפיכך צריך האדם לכוין שעת החיבור בשעה שנפשו מיושבת עליו, ושָקַט הגוף מרתיחת המזון שאכל, והזדכך הדם, ואז יסודות גוף האדם יהיו מסודרות בסדר נכון.

 

ומהראוי לאדם שיהא מאכלו מזונות ראויים והגונים ממוצעים בין הקור והחום, ויהיו מהדברים המולידים דם נקי זך וטהור, מאחר שאותו דם עתיד להיות טיפת הזרע, ועתיד להיות יסוד ובנין לולד הנולד מאותו חיבור. נמצא המזון הנלקח טרם החיבור, הוא סיבה להיות הולד חכם או פתי או צדיק או רשע. וגם מן המזון הראוי, לא יקח כדי מילוי הגוף, אלא דבר בינוני שיוכל הטבע לטחון אותו וימהר להתהפך לדם נקי וטהור, כי במאכל מרובה אף על פי שהוא מהדברים ההגונים, ריבויו רע ומטונף, יותר ממה שהיה מהמעט מהדברים הגסים והרעים. עכת"ד קודשו של הרמב"ן ז"ל.

 

כט. היה חולה והתרפא, לא ישמש עד שיבריא ויתחזק גופו. וכן מי שהתעייף הרבה, כגון שהתעסק בדבר המצריך כוחות גופניים, לא ישמש כך, ויבקש מאשתו הסכמה ומחילה ויפייסה על זה. (ש"ה עז)

 

ההכנות לתשמיש

ל. כתב בספר יסוד ושורש העבודה: ראוי לאיש ולאשה להתנהג בקדושה ובטהרה אף קודם הזיווג, ויזהרו בנקיון הגוף ובטהרת הידיים ממש כמו ההכנה לתפילה. וכאשר תהיה הסביבה נקיה ומסודרת, ובני הזוג יקפידו על ניקיונם, יערב להם הרבה יותר היותם יחד. (ש"ה לח)

 

ועל בני הזוג להזהר בזה תמיד, וכל שכן בימי הקיץ החמים שמזיעים יותר, ולא יסתפקו ברחיצת הגוף במים וסבון, אלא ישתמשו בבשמים ובדאודורנט לריח נעים. וכמו כן, יש לצחצח שיניים ולשים לב שהפה יהיה רענן, וטוב להשתמש במי פה או סוכריות מנטה וכדומה. [וכבר אמרו חז"ל (חגיגה ה ע"א) שהממאיס את חברו, עתיד ליתן את הדין על כך]. (ש"ה לו)

 

לא. יבדקו את עצמם קודם התשמיש לבל יצטרכו לנקביהם. ואם ישמשו כאשר הם צריכים לנקביהם, הרי זה גורם לולד שכשיגדל יעשה צרכיו במיטה. (ש"ה עו)

 

לב. היוצא מבית הכסא אל ישמש עד שישהה לפחות תשע דקות, מפני שיש רוח רעה של בית הכסא המתלווה אליו. (זוהר. משנה ברורה רמ נד)

 

ההכנה הנפשית - דברי ריצוי וחיבה

לג. טבע האיש שתאוותו מתעוררת מהר, אפילו על ידי ראיה או מחשבה בלבד. אולם אצל האשה התהליך איטי יותר, ויש לה התעוררות פנימית שמגיעה לאחר זמן. לכן צריך שקודם התשמיש תהא ביניהם קירבה נפשית, ולולא זה לא תתעורר האשה כלל לתשמיש, ואדרבה, חלילה תמאס ותרחק מזה. (ש"ה לא)

 

וכך כתוב בזוהר הקדוש (בראשית מט ע"ב): קודם שיתחבר עם אשתו, יְרַצֶה אותה וישמחה בדיבורים, כדי לעורר את אהבתה אליו שתזדווג עמו ברצון. בֹּא וראה כמה נעימים אותם דיבורים שאמר אדם הראשון לחוה אשתו - "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" - כדי להראות לה שהם גוף אחד ואין ביניהם פירוד כלל. ואחר כך התחיל לשבח אותה "לזאת יקרא אשה" - זאת היא שלא נמצא כמוה, זאת היא כבוד הבית, כל הנשים לפניה כקוף בפני אדם. והכל בדברי אהבה וחיבה, כמו שכתוב: "רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה", ו"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ועוד אמרו בזוהר הקדוש: צריך שישמח את אשתו באותה שעה, ויכין אותה שתהיה ברצון אחד עמו, וכששניהם יחד בגוף ונפש, אז הקב"ה משרה שכינתו ביניהם ומפקיד בידם נשמות קדושות, והם הנקראים בנים של הקב"ה. (ש"ה כא)

 

כתב הרמב"ן: תחילה תכניס את האשה בדברים המושכים את לבה ומיישבים דעתה ומשמחים אותה, כדי שתתקשר דעתה בדעתך וכוונתה בכוונתך. תאמר לה דברים, קצתם מכניסים אותה בדברי חשק ואהבה ורצון, וקצתם מושכים אותה ליראת שמים וחסידות וצניעות. ומספר עמה בדברי נשים קדמוניות חסידות וצנועות, כאמותינו הקדושות והנביאות, היאך יצאו מהם בנים הגונים וכשרים, ראויים לכתר עליון, בעלי תורה ויראה והוראה. ויכניס אותה בדברים אלו, מהם אהבים ומהם עגבים, ומהם יראת שמים וצניעות וטוהר מחשבה. ומשוך לבה בדברי חן ופיתוי. וכשתהיה נוהג בכל מה שהודעתיך, [גם מה שהובא לעיל ולהלן מהרמב"ן,] אני ערב לך להוליד בן צדיק וחסיד מקדש שם שמים. ע"כ.

 

חיבוק ונישוק

לד. כתב בספר הרוקח (הלכות תשובה ס"ד): ישמחנה, יחבקנה וינשקנה. ויקדש עצמו בשעת תשמיש, ולא ינבל פיו, ולא יראה בה דבר מגונה, אלא יראה לה חיבה ואהבה וישעשע אותה במשמושים ובכל מיני חיבוק, למלאות תאוותו ותאוותה שלא יהרהר באחרת כי אם עליה, כי היא אשת חיקו. ע"כ. (ש"ה מא)

 

כה גדולה וחשובה החיבה והאהבה שמרעיף הבעל על אשתו, עד שפעמים מעדיפה האשה חיבוק ונישוק על פני התשמיש עצמו, כי עיקר חפצה של האשה שבעלה ימצא בה ענין, ויראה לה את חיבתו אליה. (ש"ה מו)

 

אף שמכוון הבעל לשם קיום מצות עונה וגם לשם הנאת גופו, הרי שמקיים בזה מצוה מן המובחר, וכמו בכל המצוות שיש בהן הנאת הגוף, כעונג שבת וכדומה.

 

כתב הגאון רבנו יוסף חיים בספרו בן איש חיל (קונטרס שני אליהו דף כ ע"ב), העושה מצוה שיש בה הנאת הגוף, כמו: עונג שבת, אכילת מצה בליל פסח, ומצות עונה, ומכוון לשם מצוה וגם להנאת גופו, הרי זה נחשב ודאי כמצוה מן המובחר, כמבואר בהוריות (י ע"ב). (שו"ת יביע אומר חלק ו אבן העזר ס"ס יד. מאור ישראל חלק ב מסכת פסחים ח ע"א, כה ע"ב) [וכן מבואר מרש"י (מסכת נדה יז ע"א ד"ה אונס שינה)]

 

לה. על פי הסוד, יש ענין גדול בחיבוק ונישוק גם קודם הביאה וגם לאחר הביאה. ויש לדעת כי כאשר תראה האשה כמה בעלה מקריב עבורה, ולמרות שעברה הנאתו מיד לאחר הביאה, אף על פי כן נשאר הוא עמה ומשעשע אותה, תוסיף להרבות אהבה אליו, ותאהבנו על כך כפל כפליים. (ש"ה נט)

 

העונה בשמחה ולב שלם

לו. בשעת התשמיש ישמח שזוכה לפרוע את חובו, כאדם הפורע את חובו לחברו בשמחה מתוך הכרת הטוב אליו, שכן חוב הוא שחייבה התורה את הבעל בעונת אשתו. וכן יכוין לקיים מצות בוראו, שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצוות בישראל. (שו"ע או"ח רמ א. ש"ה טו)

 

לז. קודם התשמיש ידבר עמה בענייני התשמיש, כדי להרבות תאוותם ותשוקתם זה לזה, ומכל מקום לא ירבה מדי בדיבורים אלו, שלא יכשל חס ושלום בהוצאת זרע לבטלה.

 

לח. לא ידבר עמה בדברים שאינם מענין התשמיש, לא בשעת התשמיש ולא קודם לכן, מפני שבכך מסיח את דעתו ואינו משמש עמה בשמחה ולב שלם. וחלילה יכול גם להגרם בדיבורים אלו, שיתן דעתו על אשה אחרת. (תוספות. ריטב"א. שטמ"ק. שו"ע אה"ע סימן כה סעיף ב. ש"ה כז)

 

לט. אם יש לו כעס עימה, לא ישמש עד שיפייסה. ובמקרה זה, רשאי לדבר עמה אפילו דברים שלא מענייני התשמיש כדי לפייסה. ואם האשה עדיין בכעס ואינה נרגעת, אפילו שאין כעסה על בעלה אלא על אדם אחר, טוב שלא ישמשו כך, כי לא יצא ולד מעולה מתשמיש כזה. (שו"ע או"ח סימן רמ סעיפים ט, י. ש"ה עט)

 

מ. מכיון שמצות עונה - צריך לקיימה בשמחה, ברצון ובחפץ לב, לכך אם הם רואים שאין השעה מתאימה לכך, וכגון שהם עייפים מאוד ואין באפשרותם לקיים את המצוה ברצון וחפץ לב, ידחו את המצוה, כדי לקיימה כהוגן. (ש"ה כז)

 

על כן ישימו לב קודם לכן שלא להתעייף בעבודות הבית או בדברים אחרים יותר מדי. ואם בכל זאת מרגישים עייפות, יש לנוח מעט, כדי לקיים את המצוה בערנות, בסבלנות ובשמחה כהוגן.

 

הנה כי כן, בקיום מצות עונה כראוי, טמונה עבודה רבה על מידותיו של האדם, שהרי צריך שימת לב מיוחדת וסבלנות מרובה כדי שהמצוה אכן תיעשה ברצון שניהם ובשמחתם. ואם בועל מיד ולא ממתין לפייסה עד שתתעורר תאוותה, הרי הוא פוגע בה ומדכאה, ובזה גורם שאין לה מצב רוח ורצון לטפל בצרכי הבית ובילדים. אך כאשר הוא מתאמץ בקיום המצוה כראוי, יזכה למתן שכרה בצידה, שגורם בזה לאשתו ישוב הדעת וקורת רוח בתכלית, וממלא לה את המצב"ר [מצב רוח] לזמן ממושך, ובכך מעניק לה שמחה וסיפוק וכוחות נפש לטפל בצרכי הבית, ובונָה בית לתפארת. (ש"ה סא, סב)

 

הנהגת האשה במצות עונה

מא. ראינו לנכון להעתיק כאן מה שכתב בספר אוצר שלום בית (עמוד יב) בענין הנהגת האשה לבעלה במצות עונה, ובפרט בדורנו זה. וזו לשונו:

 

בתי היקרה! תמציאי את עצמך תמיד לבעלך, ואל תתחמקי ממנו, כי בזה תשמרי אותו מעוונות, ובפרט בדור הזה, אשר הפריצות וההפקרות ברחובות כל כך גדולים והכל משוקץ ומתועב, כי זוהמת הגויים התפשטה בינינו בעוונותינו הרבים. והנשים זרקו והורידו מעצמן את מדת הצניעות והבושה והולכות כמעט ערומות כדי להכשיל את בני האדם בעבירות. ועל כן בזה שתמציאי את עצמך תמיד בעת טהרתך לבעלך, ותייפי את עצמך בפניו, ותראי לו את אהבתך, בזה תשמרי אותו מכל רע, ויתרחב ליבו ודעתו, ויזכה להיות שמור על ידך מחטאים ועוונות, והיה זה שכרך גדול בשמים. כי כשהאשה שומרת את בעלה מעוונות ועוזרת לו לקרר את יצרו הרע בה, ובזכותה נשמר הוא מעוונות, שכרה ומעלתה חשובים מאוד בשמים, וגדולה הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מהאנשים. ולעולם תהיי מוכנה לו לעשות רצונו בך, ובזה תוכפל אהבתו אלייך מאוד מאוד, ויעשה את כל רצונך. ואמרו חז"ל (עירובין ק ע"ב) כל אשה שמרצה את בעלה, ומראה לו דברי חיבה כדי שיתן דעתו אליה לתשמיש, יהיו לה בנים צדיקים שאפילו בדורו של משה רבנו לא היו כמותם.

 

בתי היקרה! אל יהיה נקל בעינייך דבר זה, כי זה עיקר גדול בחיי הנישואין, ובזה תלוי כל קישור ויחוד אהבת בעלך אליך. ועל כן תהיי חכמה, ותמציאי את עצמך לבעלך בעת טהרתך תמיד. ולעולם אל תאחרי את טהרתך, ותיכף ומיד כשתוכלי לטהר את עצמך לבעלך, תעשי זאת בחפץ לב ובשמחה רבה, כי בזה יתן לכם הקב"ה בנים ובנות חמודים וחמודות בעלי דעת ושכל ויראי השם באמת, והבית שלך יהפך לגן עדן, ובעלך יתן את דעתו תמיד רק עלייך ולא בשום אשה אחרת חס ושלום, ותהיה אהבתו אלייך חזקה מאוד מאוד. ועלייך לדעת בתי היקרה, כי כאשר תמציאי את עצמך תמיד לבעלך, תפעלי אצלו כל מה שאת רוצה, כי הוא יראה היאך את מוסרת את כל עצמך אליו, ורוצה את לעשות רק את רצונו, אז ממילא יתהפך רצונו לרצונך, ותהיי הכי מאושרת בחייך. עכ"ד.

 

עונת התשמיש

מב. עונת התשמיש היא בלילה. ואפילו הגיע עמוד השחר - כל שלא האיר היום, מותרים עדיין בתשמיש. (ה"ע ח"ג צז)

 

אין לשמש ביום, מחשש שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. ואין הכוונה רק שמא יראה בה מום או כיעור, אלא גם שמא יסתכל בטעות במקום הערוה ותתגנה עליו. ואולם כשיש צורך גדול, רשאי לשמש ביום, בתנאי שהחדר יהיה חשוך. ואם הוא תלמיד חכם, די שהוא ואשתו יהיו מכוסים היטב. (שו"ע או"ח סימן רמ סי"א. ש"ה סג, סט, ע)

 

פעמים שהבעל עייף בלילה מחמת שזכה לעסוק בתורה עד שעה מאוחרת מאוד או שחזר מהעבודה בשעה מאוחרת או מנסיעה וכדומה, ואינו יכול לקיים את התשמיש בחיבה ואהבה ופיוס כרצון הבורא יתברך, במקרים אלו יוכל לשמש ביום, כנ"ל.

 

בגמרא (מסכת נדה יז ע"א) אמרו: של בית מונבז המלך היו עושים שלשה דברים ומזכירים אותם לשבח, ואחד מהם שהיו משמשים מיטותיהם ביום. ומבארת הגמרא, שמחמת אונס שינה, היא מתגנה בעיניו. ופירש רש"י, מתוך שהוא נאנס בשינה, אינו מתאווה לה כל כך, ומשמש לקיום מצות עונה בעלמא או לרצותה וליבו קץ בה, והוא מבני תשע מידות שאמרו בנדרים (כ ע"ב).

 

מג. בני זוג שקראו קריאת שמע על המטה וברכו ברכת 'המפיל' בשם ומלכות, ולאחר מכן החליטו לשמש, יכולים לדבר ולשמש ללא שום חשש. (ש"ה פג. וכמבואר בחוברת "סדר היום בהלכה ובאגדה")

 

מקום התשמיש

מד. אסור לשמש בגינות ופרדסים אלא בבית דירה, כדי שלא יראה כזנות. (שו"ע אה"ע סימן כה ס"ד)

 

ואל יוודע הדבר

מה. זוג שיש להם ילדים גדולים, ינהגו בחכמה לבל יחושו בהם ילדיהם בעניינים שבינו לבינה, שהצניעות יפה להם. ואולם אם בכל זאת עלולים להבין שהם מזדווגים, מחמת סימנים שונים, כגון כיבוי האור או נעילת הדלת וכדומה, אם אינם מרגישים בשעת מעשה ממש, אין בזה איסור. ומכל מקום יזהרו שלא ישָמע קולם כלל. (ש"ה עד)

 

אורחים

מו. אורח שייחדו לו ולאשתו חדר מיוחד, מותר להם לשמש שם, ובלבד שלא ישמשו בסדין של בעל הבית אלא בסדין שלהם [שמא יראה עליו קרי]. ויזהרו שלא ישמע קולם כנ"ל. (שו"ע או"ח סימן רמ סעיף יג)

 

בית מלון

מז. אורחים בבית מלון או בבית הארחה, אינם צריכים להביא סדין משלהם.

 

תאורה

מח. אסור לשמש לאור הנר או לאור החשמל, אפילו אם מכסה את כל גופו בסדין גדול ורחב. ואפילו בתשמיש שאין האשה יכולה להכנס ממנו להריון. (ה"ע ח"ג צד, צה)

 

אם הנר או המנורה נמצאים בחדר אחר, ונכנס אור לחדר בעקיפין, מותר לשמש. אבל אם הנר או המנורה מאירים כנגד המיטה, אסור. (ש"ה עא)

 

האיסור לאור הנר אינו אלא בתשמיש עצמו, אבל קודם לכן כשמדבר עמה דברי ריצוי וחיבה, מותר שיהיה האור דלוק. ולכן רשאי להדליק מנורה קטנה סמוך למטה, ובעת התשמיש עצמו, יכבה אותה. (ש"ה עב)

 

ספרי קודש?????

מט. אין לשמש מטתו בפני ספרי קודש אלא אם כן מכסה אותם בשני כיסויים. ורשאי לעטוף אותם בבגד מקופל, שגם זה נחשב כשני כיסויים. ובשעת הדחק אפשר להקל אם מכסה את כל גופו בסדין גדול ורחב, אף שהספרים מכוסים בכיסוי אחד. (ה"ע ח"ג צד. ד"ט רז)

 

תשמיש בסוכה

נ. מותר ומצוה לשמש מטתו בסוכה, ואין בזה חשש ביזיון הסוכה חס ושלום, מאחר ומקיים את מצוות ה' יתברך, ואדרבה, הוא בכלל הציווי שציותה התורה (ויקרא כג מב): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", ודרשו חז"ל: "תשבו כעין תדורו", דהיינו כדרך שאדם דר בביתו, כך ידור בסוכתו. ואף אם ישנם פסוקים התלויים לקישוט, אין צריך לכסותם. במה דברים אמרים, בסוכה פרטית שישנים בה הוא ואשתו בלבד, והכל נעשה בשקט ובצנעה מבלי שיחושו בהם, [ובפרט יש להזהר בזה בסוכה הנמצאת בסמוך לסוכת השכנים], אבל אם אין לו אפשרות כזאת, לא ישמש בסוכה אלא בבית. ולאחר התשמיש, רשאי לישון בביתו ואינו חייב לחזור ולישון בסוכה. ואף אם התעורר מעצמו לאחר עמוד השחר, ורוצה להמשיך לישון, אינו חייב ללכת לישון בסוכה. (חזו"ע סוכות קל, קצד, קלב, רז)

 

והיו לבשר אחד

נ. נתנה התורה זכות וכח לבעל ולאשה לשמש יחד בקירוב בשר ממש ללא בגד כלל, ואין אחד מבני הזוג יכול לעכב בשום אופן. וגם על פי הקבלה צריך לשמש דוקא כך, מבלי שיהיה דבר חוצץ ביניהם כלל, שנאמר: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". (כתובות מח ע"א. שו"ע אה"ע עו יג. כפה"ח סימן רמ ס"ק ס. ש"ה עח)

 

נא. הדרך הנכונה והטובה ביותר לתשמיש על פי ההלכה היא, שהאיש למעלה והאשה למטה, ובדרך זו יהיו להם בנים טובים, נוחים וענווים. אך אם האיש למטה והאשה למעלה, יכולים לצאת חס ושלום בנים עזי פנים וחצופים. ומכל מקום בזמנים שבהם אין האשה נכנסת להריון, כל שנעשה הדבר ברצון האשה, מותר. (שו"ע או"ח סימן רמ סעף ה. ה"ע ח"ג צז)

 

כיסוי הגוף

נב. יכסו את גופם מלמעלה. וכבר אמרו חז"ל, כל המשמש ערום בלא כיסוי מלמעלה, הקב"ה שונאו. ומכל מקום את הראש ואת הרגליים אין חובה לכסות. (ש"ה עט)

 

כתב הרמב"ם (פ"ה מהלכות דעות ה"ה): כל הנוהג בקדושה וצניעות בשעת התשמיש, לא די שקידש נפשו וטיהר עצמו ותיקן דעותיו, אלא שבניו יהיו נאים וביישנים וראויים לחכמה וחסידות. (ש"ה פב)

 

הסתכלות באשתו

נג. אסור להסתכל במקום הערוה, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על "והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו ח), ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא. ועוד, שמגרה יצר הרע בעצמו, וגורם שיהיו לו חס ושלום בנים שאינם הגונים. וכל שכן שהנושק שם, עובר על כל האיסורים האלה. ועוד עובר על "לא תשקצו את נפשותיכם". (נדרים כ ע"א. שו"ע או"ח סימן רמ ס"ד)

 

נד. מותר להסתכל בכל שאר המקומות שבגופה. וכתב הגאון החזון איש באגרת הקודש: וההסתכלות באשתו מותרת, מפני שרצון התורה באהבה ביניהם, והאהבה היא ההכנה למצות עונה העתידה לבוא, מה שאין כן באשה האסורה לו. ע"כ. (ש"ה פא)

 

סוף מעשה במחשבה תחילה

נה. כתוב בזוהר הקדוש: כפי הכוונה שיכוין המזריע, כך יהיה בזרע הנפש, אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות, יהיה בו נפש טמאה, ואם יחשוב מחשבות טהורות וקדושות, יהיה בו נפש קדושה. צא ולמד מבניו של הצדיק המופלא חזקיהו המלך ע"ה שנשא את בתו של ישעיהו הנביא, ובגלל שחשבה בעבדיו של המלך הגוי 'בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן', שבאותו יום ביקרו אצל בעלה המלך, המשיכה נפש רעה לשני בניה, ויצאו רשעים עובדי עבודה זרה. נמצא אפוא שעיקר הלידה שהיא המשכת הנפש לעובר היא בשעת ההזרעה, וקודם לה מלפניה, אבל אחר הוצאת הזרע, כבר קדם כח החושב שממנו יתהווה הזרע. והוא מאמר הכתוב: "אשה כי תזריע וילדה", מודיע הכתוב כי עיקר הלידה הוא בשעת ההזרעה שכאשר תזריע כבר ילדה והיה מה שהיה, ואין תקוה להַפך מה שכבר היה. ע"כ. (אור החיים ויקרא יב ב)

 

כתב הרמב"ן: בהתחבר האדם אל אשתו, אם דמיונו ומחשבותיו עסוקים בחכמה ובינה ומדות טובות והגונות, הנה אותו הדמיון יש לו כח לצייר הצורה בטיפת הזרע. והם גורמים להיות הולד צדיק או רשע, כאשר יגרום המזון הטוב באיכותו וכמותו. וצריך כל אדם לנקות מחשבותיו והרהוריו ולזכותם בשעת תשמיש, ולא יחשוב בדבר עבירה וזימה חס ושלום, אלא בדברים קדושים ובצדיקים הטהורים, אנשי מדע והשכל וחכמה. כי אותן המחשבות יחולו על הזרע, ויציירהו בצורתם בשעת התשמיש. וכן אשתו תהיה מחשבת בהם. וישמחה בדברים המשמחים את הלב, כדי שתהיה גם היא מסכמת למחשבות זכות וטהורות, ויהיו שניהם אחדים במצוה, כי אז תתקשר מחשבתם לאחד ותהיה השכינה שרויה ביניהם, ויולידו בן כפי הצורה הטהורה שציירו. ותשתתף גם השכינה במחשבתם הטהורה. ע"כ.

 

ויזהרו הזוג בזה מאוד, כי פעמים ודוקא באותה שעה מסיתם היצר הרע למחשבה שאינה טובה, כדי להכשילם ולהפסידם מלקבל ילדים טהורים וקדושי עליון. על כן עצה טובה להניח תמונות של גדולי ישראל שיהיו למול עיניהם בתשמיש, ובכך יקל להם לכוין בצדיקים, חסידים וקדושי עליון.

 

נו. לא ישמש עם אשתו ויתן דעתו על אשה אחרת. והמהרהר באשה אחרת או בגויה, חס ושלום יצא ממנו בן כופר, ה' יצילנו. (שו"ע אה"ע סימן כה ס"י. כפה"ח רמ לד)

 

נז. גם בימים שאין האשה ראויה להתעבר, או שהאשה עקרה או מבוגרת, צריך לשמש במחשבות קדושות, כי גם אז נבראות נשמות ואינן הולכות לאיבוד אלא יש מלאך ששומרן, ולעתיד לבוא יהיה להן גוף ויהיו לאדם בנים רבים. (בא"ח ש"ב וירא כד)

 

הנהגה לטובת האדם

נח. כתב מרן בשלחן ערוך (או"ח סימן רמ סי"ד): שכבת הזרע הוא כח הגוף ומאור העיניים, וכל זמן שתצא ביותר, הגוף כלה וחייו אובדים. וכל השטוף בבעילה, זקנה קופצת עליו, וכוחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושיניו נושרות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף - מת משאר חולאים, והאלף - מרוב תשמיש. לפיכך צריך האדם ליזהר בזה.

 

אמרו חז"ל: אבר קטן יש באדם, מרעיבו - שבע. משביעו - רעב. [רעב, היינו שמרבה תאוותו עוד יותר. ועוד פירוש, שגופו ירעב ויחסר כוחו לעת זקנה]. (שו"ע או"ח רמ א. כה"ח כג)

 

אחר העונה

נט. אחר שיצא הזרע מגופו, לא יפרוש מיד אלא ישהה עד שיצאו ממנו כל טיפות הזרע בפנים ולא יצאו חלילה בחוץ. ולאחר מכן ישאר עם אשתו, שלא יהיה נראה כאילו נגמרה חיבתו אליה בעצם הביאה. ויכול להשאר עמה בקירוב בשר כל הלילה, ובתנאי שלא יבוא לידי הוצאת זרע לבטלה. ובזמן שהאשה יכולה להכנס להריון, תיזהר לנוח ולא לקום או לנענע את גופה לאחר התשמיש. (ש"ה פב)

 

ס. נטילת ידים - לאחר התשמיש יטלו ידיהם שלוש פעמים לסירוגין. ויכולים להניח על יד מיטתם כלי מים ובזה יטלו את ידיהם. ואולם מן הדין רשאים לשפשף את ידיהם בשמיכה, ויסמכו על נטילת ידים של הבוקר, ובפרט בימי החורף הקרים שקשה להם ליטול ידיהם עתה. (שו"ע או"ח ס"ד סי"ח. מנחת גדעון עמוד רפט)

 

סא. הנקת תינוק - לא תניק האשה את התינוק לאחר התשמיש, אלא עד שיעברו 36 דקות. ואם התינוק בוכה ומצטער, יכולה להניקו לאחר 18 דקות. ואם בוכה הרבה מאוד ואי אפשר להרגיעו, תיטול את ידיה ותניקהו מיד. (זוהר. ש"ה פג)

 

סב. נקיון הגוף - טוב שלא יאמר דבר שבקדושה כששכבת זרע עליו, אלא לאחר שישטוף את המקום. (כפה"ח סימן עו ס"ק כא)

 

סג. טבילה במקוה - מעלה גדולה וחשובה מאוד יש לבעל שטובל במקוה בבוקר שלאחר התשמיש. ומכל מקום אם תורתו אומנותו ויושב ועוסק בתורה, אין לך טהרה גדולה יותר מעסק התורה. (קפז)

לא מצאתם תשובה לשאלה? שאל את הרב

כל מה שמעניין ישירות לדואר האלקטרוני שלכם

Please enable the javascript to submit this form